תאטרון אפי

במחצית שנות העשרים של המאה ה-20 התגבשה בגרמניה אחת התנועות בעלות ההשפעה הגדולה ביותר על התאטרון המודרני, היא  התאטרון האפי. (אפוס = סיפור)

תנועה זו מזוהה בראש ובראשונה עם ברטולד ברכט (1956 – 1989) , מחזאי ובמאי גרמני משורר ותאורטיקן (עוסק בתיאוריות) של התאטרון.

במאמרו "לקראת דרמה חדשה"  מדגיש ברכט את הצורך בשינוי תפיסת הדרמה ובהתאמתה לחיים העכשוויים. ברכט יוצא כנגד :

*  יצירות המופת מהעבר (כמו: אנטגונה לסופוקלס כי לטענתו המסר והקונפליקטים שלהם לא מתאימים

לימינו.

* יצירות ריאליסטיות –  כי לדעתו אין צורך לחקות את המציאות.

באמצעות התאטרון קיווה ברכט לחנך את ההמונים על תורת הסוציאליזם. הוא ראה במפלגה הסוציאליסטית פתרון לכל מצוקות ותחלואיי (מחלות)  החברה וגייס את התאטרון למען המהפכה הפוליטית.  ברכט הגדיר את התאטרון כשיעור היסטוריה הניתן בצורת משחק אמנותי מענג או משעשע.

ברכט היה משוכנע בכך שהאמנות איננה יכולה לעמוד מן הצד ולא להיות מעורבת במציאות החברתית. הוא פיתח את התאטרון המנוכר (זר) שהשתמש באמצעים שונים כדי להדגיש בפני הצופים שהמתרחש על הבמה הוא הצגה בלבד ואין בו ממש. בדרך זו נסה למנוע את הקהל מלהזדהות עם הדמויות שבמחזה ולעוררו להיות בקורתי ביחס למתרחש על הבמה. הקהל שצופה בתאטרון הריאליסטי הוא מבחינתו קהל "מסומם" .

התאטרון  האפי בנוי על  סיפור ומהווה ניגוד לתאטרון הדרמטי הבנוי על פעולות. מכאן שמו. הקהל בתאטרון של ברכט צופה בהצגה של התנהגות אנושית, במיוחד בהקשרה החברתי, בדרך אובייקטיבית המאפשרת לו לשפוט ולהסיק מסקנות מהמוצג בפניו. ברכט הושפע מהתאטרון הסיני ואימץ את הפשטות והכללים הלא-ריאליסטיים  של תאטרון זה.

כיצד חשב ברכט כי ניתן לחנך את קהלו?

ניכור –

ברכט שובר את רצף ההזדהות של קהלו עם העולם הבדיוני בכדי לאפשר לצופים לשפוט את המסר באובייקטיביות מתוך גישה שכלתנית שאינה מתבססת על רגשות. הוא מקרב את קהלו לעלילה הבדיונית ומייד מרחיקו באכזריות.  הניכור נועד למשוך את תשומת לב הצופה לטבעה הבדוי של היצירה בעזרת שירים, קטעים מסופרים, קטעים מצולמים ותחבולות נוספות.

הקהל המנוכר יחוש בעיוותים החברתיים המוצגים לפניו, הוא ישפוט את המוצג בפניו באמצעות שכלו ויגיע למסקנה הרצויה לברכט.   הניכור מנוגד לתורת ההזדהות והחמלה של אריסטו.

על כל מרכיבי ההפקה לתרום לניכור:

עלילה :

1. היסטוריפיקציה – עלילה מרוחקת במקום ובזמן. התאטרון יעלה סיפורים היסטוריים ממקומות זרים, ידגיש את ה"עבר" של המאורעות ואת ריחוקם מן הצופה ויגרום לו לחשוב, שהוא היה משנה את סדר הדברים, אילו חי תחת אותם תנאים ובאותם מקומות רחוקים. הצופה יקיש מן העבר אל ההווה ו"משם" ל"כאן" ויזדרז ליישם את ההתקוממות שחש נגד המציאות ההיא- למציאותו החברתית הקרובה וישנה את דפוסי התנהגותו.

על המחזה לגרום לצופה לחוש כי אילו חי תחת התנאים המוצגים במחזה היה עושה דבר כלשהו לתקנם. על הקהל להיווכח אפוא בכך שהיות והדברים השתנו במחזה ניתן לשנות גם את המצב בהווה.

1. עלילה מחורזת
2. בניית מחזה מקוטע, אפיזודה אחר אפיזודה שאין קשר רציף ביניהן. הסצנות קצרות מאוד, קטועות שכל אחת מהן היא עלילה בפני עצמה. לכל סצנה שם.
3. רצף עלילה נקטע על ידי שירים שאין להם הנמקה ריאליסטית: שחקן יוצא מתוך דמות

נעמד ושר

1. שימוש בדמויות אלגוריות (משל) ודמות של מספר המדגישים את אופייה הסיפורי של העלילה ומונעות את הזדהות הקהל עם העולם הבדיוני
2. טכניקה של "הצגה בתוך הצגה" המבליטה את המדיום התיאטרוני

שפת התאטרון:

מוסיקה:

1. יצירת מצב שבו לחני השירים מנוגדים לתוכנם. למשל: שירים שנעימתם משדרת שימחה בעוד שהמלל טרגי ולהפך.
2. הצבת הנגנים על הבמה . ברכט חושף את המנגנון הבימתי לעיני הקהל ומדגיש בפני קהלו כי הוא צופה בהצגה.

תפאורה:

1. תפאורה המגדירה מקום מסוים אך אינה ריאליסטית ואינה מנסה לחקות את המציאות וליצור אשליית מציאות.
2. תפאורת שילוט – שלטים הנישאים בידי השחקנים המדווחים על מיקום ואף מציגים את תקציר העלילה . שלטים המנתקים את השחקן הנושא אותם מהעולם הבדיוני.
3. החלפת התפאורה לנגד עיני הקהל החושפת  את המנגנון הבימתי.

מסכות:

1. שימוש במסכות . מתאטרון המזרח למד ברכט על חשיבותה של המסכה. במאמרו : "האורגנון

הקטן"  מציין ברכט:

"ביאור (פירוש) הסיפור והעברתו באמצעים הולמים של ניכור מהווים את עיסוקו העיקרי של

התאטרון. לא הכל תלוי בשחקן. הסיפור מתגלם ומוצג על-ידי התפאורנים עושי המסכות,

תופרי התלבושות, המחברים והכיאוגרפים. אלה מאחדים את אמנויותיהם השונות למען

המבצע המאוחד."

במחזותיו, משתמש ברכט במגוון גדול ומעניין של מסכות: איפור כבד, מסכת חצי פנים

משולבת באיפור, מסכות שלמות ומסכות מקל. המסכות במחזותיו של ברכט מסמלות לעיתים

קרובות את מעמד השליטים . אישיותם של בני מעמד זה סורסה בשל מאמציהם להשיג כוח

ואחר כך לשמור עליו. תאוות השלטון מעוותת את אישיות השליטים ולכן הם מוצגים

במסכות  כרובוטים חסרי לב.

תאורה:

1. חשיפת הזרקורים (חשיפת המנגנון הבימתי) ויצירת  תאורה שנועדה להמחיש את זמן ההתרחשות.

עבודת השחקן

ברכט דרש כי עבודת השחקן תהיה מנוכרת. על השחקן לזכור תמיד כי הוא שחקן המגלם דמות ואין מקום להזדהות מוחלטת עם הדמות. השחקן מודע למניעי הדמות ומשחק תוך מתן פרשנות ביקורתית על הדמות. השחקן אינו מניח לעצמו "להתגלגל" בתוך האדם שהוא עומד לייצגו, עד כדי איבוד דמותו העצמית, כמקובל על פי שיטתו של סטניסלבסקי. הוא יודע שאין הוא המלך ליר – הוא רק מציג את דמותו לפני הקהל. הצגת הדמות טכנית.

על מנת להכשיר את שחקניו ברכט הנחה אותם בחזרות לדבר בגוף שלישי בלשון עבר ולקטוע את רצף הדיאלוגים על ידי הערות שונות או הדגשת הוראות הבימוי. (לדוגמא שחקן אומר: "הוא קם על רגליו ואמר בכעס, כיוון שהיה רעב" ורק אחר כך יאמר השחקן את השורות מהדיאלוג. כמו כן במהלך החזרות יחליפו השחקנים תפקידים. כאשר השחקן עצמו מדבר בגוף שלישי על הדמות שעליו לשחק ומעיר עליה הערות שונות, משתמש הוא בהכרח בנימת דיבור מנוכרת. המשחק שלו מבוצע לאחר שהוא תארו במילים.

הטקסט הופך מנוכר בזמן החזרות וממילא יישמע כך גם בהצגה .

המשחק מלווה בג'סטות שחוזרות על עצמן המבליטות את התכונות שברכט רצה להדגיש.

את הדיאלוגים והמונולוגים יש להשמיע  כאילו הם ציטוט מתוך ספר שסיפורו סופר.

השחקנים פונים ישירות  אל הקהל וכך נשברת "מוסכמת הקיר הרביעי"

ברכט הזהיר אפוא מפני היסחפות שני הצדדים: הקהל והשחקנים. את שיטת המשחק שלו מכנה ברכט הדגמה.

ברכט האמין כי האפקט הסופי של ההצגה המנוכרת יתרחש מחוץ לתאטרון. רק כשהצופה יצא מהאולם הוא יוכל לשפוט באופן אובייקטיבי את מה שראה ולהקיש מההצגה על חייו שלו בהווה.

שימו לב!!!!!! לפעמים מבקשים מכם בפרק השלישי- תאטרון מודרני לענות ממחזה שקראתם ולא מהצגה שצפיתם ולכן חשוב לדעת את ההבדל בין המחזה להצגה.

ההבדל העיקרי הוא כמובן בפתיח. בהצגה של אודי בן משה זה הנאום של בראבא ובמחזה זה ריב בין שתי קבוצות על העמק: כפריים ולוחמים  כשבסיומו  זמר שהוא דמות של מספר שמתחיל לספר את העלילה!!!!

מעגל הגיר הקווקזי לברכט- תקציר

הריב על העמק

שתי קבוצות מתווכחות ביניהן על זכות ישיבה בעמק. קבוצה אחת, הכפריים,  טוענת שהיא ישבה בעמק מאז ומעולם ונאלצה לנטוש אותו בהוראת השלטונות עקב המלחמה. כעת הסתיימה המלחמה והם רוצים לחזור לעמק ולאדמתו הפורייה. הקבוצה השנייה, הלוחמים, טוענת שהם לחמו והגנו על העמק וכי באפשרותם לפתח את החקלאות בעמק ולהגיע לתוצאות כלכליות וחקלאיות מרשימות יותר.

הלוחמים מצליחים לשכנע את הכפריים כי עדיף שהעמק יימסר לידיהם. הכפריים  מוותרים ונערכת לכבודם הצגה. שתוכנה תוכן ההצגה   נוגע גם לעניין הריב על העמק.

ההצגה מתחילה: מכניסים זמר = מספר .

מכאן זה בדיוק כמו ההצגה.

הילד הרם

הזמר מספר על עיר רחוקה שם שלט שליט דיקטטור מנוון. פרצה מהפכה והמלך סולק משלטונו. המלך הומת ובארמון  הייתה מהומה רבה.

גרושה, אחת המשרתות החליטה לברוח למשק של אחיה בהרים.  רגע לפני בריחתה בקש ממנה חייל בשם סימון  את ידה  והיא נענתה לו. הם נפרדו כי  החייל צריך היה ללוות את המלכה למקום מבטחים.

במהלך הבריחה מהארמון המלכה נוטשת בארמון הבוער  את בנה ,יורש העצר,  משום שהיא עסוקה בבחירת השמלות שעליה לקחת אתה.  גרושה רצתה להציל את התינוק  אך כל המשרתים מסבירים לה כי אם היא תצילו חייה בסכנה:   המהפכנים יישחטו אותה ואותו גם יחד.  לאחר התלבטות רבה גרושה החליטה לברוח עם התינוק, יורש העצר.

המנוסה אל הרי הצפון

גרושה בורחת ובשלב מסוים היא מחליטה לנטוש  את התינוק על מפתן (פתח)  בית איכרה אך כשהיא נתקלה בחיילים שאיימו לתפוס את התינוק ולזהותו  על פי חיתולו היקרים היא שבה על עקבותיה לבית האיכרה ובקשה ממנה כי תחביא את התינוק ותסיר מעליו את החיתולים. האיכרה הבטיחה  שלא תסגיר את התינוק אך ברגע שהחיילים הופיעו  היא נפלה על ברכיה והסגירה אותו כדי להציל את עורה.  גרושה הכתה בחייל בבול עץ כבד, חטפה את התינוק וברחה.  במנוסתה באומץ רב היא חצתה גשר רעוע וסיכנה את חייה ואת חיי התינוק.

רודפיה  לא יכלו לחצות את הגשר וכך הצילה את חייה.

בהרי הצפון

גרושה מצאה מקלט בבית אחיה, למורת רוחה (בניגוד לדעתה) של גיסתה.  לקראת בוא האביב גרושה צריכה הייתה לעזוב את בית אחיה,  כדי שהאנשים בכפר  לא יחקרו אודות הילד, אחיה מציע כי תינשא לאיכר גוסס. הוא ישלם לאמו סכום כסף כדי שתאשר נישואים אילו.

במהלך טקס הנישואים האיכר הגוסס שכב במיטתו אך ברגע שהוא שומע כי המלחמה הסתיימה הוא קם על רגליו.  גרושה שצפתה לבואו של אהובה החייל הבינה כי בעלה הטרי, האיכר, רק העמיד פנים כדי להשתמט מהשרות צבאי וכי הוא בריא ושלם.  גרושה נאלצה להישאר נשואה לאיכר גס הרוח. במהלך השנים היא חלמה על שובו של אהובה, סימון, משדה הקרב. ואכן יום זה הגיע.

סימון חוזר ומבקש מגרושה כי תבוא עמו, אך ברגע שהוא רואה את הילד פונה ממנה והולך. ברגע קשה זה מגיעים חיילים  ובידיהם צוו שהורה להחזיר את הילד לאמו הביולוגית.

סיפורו של השופט

אצדק,  כפרי  שיכור מסתיר פליט בביתו. כשהוא מגלה שהפליט הוא אחד מאנשי החצר האכזריים ביותר הוא מסגיר עצמו למהפכנים. המהפכנים רוצים לתלות אותו אך לאחר שאצדק משחק תפקידים מוצלח בפני המהפכנים ונסיכם השמן הם מחליטים למנותו לשופט. אצדק נדרש לשפוט בין אשת המושל המנוח וגרושה ולהחליט מי תגדל אותו: אמו המאמצת (גרושה)  או אמו הביולוגית (אשת המושל) הרוצה בו כי כל רכושו של בעלה המושל שייך לו.

מעגל הגיר

בתחילת הסצנה המהפכנים רוצים לתלות את אצדק השופט ומתעללים בו אך ברגע שהוא מקבל מינוי מהשליט הם מייד שבים להתחנחן בפניו.

השופט אצדק מסמל מעגל בגיר ומבקש מהאימהות כי תמשוכנה בידי הילד. מי שתצליח למשוך אותו אליה היא האם האמיתית. אשת המושל מושכת את הילד בחוזקה וגרושה מרפה . כך גם בפעם השניה. כשהשופט שואל אותה מדוע היא נוהגת כך גרושה מסבירה שאין היא מסוגלת להכאיב לילד.  אצדק קובע כי הילד יימסר לגרושה ונוזף באשת המושל התאוותנית. הוא דורש שתקים גן לילדי העיר ששמו יהיה "גן אצדק" כמו כן מגרש את גרושה מבעלה הנוכחי ומאפשר לה להינשא לסימון החייל.

אפקט הניכור במחזה מעגל הגיר הקווקזי לברטולד ברכט. (1945 – 1944)

עיקרון ההיסטורפקציה

השימוש בתקופות  ובמקומות אחרים: קווקז הוא חבל ארץ בגרוזיה. ארץ  רחוקה פיזית ומנטלית  (מוסכמות של התנהגות) מצופיו האירופאים של ברכט.

במחזה לא מוזכרת תקופה מסוימת אך ניתן להבין שמדובר בתקופה רחוקה :

1. מזכירים את מלחמת הפרסים
2. השלטון מלוכני (שלטון של מלכים)
3. שימוש בסוס ועגלה (כלומר לא היו כלי תחבורה)

המקום והזמן יוצרים תחושה של אגדה מרוחקת אי-שם.

שימוש בשירים שאינם קשורים לעלילה וקוטעים אותה

במחזה  שירים רבים המושרים על  ידי דמויות מגוונות : הזמר, הנגנים או הגיבורה הראשית, גרושה.  לשירים אין כל קשר ישיר למהלך העלילה. השירים מגוונים חלקם מושרים על ידי הזמר ומסכמים   את העלילה וחלקם מושרים בפי הדמויות כחלק מהעלילה.

דמות מספר

דמות הזמר היא למעשה דמות המספר. הוא מלווה את היצירה ומפרש אותה ובכך הופך אותה  לאפית  (=סיפורית) .

מחזה מקוטע

חמש סצנות בודדות שאינן חוברות לציר עלילה ברור. בעלות כותרות שונות. כל סצנה היא עלילה המאזכרת סיפור אגדה , עומדת בפני עצמה ונושאת כותרת. ("הריב על העמק", "הילד הרם" "המנוסה אל הצפון"   "בהרי צפון" "סיפורו של שופט")

העלילות השונות מבוססות על אגדות עתיקות  שהיו מוכרות לקהל הצופים

ברכט מעתיק אגדה סינית עתיקה שמזכירה את משפט שלמה  שהייתה מוכרת לקהל: שתי אימהות טוענות ליורש העצר  והמלך מציג את מבחן מעגל הגיר הקווקזי ששתי הנשים הטוענות לילד חייבות לנסות ולמושכו אל מחוצה לו. שוב, כבאגדה, האישה הזוכה בילד היא זו שמסכימה  לוותר עליו. "כי נכמרו רחמיה על בנה" כמסופר במלכים א'. ברכט סטה משתי האגדות, הסינית וסיפור משפט שלמה, בעת שכתב כי הילד  לא יימסר לאמו הטבעית, אשת המושל הגרוזיני שהפקירה אותו, אלא לאם המאמצת, נערת-המטבח, גרושה, שהצילה את חייו וגידלה אותו תוך כדי סיכון חייה שלה.

שימוש בדמויות אלגוריות

(אלגוריה = משל , דמויות מייצגות) חסרות פנים או שם. אם לדמויות יש שמות אילו נשמעים לקהל האירופאי כעירוב  צלילים מרוחק.

"הצגה בתוך הצגה" –  מטאתאטרון.

שתי קבוצות של כפריים רבות ביניהן בידי מי ייפול חבל ארץ לאחר המלחמה. קבוצה א' טוענת כי בעת המלחמה , במצוות השלטון הם עזבו את חבל הארץ עם המרעה שלהם, קבוצה שנייה טוענת שבעת המלחמה הם לחמו באויב על אדמות העמק ותכננו לו עתיד חקלאי מודרני מזהיר.

התושבים הקודמים של העמק מוותרים ומעניקים אותו לחבריהם. לכבוד האירוע וכאות תודה מעלים הכפריים הצגה.

שימוש במסכות

בהצגת מעגל הגיר הקווקזי השתמש ברכט במסכות מחומר קשה ולא באיפור. ברכט הסביר שבמחזה היו 150 נפשות פועלות  אבל עמדו לרשותו רק 50 שחקנים.  המסכות היוו אמצעי יעיל לפתרון הבעיה. במחזה זה אין המסכות מאפיינות את המעמד השליט בלבד. כדי למנוע את הדגשת המסכה  העורף והאוזניים של השחקן נצבעו בצבעי המסכה.

המסרים של  ברכט במחזה

ביטויים אנטי-מלחמתיים

במחזה נשמעים בבירור הדיה של מלחמת העולם השניה. השקפת ברכט כנגד המלחמה באה

לידי ביטוי כבר בהוראות הבימוי בהגדירו את העמק כ"מצולק –קרבות". קרבות בדרך כלל

מתקשרים לכיבוש  ולגבורה וברכט מאניש (מעניק תכונות אנושיות)  את העמק מתייחס לצד הכאוב: לצלקות הנשארות לאחר המלחמה שאינן ניתנות לשיקום.

ביטויים סוציאליסטים

הזכות שמורה תמיד לזה המיטיב עם הזולת או המיטיב לעשות-

סיום המשפט כפי שמציגו ברכט  הוא המסר ושורותיו האחרונות של המחזה המסבירות את ההגיון הסוציאלי בו האמין ברכט:

הזכות שמורה תמיד לזה המיטיב עם הזולת או המיטיב לעשות:

"יהי הכל שייך לכל

שיוכל להיטיב עמו,

כלומר הילד לאישה האימהית, למען יגדל.

העגלה – לעגלון הטוב, למען ינהג בה היטב,

והאדמה למשקים אותה מים, למען תיתן

פריה בעתו."

(עמ' 125)

כלומר, הילד יימסר לאישה האימהית ולא לאמו הטבעית, אם זו אינה "אישה אימהית".

הפער המעמדי – קיפוח העניים והחלשים בחברה וניצולם בידי תקיפים ועשירים –

ברכט יוצא כנגד הפער המעמדי  ומדגיש  את  תחלואי (מחלות)  השלטון:

• שוחד- פושט היד טוען כי המפקח על המים לוקח שוחד.
• אלימות – התנהגותם הגסה והאלימה של החיילים.

הדגשת הפער  בין המלוכה לפשוטי העם.

• ההיסטריה המתפתחת סביב שיעולו ומחלתו הקלה של יורש העצר. בארמון יש אדם שתפקידו לקבוע את טמפרטורת המים באמבט של יורש העצר , שני רופאים ופמליה גדולה של משרתים.  בעוד שהמון העם מת ברעב.
• הנאמנות העיוורת של הצבא לשלטון: כך מצהיר השליש:

"חיל המצב כאן מוכן לשפוך את טיפת דמו האחרונה למען המושל"

(עמ' 22)

ה.  התאווה לכסף של השלטון.  המלכה רגע בריחתה מתעניינת רק בשמלותיה: איזו שמלה עליה

לקחת  ודואגת שלא תקרע.  את יורש העצר מרוב בהלה ודאגה לשמלות היא נוטשת בארמון

הבוער.

שימוש במונחים ומושגים מהעולם הסוציאליסטים:

• "קולחוז", המחסור ב"ידים עובדות" הפנייה איש אל רעהו בכינויי "חברים" , הזכות של

הכפריים ב"סיוע ממלכתי", "ועדת תכנון" האחראית על הבידור בקולחוז

• במחזה מצוין שמו של הקולחוז: רוזה לוקסנבורג שהוא שם של לוחמת קומניסטית.

ג.    הרעיון של מעגל – רעיון של שותפות ואיחוד, רבים המהווים שלם.