סיכום הנובלה:
מבוא:
"ג'מילה" הוא סיפור חניכה המסופר דרך עיניו של המספר, סאיט שמו, נער בן-15. תהליך התבגרותו הוא תהליך ההיכרות שלו עם ה"אני" האישי וגיבוש זהות. כמו כן זהו תהליך לגיבוש ייעוד אישי ובחירת מקצוע לחיים. במהלך הסיפור המספר נוטל על עצמו אחריות חברתית ומקבל על עצמו תפקידים השייכים למבוגרים אך מכורח המלחמה והיעדרותם של הגברים במשפחה הוא עובר תהליך התבגרות מהירה ומקבל אחריות לשלומה של גיסתו הצעירה בעת קציר החיטה ושילוח שלה לטחינה במסעות לאורך הערבה.
בסיפור זה יש חזרה לילדות, החזרה נמסרת דרך עיני הילד המנהל דיאלוג בין ההווה לבין העבר, המניע לדיאלוג זה הוא רצונו של המספר לחזור אל נוף ילדותו כדי להבין את מורכבות ה"אני". הפתיחה יוצרת מעגליות עם הסיום באמצעות תמונה המופיעה בשני חלקי הסיפור, אך לתוך המעגליות שבין הפתיחה והסיום יוצק המספר עלילת חיים והתייחסות מיוחדת אל שתי דמויות שהיו אחראיות לעיצוב חייו.
בסיפור מתוארות שלוש דמויות עיקריות, המספר, סאיט, ג'מילה גיסתו, אשת אחיו החורג, בחורה צעירה, נאה ומורדת בהתנהגותה, ודניאר, הדמות השלישית, הזר הפורץ לכפר, בן הכפר שבילדותו נטש את הכפר ולאחר המלחמה חוזר לכפר הולדתו פצוע מלחמה.
המספר מקבל שתי החלטות חשובות במהלך העלילה, האחת, לא לספר על האהבה האסורה הנרקמת בין ג'מילה ודניאר במהלך מסעם המשותף להובלת שקי קמח דרך הערבה אל תחנת הרכבת, וההחלטה הנרקמת בליבם לעזוב יחד את הכפר, עבור סאיט זו החלטה קשה כי הוא בוגד בערכים הנוקשים עליהם גדל, והחלטה שנייה שמקבל בעקבות האהבה בין דניאר וג'מילה היא מימוש חלום אישי, הוא מחליט לעזוב את כפר אבותיו, לוותר על חובתו כלפי המסורת הנוקשה של הכפר ולבחור בייעוד אישי ומקצועי בתחום האמנות. הוא הולך ללמוד בבית ספר גבוה ללימודי אמנות בעיר הגדולה.
ברקע לסיפור פיוטי זה נמצא כפר קטן בקולחוז שבערבות קירגיזיה, הגברים והבנים גויסו לחזית מלחמת העולם השניה, והנשים והילדים שנותרו בכפר נושאים בעול המשק בימי הקיץ הבוערים של הקציר בהם מתמשכת העבודה בשדות ובגורן מבוקר ועד ערב. החברה המתוארת היא חברה מוסלמית שמרנית המכתיבה את מקום הגבר והאישה באופן ברור ביותר, בכפר הכל חשוף וגלוי לעיני כל, כך מערכת יחסים זוגית ואינטימית לא קיימת, הסובייקט אינו קיים במערכת החברתית רבת המשתתפים, הכפר חי חיי קולקטיב על פי אמות מידה של הקומוניזם אשר השליט את שלטונו על כל ברית המועצות וסיפח אליו שטחים נרחבים וביניהם אף את ערבות קירגיסטן והפך את הכפרים לקולחוזים סובייטייים. אך דווקא במקום חשוף כל כך האינדיבידואליזם פורח למרות הקשיים והאיסורים, דניאר פוצח בשירה יפהפייה לארצו ומולדתו ומביע את געגועיו למקום שבו נולד, ג'מילה מבטאת את האופי המרדני שלה, בוחרת בנשיות מחוצפת ולא מתייחסת למה שחושבים עליה, והמספר בוחר ללכת אחר נטיות ליבו ולנטוש את הכפר שבו נולד וגדל.
מהו רומן התבגרות וחניכה?
לפי מילון המונחים הספרותיים של יוסף אבן, סיפור התבגרות וחניכה הוא סיפור ששם דגש על תיאור גידולו והתפתחותו הרוחנית של גיבור מרכזי עד להשלמתה של התבגרותו. התהליך מתרחש במצבים שונים הפוקחים את עיניו לראות את עולמנו ולהבינו. דמויות המבוגרים משמשות לו מורי דרך ובונות עמו את האישיות המאוזנת והעשירה ברוחה שצעיר זה מחפש ושואף אליה ביודעין או שלא ביודעין.
בכל רומן התבגרות הגיבור מתפתח ועובר תהליך של גילוי ה"אני" המיוחד שלו. בדרך כלל מתקיימת אינטראקציה בינו לבין הדמויות הסובבות אותו, עם אירועים המתרחשים סביבו ועם בדיקה עצמאית של הגיבור את הנעשה בנפשו.
בדרך כלל ברומן חניכה והתבגרות קיים עימות עם סמכויות כמו משפחה קרובה, בית הספר, רשויות החוק או כל דמות הנתפסת כבעלת סמכות לגבי הנער או הנערה. חלק מתהליך ההתבגרות של האדם הצעיר מקבל ביטוי של ביקורת על החברה הסובבת אותו. על ידי הביקורת על הסמכות מעצב הצעיר את דרך המחשבה ואת התהייה על משמעות החיים ועיצוב תפיסת עולם בנושאים קיומיים וחברתיים. בספרות חניכה נמצא תמיד מחשבות ותהיות של הגיבורים על משמעות החיים.
חלק בלתי נפרד מרומן התבגרות הוא מוטיב ההתעוררות הארוטית. בתקופה זו בה הופך הילד לנער חלה גם התפתחות גופנית וגם התפתחות נפשית אשר מביאה איתה פרץ רגשות ומחשבות בנושא האהבה, הידידות, יחסים עם בני המין השני ועוד.
הזמן בנובלה:
העלילה של "ג'מילה" מתרחשת בברית המועצות בשיא הקומוניזם. בתקופת מלחמת העולם השנייה, רוסיה יוצאת למלחמה נגד גרמניה ומגייסת את כל הגברים מכל המדינות שתחת שליטתה. אף מקירגיסטן, מכפר נידח בקולחוז שבערבות קירגיזיה נשלחים כל הגברים למלחמה והנערים נותרים מאחור יחד עם הנשים וזקני הכפר. הנערים תופסים את מקום הגברים בעבודות המשק, וכל ההירארכיה החברתית המסורתית הקיימת מתערערת בבת אחת. בשיא הקציר הנשים הצעירות נוטשות את תפקידיהן המסורתיים ותופסות את מקום הגברים בקציר החיטה ונשיאתה אל תחנת הרכבת. הנערים הצעירים תופסים את מקום הגברים ומבצעים את העבודות הקשות יחד עם הנשים.
העלילה מתארת חברה מוסלמית שמרנית, שנאלצה להתאים עצמה לדרישות השלטון הקומוניסטי ולפעול במסגרת קולקטיב הפועל בצורה של קולחוז, כאשר לכל קולחוז ממונה בריגדיר הדואג לשמירה על האינטרסים של השלטון הקומוניסטי כמו משלוח חיטה לחזית כחלק מהתרומה למאמץ המלחמתי. החברה הקולקטיבית אינה מאפשרת לאינדיבידואל לבטא עצמו באופן אישי, לדוגמה, כאשר בעלה של ג'מילה שולח מכתב משדה הקרב בנוכחות כל אנשי הכפר קוראים את המכתב, הכותב מברך בראשית מכתבו את מכובדי הכפר, אחר כך את הוריו ורק בסוף בשתי שורות מברך את אשתו. ג'מילה כועסת על זה ובסוף אף נוקטת בדרך פעולה חריגה. דוגמה נוספת היא התלבטותו של סאיט ללכת אחר נטיות ליבו, אך בעקבות העזתה של ג'מילה הוא מקבל ממנה השראה ובוחר בדרך חדשה לחיות את חייו.
לצד סיפור העלילה קיים סיפור מסגרת הפותח את העלילה וסוגר אותה. זהו סיפורו של סאיט המספר, המתאר את עלילת הסיפור במרחק של זמן כשהוא כבר אדם בוגר הנזכר בארועים שקרו בשנות נעוריו וטבעו את חותמם עליו ואף ניתבו אותו לדרך חייו כאדם בוגר. בתחילת הסיפור הוא עומד לפני התמונה שצייר בנעוריו כאשר הוא מתעתד לשוב אל כפרו לביקור לאחר שנים בהן בנה קריירה של אמן בעיר הגדולה. בסוף הסיפור הוא עומד לפני תמונה זו של ג'מילה ודניאר העושים דרכם בערבה הסתווית. אותה תמונה שחרצה בו את הדחף לעזוב את הכפר בחיפוש אחר האושר ומשמעות חייו. הוא בחר להיות צייר ולהציב את הצורך במימוש האינדיבידואל מעל למחויבות לערכי המסורת והמשפחה.
המקום בנובלה:
המקום המתואר ב"ג'מילה" הוא כפר קטן ונידח בערבות קירגיסטן. הכפר מאוכלס בבני שבט שבעבר היו שבט נווד שנדד בערבות קירגיזיה בעקבות צאנו וסוסים שגידל, ולאחר שליטת הקומוניזם בכל מדינות ברית המועצות והפיכת הכפרים לנשלטים בשיטת הקולקטיביזציה והקולחוזים. אנשי הכפר כולם בני שבט אחד נצר למשפחה אחת. החיים מתוארים בצל הקומוניזם לצד מסורת שמרנית קשוחה. לאינדיבידואל אין מקום לביטוי באורח חיים שכזה, אין ביטוי לרגשות, דעות או סגנון התנהגות אישי, החובה לשמור על המסורת ולהתנהג על פי קודים חברתיים מוסכמים היא חובה אבסולוטית. החברה המוסלמית מכתיבה את מקום הגבר והאישה.
סיפור העלילה מתנקז לתוך הכפר עצמו, אך הוא נע בין השדות שבהם קוצרים את החיטה לבין תחנת הרכבת אליה נושאים את החיטה מזון לחיילים בחזית. ברקע נופי הערבה, השדות, היערות רחבי הידיים והנהר החוצה את הערבה הם מטונימיה לרגשות האישיים הפורצים מליבותיהם של סאיט, ג'מילה ודניאר.רק בטבע ניתן לקרוא דרור לרגשות המוצפנים ביותר, בחיק הטבע פורחת ומלבלבת אהבתם של דניאר וג'מילה, בטבע דניאר מבטא את אהבתו למולדת בצורת שירים שהוא מיטיב לשיר לה, ושם מגלה סאיט את אהבתו הבוסרית לג'מילה ואת בחירתו באמנות כדרך לבטא את רגשותיו.
תחנת הרכבת היא המקום ממנה יוצאים לחיים אחרים. אליה מגיעים כדי לפרוק חיטה, אליה מגיעים גברי הכפר בדרכם למלחה ושבים ממנה הביתה, ממנה מגיע הזר, דניאר החייל הפצוע בשובו אל כפר הולדתו, וממנה נוטשים יחדיו דניאר וג'מילה בדרכם לחיים חדשים מחוץ לכפר ולכבלי המסורת והחוקים הקשוחים.בדרכו החוצה מן הכפר המספר עובר בתחנת הרכבת בדרכו לעיר הגדולה, אך כעבור שנים חוזר אל הכפר דרך אותה תחנת רכבת. אם כך,היא השער לחיים האמיתיים מחוץ לחממה אוהבת ולוחצת כאחת.
קולקטיביזם מול אינדיבידואליזם בנובלה:
הסיפור נע בין שני קטבים עיקריים, מצד אחד הכפר המנוהל על ידי גברים מוסלמים קירגיזיים, על פי קודים מוסכמים בני מאות שנים מאז היותם שבט נודד עוד לפני שלטון הקומוניזם. הכפר הוא בבואה לחברה המסורתית בערבות קירגיזיה, חברה פאטריארכלית שבה הכל גלוי לעיני כל, אין אפשרות לביטוי אישי ולמימוש האני הפנימי, הגבר הוא השולט, בסולם ההירארכיה עומדים זקני הכפר, אחריהם הגברים המפרנסים, "הדג'יגיטים", ואחריהם נשות הכפר המבוגרות השולטות בבית ועושות את עבודות הבית והחצר, ואחריהן הנשים הצעירות והבנות שמגיל צעיר מאוד נושאות חלק במטלות העבודה בבית ובחצר. הילדים גדלים שם מהר, אין להם פריבילגיה להישאר ילדים. כולם עובדים קשה מצאת החמה ועד רדת החשכה. חיים צנועים וקשים שבהם לאדם אין כל אפשרות להישבר או להביע עצב או שמחה. החזות השולטת היא איפוק, אסור להביע רגשות, הכל חייב להיות מהוגן ומאופק. ולתוך העולם המסורתי הזה חודר הקומוניזם וחוקיו הנוקשים. הכפר מאורגן בצורת קולחוז, ובריגדיר מטעם השלטון ממונה על הכפר ואחראי שדברים יעשו על פי החוקים. בעת מלחמה הקולחוז מחוייב לשלוח קמח לחזית המלחמה, כמו כן כל הגברים הכשרים להילחם והבחורים הצעירים נלקחו לאזורי הקרבות ורבים מהם אף לא חזרו או שבו חבולים בגופם ובנפשם. השלטון הקומוניסטי והמלחמה יוצרים שינוי ואי סדר בחברה המסורתית, הגברים שהיו ציר מרכזי בעבודות השדה ומחוץ לבית נלקחו לחזית ולכן אין מי שיתפוס את מקומם בעבודה, לשם כך הנערים הצעירים מגויסים לעבודה קשה זו, ואליהם מצטרפות הנשים הצעירות והבנות שעד אז עבדו בבית ובחצר. באופן זה הנשים המבוגרות נושאות בנטל העיקרי של עבודות הבית והבנות הצעירות והילדות תופסות את מקום הנשים הצעירות. שינוי מרכזי זה באורח החיים בכפר הופך את הקערה על פיה, הנערים הצעירים מוצאים עצמם בתפקידי מפתח "דג'יגיטים" [מפרנסים], וזקני הכפר בעלי הייחוס והכבוד מוצאים עצמם נטולי תפקידים ועבודה. את מקומם תופסות הנשים המבוגרות בבית והן מהלות את הבית והחצר המורחבת המכילה לעיתים יותר ממשפחה אחת. כך אמו של סאיט נחשבת "אם הבית" ועל פיה יישק דבר. אליה מגיע הבריגדיר לבקש את עזרתם של ג'מילה כלתה ובנה הצעיר סאיט במאמץ המלחמתי. באחת התמונות מתאר המספר את טקס העמסת שקי התבואה אל נקודת האיסוף בתחנת הרכבת. כרזת בד ועליה כתוב "כל שיבולת של תבואה- לחזית" מקבלת את פניהם. את מקום הגברים תופסות נשים צעירות, ילדים קטנים ונערים העומסים שקים עמוסי תבואה כשהכובד העצום לוחץ ומכאיב "עד היום אני זוכר כמה כבדים היו השקים שסחבתי על כתפי, עבודה כזאת יאה לחזקים שבגברים…הכובד העצום לוחץ לי על הצלעות…מאחורי עולים אנשים, גם הם עומסים שקים- בני גילי, נערים כמוני או נשות חיילים שיש להן ילדים כמוני, אלמלא המלחמה, האם היו מרשים להן לסחוב משאות כאלה?" [עמ'42].
המחויבות לפעול על פי חוקים מוסכמים באה לידי ביטוי בנשואי פוליגמיה כאשר ראש משפחה נפטר ואת מקומו תופס קרוב משפחה החייב לשאת את האלמנה לאישה ומאמץ את ילדיה, הוא הופך להיות ראש משפחה מורחבת ואשתו הראשונה היא "האם הגדולה" המולכת על החצר הגדולה ומנהלת את שתי המשפחות.
מחויבות אחרת היא הדרך בה נערה צעירה נשאת עם הגיעה לפרקה בנשואי שידוך או על ידי חטיפה. כך ג'מילה נשאה לסאדיק שחטף אותה מכפר מרוחק ונשא אותה לאישה.
אותם כללים נוקשים באים לידי ביטוי אף באופן בו נקראים מכתביו של סאדיק הנמצא בשדה הקרב. המכתבים מופנים אל האב, דוור הכפר מוסר אותם לאם, וחובתו של סאיט לקרוא את המכתב לפני כולם ואף להשיב עליהם. כל המכתבים כתובים באותה מתכונת, ראשית הוא פונה לאנשי הכפר כולו, אחר כך לאביו, אחר בא תור האם הגדולה, אחרי כן אמו, ובהמשך תור כולם בסדר קבוע ונוקשה. "אחר כך הוצגו שאלות הכרחיות בדבר בריאותם ושלומם של זקני השבט, של קרובי המשפחה, ורק ממש בסוף המכתב כמתוך בהילות, הוסיף סאדיק: כמו כן דרישת שלום לג'מילה אשתי…" [עמ'24-25].
על פי קוד מסורתי קבוע לא ייתכן לפנות לאישה בראשית המכתב, "זהו מנהג הכפר ואין עליו עוררין" [עמ'25].
אך דווקא בגלל הכללים הקשוחים של הקולקטיב האינדיבידואל האישי פורץ באופן מפתיע. ג'מילה לדוגמה מייצגת את האינדיבידואל, דניאר מייצג אותו ואף סאיט בסוף הסיפור לומד לבטא את האני האישי שלו. ג'מילה שונה מכל בנות הכפר, היא מלאת מרץ, תזזיתית, מתנהגת כילדה צעירה שלוחת רסן ולא כאישה נשואה. צוחקת בקול רם ומשוחרר, אומרת מה שהיא חושבת, כנה בדבריה, זועמת וצועקת. יחד עם זאת עדינת נפש ורגשנית. כל אותן תכונות שעל פי קודים מסורתיים אסור לבטא, איפוק היא מילת המפתח בחברה זו, ואילו ג'מילה מבטאת כל מה שאסור. לכן אין כל פלא מדוע רואים בה חריגה.
דניאר לעומתה מופנם, מדחיק את רגשותיו, ממעט לדבר, אינו מעוניין בחברת אנשים ומסרב לספר על המלחמה. אך במהלך נסיעותיהם ברחבי הערבות בטבע הוא משחרר את רגשותיו ומביע זאת באמצעות שירה מלאת געגועים למולדת וליופי הטבע שלה, גם את געגועיו ואהבתו לג'מילה הוא מבטא בשירה מהפנטת.
סאיט המלווה של ג'מילה ודניאר לומד מהם להביע את רגשותיו ומבטא זאת באמצעות ציור. לאחר שג'מילה ודניאר עוזבים את הכפר גומלת ההחלטה בליבו לצאת ללימודי אמנות באקדמיה לאמנות בעיר הגדולה. האם מקבלת את החלטתו בוויתור ומעניקה לו את ברכתה. אף היא יודעת שאותם חוקים נוקשים השתנו בשל התמורות שחלו בחייהם בעקבות המלחמה, היא מבינה שלבנה יש זכות לממש את חלומותיו על פני שימור המסורת.
המסע אל התחנה כמסע מטאפורי אישי של ג'מילה:
מרבית סיפור העלילה מתרחש במסע אל תחנת הרכבת מקציר החיטה בשדות. הדרך הנעשית מדי יום מן השדות אל התחנה היא דרך ארוכה בת עשרים ק"מ בערבה דרך ערוץ הנהר. השכם בבוקר המסע החל כאשר בצהרי היום הם הגיעו אל התחנה כדי לפרוק את שקי החיטה בתחנה. הדרך חזרה נעשתה לפנות ערב אל הגורן בו הם לנו בלילות. מסע שכזה מבצעים בימים רגילים רק גברים, אך בגלל המלחמה וחוסר ידיים עובדות מתגייסים לעבודה נערים בגילו של סאיט ונשים. לאור נורמות המוסר השולטות בחברה הקירגיזית יש במעשה זה משום דבר יוצא דופן הנוגד את חוקי החברה המסורתית. עבור ג'מילה, אישה צעירה הנשואה זמן קצר ביותר לבעל הנמצא במלחמה זו הזדמנות לצאת מהמסגרת הכובלת ולוחצת. סאיט, גיסה הצעיר וחברה הטוב מצטרף למסע כדי לשמור עליה ולשמש לה כחברה. אליהם מצורף דניאר חייל פצוע שחזר לכפר הולדתו. הרכיבה בעגלה בנוף הפראי משחררת את רגשותיה והיא רוכבת בפראות ושעטה ומשאירה אחריה ענני אבק כשהיא צוחקת כל הדרך. היא מהתלת בדניאר, פונה אליו בחוצפה ובחוסר סבלנות בעוד הוא מביט בה מהופנט ומקבל בסלחנות את יחסה המזלזל ומעשי הקונדס שלה. באחת הנסיעות אל התחנה כדי לפרוק שקים היא וסאיט חומדים לצון ומטעינים בעגלתו שק המכיל משקל כפול. דניאר נושא אותו אל תחנת הפריקה בקושי רב , רגלו הפצועה כמעט קורסת מעומס המשקל. דניאר יודע שג'מילה טמנה לו פח, אך הוא מחליט לבצע את המשימה בכל מחיר. בנסיעה חזרה הם נוסעים בשתיקה אך יחסה כלפיו משתנה. זהו השלב בו היא מבינה שהתאהבה בדניאר. שירתו הצלולה על יופי הטבע ועל אהבת המולדת מרגשת אותה. היא מאבדת את שמחתה והופכת להיות שקטה ושקועה בהרהורים. הם מגלים אחד את השניה ואהבה עדינה וטהורה פורחת ביניהם. במהלך הנסיעה בערבות היא לומדת להכיר את עצמה ואת גודל אהבתה לדניאר. זהו מסעה האישי. מסע לתוך נבכי נפשה ועמידה אל מול האמת, עליה לעזוב את הכפר, את בית בעלה ולהתנתק מהחברה הלוחצת וחודרת לחיי הפרט. כשהיא בורחת עם דניאר אל פסי הרכבת שם מתחילים חייה האמיתיים כפי שהיא חלמה אותם. בדבריה לדניאר בעת התגלות האהבה ביניהם ניכרים כל אותם דברים שחסרו לה בעת היותה נשואה אך לא מאושרת "האם באמת האמנת שאוותר עליך למענו? לא ולא! הוא לא אהב אותי מעולם. אפילו דרישת שלום היה מוסיף רק ממש בסוף המכתב…אני כבר מזמן אהבתי אותך. גם בלי לדעת זאת- אהבתי אותך וחיכיתי לך, ואתה באת, כאילו ידעת שאני מחכה לך!" [עמ'82]
