הסיפור "אחרי עשרים שנה" של נג'יב מחפוז מתאר את רגש הנקמה כגורם הרסני ומסוכן, העלול לפגוע גם בנוקם עצמו. כאשר הנקמה והשנאה הופכים לתוכן חיים בלעדי, הם מובילים את האדם להרס עצמי, לניתוק כל מגע חיובי ובונה עם החיים. ניתן להבין את שאיפותיו של שראשרה לנקמה : ליל כלולותיו נהרס, אשתו נגזלה ממנו, התעללו בו באכזריות רבה, רכושו נגזל והוא נאלץ להימלט משכונתו מושפל וחסר כל. הגורם לכך, להלובה, הרס את חייו של שראשרה מתוך קפריזה. עבורו זו הייתה הפגנת עוצמה, שעשוע ובידור אכזריים לו ולאנשיו. במשך עשרים שנות גלות, שאף שראשרה לדבר אחד בלבד – לנקום בלהלובה. כשמתברר לו שלהלובה מת, חרב עליו עולמו.
הסיפור נפתח בתיאור הליכתו של שראשרה עם כנופייתו, לשכונה שרדאחה שממנה גורש. באמצעות הרהוריו של שראשרה תוך כדי המסע, מוצגים בפני הקורא האירועים שגרמו לתאוות הנקמה שבוערת בו. הוא נזכר גם במה שעבר עליו במשך עשרים השנה שחלפו. באלכסנדריה, הצליח שראשרה להפוך לגיבור, לראש כנופייה – באופן אירוני, הופך שראשרה להיות בעל מעמד דומה לזה של להלובה (ראש כנופייה, שודד וגנב), אלא שבניגוד ללהלובה, שראשרה לא נהנה ממעמדו – הוא רואה בו אמצעי בלבד להשגת הנקמה.
עשרים שנה עוברות עליו מבלי שייהנה משום דבר. הוא מודע למחיר היקר ששילם, ומה שנתן לו את הכוח להמשיך הוא האמונה שברגע שינקום, יוכל להחזיר את הגלגל עשרים שנה לאחור. כשהוא מגלה כי להלובה מת, מתברר לו המחיר הנורא ששילם – עשרים שנה אבדו לו, והנה מתברר שהנקמה בלתי אפשרית. הרעלת להלובה אינה מקילה על שראשרה. הוא חש כי כדי להחזיר לעצמו את כבודו ולהקל על ייסוריו, עליו לצוות על להלובה לגרש את זינב, כלומר להחזיר לו בדיוק באותה מטבע שבו פגע בו.
הפגישה המחודשת עם זינב הופכת לפגישה פושרת, סתומה ומבוישת. אין היא עוד אותה בחורה צעירה יפיפייה, אלא אישה זרה, בעלת בשר, מוכרת ביצים בשוק. לאחר עשרים שנה הוא פוגש אישה זרה לו, וחידוש הקשר הופך להיות עניין קשה ובעייתי. העובדה ששראשרה לא נקם ולא החזיר לעצמו את כבודו שאבד, בוטלה לגביו לחלוטין את הסיכוי לקשר מחודש.
עלילת הסיפור נמסרת בעיקר דרך עיניו של שרשארה, וגורמת לכך שהקורא עובר במהלך הקריאה תהליך רגשי דומה לזה של הגיבור. מהזדהות עמו ומהבנת מניעיו ורצונו לנקום, עובר הקורא לראייה ביקורתית של הנקמה ותוצאותיה. השאלה העיקרית שהקורא צריך להתמודד עמה היא – האם הנקמה כדאית במחיר כזה, שכן שרשארה משלם את המחיר, ואיננו נהנה מההקלה והפורקן שמביאה אתה נקמה.
המסר של הסיפור הוא שכל אובססיה סופה ריקנות. הדרך היחידה שהייתה מאפשרת לשרשארה לשקם את עצמו היא לא לבסס את חייו רק על שאיפה לנקמה, אלא לעשות גם משהו חיובי בחייו שיביא להם תכלית ומשמעות.
1. תוכן היצירה
גיבור הסיפור, שרשארה, יצא בראש חבורת אנשיו לכיוון שכונת שרדאחה. מטרת יציאתו הייתה נקמה. עשרים שנה, בשהותו באלכסנדריה, ריכז את כל מחשבותיו ואת כל מעשיו בשאיפה לנקמה, ובצעדו בראש אנשיו לשכונתו, להגשים את מטרתו, הפיל אימה על הצופים בו. שרשארה נולד בשכונת שרדאחה. הוא היה יתום מאב ומאם ועבד אצל עושה האוכפים. הוא אהב את זינב ואף נישא לה, אלא שבערב הכלולות התנפלו עליו גיבור השכונה ואנשיו, הכוהו, ביזו אותו, וגיבור השכונה להלובה אילץ אותו, תוך השפלה, לגרש את אשתו שזה עתה נשא. עתה צעד לנקום את נקמתו, אלא שבבואו לשכונה לא מצא איש, לא במערה שלפני השכונה ולא בכביש שהיה ריק מאדם. הוא פנה לביתו של עושה האוכפים, ושם שמע כי להלובה מת לפני שנים אחדות. האכזבה והתסכול היו עצומים. שרשארה זעק מעומק לבו, שלח את אנשיו, והלך לראות את האישה שאהב. בראותו אותה, לא נדלקה בלבו האהבה הישנה. הוא פתח עמה בשיחה, שהפסקות השתיקה שבה היו רבות, אולם כאשר ציינה את עובדת שובו לשכונת מולדתו, הבהיר לה שרשארה כי שיבתו הייתה לו אכזבה. הוא חש הרגשה איומה של חלל ריק. נפרד מהאישה, ולא חזר אל אנשיו, אלא פנה לעבר השדות.
2. הרעיונות העיקריים
הסיפור מתמקד בתיאור רגש הנקמה, רגש הכבוד העצמי שנפגע ורגש האהבה. רגשות אלו באים לידי ביטוי על רקע השיבה המתרחשת אחרי עשרים שנה, ומתברר שהיא "שיבה מאוחרת".
"אחרי עשרים שנה" כסיפור קצר
כסיפור קצר, מתאפיינת היצירה בצמצום בתיאור ובנושא מרכזי אחד – רגש הנקמה הנובע מרגש כבוד שחול, הגיבור יוצא להגשים את מטרתו כאשר הוא מונחה ע"י רגש זה.
בסיפור נמצא דמות מרכזית אחת – הדמות הראשית שרשארה מתואר בהתחלה עם כנופייתו, אך עם התפתחות העלילה הוא מתואר כדמות בודדה.
צמצום במקום – היקף מקום ההתרחשות הולך ומצטמצם :
הדרך לשכונה—–>השכונה—–>חנותה של זינב
צמצום בזמן – היקף הזמן הולך ומצטמצם. לאחר ציפייה של עשרים שנה, מתרחשת השיבה בשעות ספורות. רגעי השיא של השיבה מתרכזים במספר דקות מועטות.
עלילת היצירה, הדמות והרקע, מצטמצמים לנקודה אחת – לאותו "חלל ריק" שנותר לגיבור לאחר שרגש הנקמה לא מצא לו פורקן.
מבנה היצירה
העלילה כולה מתומצתת במשפט המופיע בפסקה הנשייה : "הדרך השוממה המוליכה את ההר" (עמ' 1 שורה 3).
"הדרך השוממה" – המצב בו נתון הגיבור בהווה.
"מוליכה" – המטרה, המערכה להגשמתה.
"ההר" – נקודת השיא, סיפוק רגש הנקמה.
סיום היצירה היא נקודת השפל – "הוא פנה לעבר השדות" (עמ' 5). השדה מבטא את הסתמיות, החלל הריק שנוצר לאחר שהמשימה לא הושגה, הנקמה אל מצאה לה פורקן. הכישלון המרומז בפסקת הפתיחה מעיד כי השיבה לעולם לא תצליח, היא נועדה מראש להיכשל, להיות "שיבה מאוחרת".
תפיסת הזמן בסיפור
סדר הזמנים ביצירה אינו כרונולוגי. מתואר בה מצב בהווה, לאחר מכן "סקירה" קצרה על 20 השנים האחרונות, לאחר מכן תיאור האירוע שחל לפני עשרים שנה, ולבסוף – חזרה אל המצב בהווה.
הדמויות בסיפור
1. אמצעי אפיון ישיריםהמספר מתאר את הדמות הראשית בשמות התואר שאותם הוא מוסיף לדמותו – גברתן, אימתן. אך מכיוון שהמספר ממעט להתערב במהלך העלילה, מתוארת הדמות בעיקר באמצעות אמצעי אפיון עקיפים, ובאמצעות תיאור עולמה הפנימי.
2. אמצעי אפיון עקיפים א. פעולותפעולותיו של שרשארה מתוארות בשלושה זמנים :
במועד החתונה – סביל, מנסה להתגונן כנגד מעליביו ומשפיליו.
עשרים שנה לאחר מכן – הנקמה מקדמת אותו לקראת מטרתו.
בהווה – חוזר לשכונה להגשים את מטרתו לנקום.
בתחילת היצירה מתואר שרשארה באמצעות פעולות המבטאות בטחון עצמי. הוא צועד בראש הכנופיה, מנופף במקלו. כאשר הוא מגיע לשכונה והעניינים משתבשים הוא ממשיך לצעוד "בזהירות". כאשר נודע לו כי להלובה, יריבו, מת, הוא "התנודד כאילו הייתה עליו מהלומה כבדה" (עמ' 3). מרגע זה ואילך, פעולותיו משתנות : הן מהוססות יותר, ומתבטאות בעיקר במבטי עיניו. גם כאשר הוא רואה את זינב, מבטו קפוא, אין הוא מסיר את מבטו ממנה, וכאשר הוא ניגש אליה, עיקר הקשר ביניהם מתבטא במבטי עיניהם. הביטחון שהפגין שרשארה מתחלף בהיסוס ובמבוכה.
ב. תיאור חיצונישרשארה כמעט ואינו מתואר מבחינת מראהו החיצוני. עולמו הפנימי הוא העיקר.
ביוגרפיה וסביבה חברתית
תולדות חייו של שרשארה מתוארים בשלושה פרקים :
פרק ראשון : עד לחתונה. בתיאור חייו נמסרים פרטים מועטים על עברו : לידתו בשרדאחה, היותו יתום מאם ואב, פועל אצל עושה האוכפים ואהבתו לזינב. המספר מתעכב על אירוע החתונה וההשפלה שהושפל.
פרק שני : עשרים השנים שעברו עד לשובו לכפר. תולדות חייו בפרק זה נמסרים בצמצום רב. הוא חי בסמטאות העיר אלכסנדריה, לא התעניין באוכל ובשתייה, בכסף ובנשים. הוא הצטיין בין פועלי הנמל וניצח יריבים במאבקו, אולם לא נהנה מכך, כי כל תקוותו היתה נקמה, ולכן השקיע את כל כספו בארגון קבוצת אנשים שתעזור לו לבצע את מעשה הנקמה ביריבו ובעוזריו.
פרק שלישי : תיאור שובו לכפר.
מוטיב הדיבור
דיבורו של שרשארה מבטא את השפעת האירועים על מצבו הנפשי. בראשית דרכו אל הכפר, דיבורו בוטח מאוד, הוא מרעים בקולו פקודות. באירוע החתונה הוא ממרר בבכי מתוך כאב, עלבון והשפלה – אך הדיבור ניתק מפיו. כאשר הוא שומע כי להלובה יריבו מת, פורצת זעקה מפיו. מרגע זה ואילך משתנה דיבורי : כלפי מעבידו לשעבר הוא מגמגם, הוא מרבה לשתוק ובפרידתו ממנה אין הוא מדבר כלל אלא לוחץ את ידה בהיסוס ובמבוכה ואח"כ מסתלק.
אמצעי אפיון מקבילים
תיאורי הנוף ומזג האוויר בסיפור, מבטאים את המתחולל בנפשו של שרשארה, גיבור היצירה.
בתחילת הסיפור מתוארת "הדרך השוממה המוליכה אל ההר". תיאור זה מבטא את חייו של הגיבור, שתמציתם שממון ותקווה לנקמה. זוהי גם תמצית חייו במשך עשרים שנה, מאז החתונה. הדרך השוממה המוליכה אל ההר, "סתומה במעבר צר", מהווה גם רמז לדרך ללא מוצא אליה יגיע שרשארה בהמשך הסיפור.
תיאור השעות בהן מתרחשת העלילה, משעת צהריים שבה השמש יוקדת ועד לשעת הערב שבה שוקעת השמש, מבטא את השקיעה בנפשו של שרשארה. מזג האוויר מבטא את הרגשתן של הדמויות : השמש יוקדת, הרוח שרבית, האוויר מלא קדרות ואיבה, ענן אבל מחניק וחם.
מוטיב האבק והאוויר הלוהט מתפתח במהלך הסיפור. כאשר נודע לשרשארה כי אין ביכולתו להגשים את מטרתו, נאמר עליו ש"הוא נושם בכבדות בגלל להט האוויר" (עמ' 4). כאשר מסתבר כי השיבה היא "שיבה מאוחרת", נאמר עליו "אבל לא נותר אלא האבק" (עמ' 4. המחנק והאבק מבטאים את תחושתו : "מה איום החלל הריק" (עמ' 5).
עיצוב העולם הפנימי
המספר מרבה לתאר את עולם רגשותיו של שרשארה. הרגשות המדריכים את עולמו הם אהבה, כבוד ונקמה, אולם רגש הנקמה משתלט על הרגשות האחרים. הנקם מתואר כהרגשה גופנית ממש, כ"צימאון". הרצון לנקמה נובע מרגש הכבוד שחולל. התגובה על ההשפלה מתוארת בביטויים : זעם, טינה וכאב, עלבון והשפלה. עם ההכרה בכישלון הנקמה ולאחר הצעקה, מופיע הדכדוך, אליו מתלווים רגשות כניעה, השפלה ומבוכה, אשר באים לידי ביטוי במשפט : "מה איום החלל הריק" (עמ' 5). העצב והתסכול קשים ממוות. תחושותיו באות לידי ביטוי באמצעות שימוש בחושים שונים : השכונה מתוארת באמצעות ריחה האופייני, רגש הנקמה מתואר כ,צימאון", תחושת השקיעה ביאושו מתגברת במקביל לשקיעת השמש, שרשארה "חש שהוא שוקע במעמקי האדמה"
(עמ' 4). שרשארה חש שלא יכול היה להגן על כבודו. תחושה זו גורמת לו להסתגר מהחברה ולהתרכז בנקמה. הוא בוי במעגל רגשותיו, נלכד בו ללא מוצא, ועם ההכרה בחוסר היכולת לבצע את הנקמה מתחילה שקיעתו, בתוך הרגשת אובדן וייאוש. בסוף היצירה מסתבר כי מטרתו של שרשארה לא הייתה השיבה אל האישה, אלא שיבה על-מנת לנקום. עם אובדן המטרה, אבד גם טעם השיבה. "החלל הריק" שנוצר בעקבות אובדן המטרה, גורם לאובדן הטעם בחיים. הליכתו ל"שדות" ללא כיוון ומטרה, מבטאת את אובדן הדרך ואת היאוש המר כמוות.
נושאים ומוטיבים מרכזיים
- נושאים מרכזיים בסיפור
רגש הנקמה מקבל בסיפור ממדים עצומים : הוא משתלט כליל על הגיבור, ועם הכרת חוסר התכלית שבקיומו, נמצא הגיבור ב"חלל ריק" איום. רגש הנקמה הוא חלק ממהותו של הגיבור, הוא המניע למעשיו בעבר ובהווה, והוא המכוון את כל חייו.
השיבה המאוחרת אף היא נושא מרכזי בסיפור, שיבה שכישלונה נעוץ בעצם מהותה.
- מוטיבים מרכזיים
שם הסיפור, "אחרי עשרים שנה", מופיע כמוטיב מרכזי ביצירה, ומבטא את הנושא המרכזי "השיבה המאוחרת". הביטוי "עשרים שנה", חוזר בוריאציות שונות ורבות, ומופיע בתדירות רבה ביצירה : "צמאון של עשרים שנות גלות", "מטען של עשרים שנות זעם וטינה", "עשרים שנה שאבדו בגהינום" ועוד. החזרה הרבה על הביטוי מדגישה את מוטיב השיבה המאוחרת בסיפור : "הישוב אליהם? מתי ולמה ישוב אליהם?", "מה בצע בשיבה בטרם יוחזר הכבוד האבוד" ועוד. השיבה המאוחרת מתוארת גם באמצעות מוטיב הדרך : "הדרך השוממה המוליכה אל ההר סתומה במעבר צר" (הביטוי "מעבר צר" חוזר כשלוש פעמים), ולבסוף הדרך הופכת לדרך השדות – המרת השאיפה אל הפיסגה בדרך מישורית, הליכה ללא מטרה, דרך המסמלת את החלל הריק בנפשו של הגיבור.
מוטיב האבק : בתחילת הסיפור מתואר "ענן אבק מחניק וחם", אשר רומז לסופו של הסיפור. "לא נותר אלא האבק" הוא ביטוי החוזר על עצמו ביצירה.
מוטיב הנקמה והכבוד : "צימאון הנקמה", "שאיפת הנקמה", "שעת הנקם".
מוטיב המוות הוא מוטיב אשר חוזר בדברי שרשארה עם היוודע מותו של להלובה : "להלובה מת? מתי מת? הוא מת ואין כל טעם לנבור בקברים". תחושת המוות עוברת מהידיעה על מותו של להלובה, לתחושתו העצמית של שרשארה : "מבוכה קשה כמוות", "התקווה נקברה עמו".
אמצעי עיצוב נוספים ביצירה
- הדיאלוג והמונולוג הפנימי
הדיאלוגים – הפנימיים והחיצוניים ביצירה, רבים. קיימים דיאלוגים בין הגיבור לצופים בתהלוכה, וקיימים דיאלוגים בין הגיבור לבין עוזריו, המלווים בהערות המספר. כמו כן נמסר הדיאלוג בין שרשארה למעסיקו לשעבר, דיאלוג המהווה את נקודת השיא ביצירה, ובין שרשארה לאישה שאהב ונאלץ לגרש, דיאלוגים שמרובים בו הפסקות השתיקה בין השניים. מרובים ביצירה המונולוגים הפנימיים, הנמסרים בגוף שני כדיאלוג שבו פונה הגיבור אל עצמו.
- רמזים מטרימים/מקדמים
להגברת המתח ביצירה, מופיעים רמזים מטרימים, כמו הקביעה בפתיחת הסיפור כי "מרה ואכזרית תהיה המערכה", וכן החזרה על המילה "מר" פעם נוספת : "הכל נבלע בהכנות ליום המר והנמהר" – כרמז לסיום המר. אף הביטוי "הדרך השוממה המוליכה אל ההר, הסתומה במעבר צר", מצביעה על השיממון בחייו של שרשארה, יציאתו להגשמת יעודו, ורמז לעתיד כי תקוותו לא תתגשם.
המספר ב-"אחרי עשרים שנה"
- נקודת התצפית
המספר אינו מתערב באופן גלוי במהלך העלילה אלא מופיע מנקודת תצפית של במאי, המוסר הוראות בימוי ומתאר את הדמויות.
הדגשים ביצירה
- הכותרת כביטוי לרעיון מרכזי : מצוקת הקיום האנושי, השתלטות עולם היצרים והרגשת הכישלון והתסכול, שיבה מאוחרת.
- מאפייני הסיפור הקצר :
- נושא מרכזי אחד – הרצון לנקמה ובעקבותיו האכזבה והתסכול.
- דמות מרכזית אחת – שרשארה.
- עלילה המובילה לנקודת שיא – לקראת האכזבה ממימוש הנקמה.
- צמצום בזמן – תיאור יום לקראת שקיעה.
- צמצום במקום – שכונת שרדאחה.
- מבנה היצירה :
- פתיחה – החיים השוממים והמטרה.
- מפנה – היציאה להגשמת המטרה.
- נקודת השיא – האכזבה.
- פואנטה – ההכרה בחוסר התקווה (השיבה המאוחרת).
- סיום/התרה – השיממון והייאוש.
- סוגי הדמויות :
- דמות ראשית (גיבור) – שרשארה.
- דמות הנגד – להלובה.
- דמות משנית – זינב.
- דמות שולית – עושה האוכפים.
- דמות טיפוסית (מייצגת) – שרשארה מייצג את האדם המתוסכל מרגש נקמה שלא בא על סיפוקו.
- דמות טיפוסית (יוצאת דופן) – שרשארה יוצא דופן בהתמסרותו עשרים שנה לרגש הנקמה.
- אמצעי אפיון עקיפים :
- תיאור חיצוני – שרשארה כגברתן, אימתן, פנים זועפים.
- פעולות : שרשארה, בחתונה – סביל, במשך עשרים שנה – הכנות להגשמת המטרה, בהווה המסופר – יציאה למאבק, והייאוש כתוצאה מהאכזבה.
- תולדות וסביבה חברתית : הכפר שרדאחה כמוקד שורשיו וזיקותיו החברתיות של הגיבור , ו"השיבה המאוחרת".
- דיבור : ביטחון עצמי, צעקה – זעקה, שתיקה.
- אמצעי אפיון מקבילים : תיאורי הנוף מבטאים את המתחולל בנפש הגיבור, שיממון ותקווה לנקמה מסתיימים בחוסר מוצא.
- עיצוב העולם הפנימי :
- רגשות : אהבה וכבוד עצמי, השפלה, נקמה, ייאוש ודכדוך.
- תכונות : הסתגרות, התרכזות במטרה, הרגשת חוסר מוצא, ייאוש ואובדן.
- התנהגות : הפגנת ביטחון עצמי, זעקת אכזבה, הרגשת מבוכה.
- נושאים מרכזיים : חיים ומוות, מסע, תפיסת הקיום האנושי, המציאות כהוויה טרגית.
- דמות המספר : המספר כבמאי.
