פסיכולוגיה של השואה- התמודדות הניצולים לאחר השואה

סיכום זה הינו חלק מסיכומי הקורס הפסיכולוגיה של השואה.

כאן עולות שאלות בדבר התגובות השונות של הניצולים לסיום מלחמת העולם השנייה וכיצד תגובות אלו השפיעו על הדורות הבאים; מפגשים בין בני הדור השני כפי שמייצג המקרה של קבוצת ה- TRT; סוגיית הטראומה המשנית והאם היא קיימת בקרב בני הדור השני לניצולים; השפעות השואה על הדור השלישי. 

בסיומה של שנת 1945, במחנות העקורים נמצאים 250,000 ניצולים (1 ל- 24 סיכוי להינצל), כשבפניהם עומדות 2 בעיות מרכזיות:

1. הצורך בעזרה רפואית – חלקם עם בעיות שרופאים לא הכירו (השפעות של תת תזונה ארוכה במיוחד, מחלות לא מטופלות)
2. בעיות פסיכולוגיות שלא היו מוכרות עד אז (הפסיכולוגים פשוט לא הצליחו להבין את הניצולים), לא הייתה הכשרה שתצליח לעזור להם להבין את החוויה שעברה על הניצולים.

גם הניצולים עצמם, מספרים שהתחושה הכי קשה הם הייתה של "לא לדעת מה לעשות בחיים שניתנו להם". ניצול אחד מספר שנגמרה המלחמה, הוא ישב במחנה ההשמדה על אבן, ואז הגיעו הרוסים ששחררו את המחנה ואמרו לו שהוא משוחרר ויכול ללכת. הניצול הסתכל סביבה ואמר לעצמו שאין לו מושג מה לעשות, ופשוט התחיל לבכות. 5 שנים הוא חי במצב שחיכה לרגע הזה, ומשהגיע- אין לו מושג מה לעשות.

בשלב זה חל תהליך של נסיגה רגשית: מה שהחזיק הרבה מהניצולים היה המחשבה על איחוד מחדש של המשפחה. ואז נגמרה המלחמה ורוב היהודים פשוט לא מצאו שריד למשפחה שלהם.

א. מחקרה של דניאלי:

 פסיכולוגית בשם דניאלי חקרה בשנת 1988 ניצולים וילדיו שלהם, כדי לנסות להבין מהם התהליכים שעברו עליהם. הניצולים סיפרו שאחרי שלב הנסיגה, הדבר הכי חזק שקרה להם הייתה תחושה שהם חייבים לחזור כמה שיותר מהר למציאות, להתמודד עם המציאות. אחד הדברים שקרה להם היה חוסר יכולת לבטא את האבל שלהם. חוסר היכולת לבטא את האבל נבעה ל- 2 סיבות:

• במהלך שנות המלחמה הם עטו מנגנון הגנה שמנע מהם להרגיש את האני האמיתי שלהם (התנהלו עם אני מזויף, כדי לשרוד את התקופה), וכך נמנע מהם להתחבר לרגשות שלהם. המנגנון חזק והוא נשאר (לא סתם אומרים על פולניות שהן קרות..).
• עוצמת הצער הייתה כ"כ גדולה שאי אפשר להתחבר אליו, קשה לחוות את הרגשות האלה כ"כ, שפשוט מתנתקים.

היה לניצולים דחף מאוד חזק לחזור לחיים ולהתמודד, אחת הדרכים הייתה להקים משפחה חדשה, אחד הדברים שהיה מאוד נפוץ בקרב הניצולים הוא מה שדניאלי כינתה "נישואי ייאוש" – הייתה תחושה שהיחידים שאני מסוגל לחיות איתו / שמסוגל לחיות איתי זה רק ניצול שואה (העולם התחלק לאלה שהם ניצולי שואה ואלה שלא היו שם), החיבור והנישואים גם נעשו מאוד מהר (ולכן מכונים נישואי ייאוש, ונהוג לחשוב שיש בהם סוג אחר של אהבה, משהו שלא מתבשל לאיטו אלא פשוט קורה מאוד מהר, היה משהו לא רגיל / טבעי בתהליך).
לאחר שהתחתנו, היו ניצולי השואה צריכים להתמודד עם מה שמכונה "קשר השתיקה" – תחושה שאי אפשר לדבר על מה שקרה עם מי שלא עבר את זה. לכן, למשל, לא דיברו על זה עם הילדים, ומרוב שלא דיברו על זה עם הילדים, גם אלו פחדו לשאול (היה ברור שיש שם משהו נורא), וכך נוצרו "החומה הכפולה" – תופעה לפיה ההורים לא רצו לדבר וההורים לא רצו לשאול, וגם אם צד אחד רצה לפתוח פתאום, הוא נתקל בהתנגדות של הצד השני. (מסתבר שתופעה זו גם קרתה אצל המחוללים ובניהם). מעבר לחזות הנורמלית של הניצולים, הם בד"כ הטמינו בתוכם כאב רב, כאב לא מעובד, כאב טעון, שעבר גם לילדים.

ב. סוגי משפחות של ניצולי שואה / דניאלי

דניאלי הגיעה למחקר שלה ע"י ראיונות שביצעה עם ניצולים ועם ילדיהם. חשוב לשים לב לאופן המחקר ולמסקנות שהגיעה אליהן. מחקר שמבוסס על ראיונות בד"כ נותן מידע תיאורי ומהות – המאמר לכן עוסק פחות בסטטיסטיקה ויותר ברעיון / במהות.
דניאלי סימנה 4 סוגי משפחות:

• 1. משפחת לוחמים – משפחה שבה לפחות הורה אחד היה לוחם מחתרת פרטיזן או מישהו שברח בכוח עצמו מהמחנה. מה שמשותף לכל המקרים, לכן, הוא אדם שהצליח לקחת אחריות על הגורל שלו (באותה תקופה מדובר כמובן על דבר מאוד לא פשוט).
  משפחת הלוחמים מגלה חוסר סבלנות לחולשה, יש בה דחף הישג מאוד חזק, וניסיון לשלוט בכל ההיבטים של החיים. לעתים זה בא לידי ביטוי ע"י פעילות בלתי פוסקת. במשפחות האלו נטו להתעלם מבעיות פסיכולוגיות (הפעילות האינסופית תורמת לכך, כשכל הזמן עסוקים אין פנאי לחשוב על הקושי).
  במקום בעיות פסיכולוגיות משפחות אלו נאבקות בבעיות פיזיות – הקושי הפסיכולוגי בא לידי ביטוי בבעיות פיזיות (לעתים בעיות אלו מכונות פסיכוסומאטיות – אין להן רקע פיזי). דוגמה לפעילות היתר הזו – המשפחות רואות בילוי כבזבוז זמן. כחלק מניסיון השליטה, יש במשפחות האלה מעורבות יתר בחיי הילדים (בד"כ באה עם נטייה מאוד גדולה לגונן).
• 2. משפחת המצליחים – מדובר באנשים ששרדו את השואה מתוך הפנטזיה להצליח לנקום בנאצים ע"י כך שיצליח בהמשך החיים, ולפחות אחד מהילדים שלהם אימץ את הרעיון הזה והפך להיות דמות בולטת בחברה. למשל, יאיר לפיד.
  מעבר לזה, הרבה מהם ניצלו את המשאבים שלהם כדי להנציח את השואה (למשל, טומי לפיד, הרב לאו). מאוד אופייני למשפחות האלו ליצור חזות מאוד בריאה, מאוד נורמלית. בכך הם שונות מהמשפחה הקודמת שהפתולוגיה שבה יותר בולטת, משפחות אלו נראות מאוד מצליחות. הפתולוגיה כאן היא הדחקה והכחשה – כיוון שהם עסוקים כ"כ בהצלחה, הם לא מתמודדים באמת עם הקשיים מהעבר. אחוז הגירושים במשפחות האלו גבוה פי 4 מהממוצע באוכלוסיה (הם משלמים מחיר כבר על ההכחשה וההצלחה).
• 3. משפחת הקורבנות – משפחות אלו בד"כ משפחות של ניצולי מחנות השמדה / ריכוז.
  הם התאפיינו בדיכאון, בחרדה, בהתעסקות מאוד אינטנסיבית בנושא של אוכל, בדאגה מופרזת של ההורים לשלום הילדים (קורה גם במשפחת הלוחמים אבל שם נובע יותר מפחד לפגיעה רגשית / נפשית בילד, וכאן הפחד הוא משפגיעה פיסית בילד).
  ההורים כ"כ חלשים נפשית (לחוצים, דואגים, חרדים) שבגיל מאוד צעיר הילדים מרגישים חובה להגן עליהם. המשפחות הללו בד"כ מוצפות רגשות אשמה כיוון שהם בד"כ שרידים יחידים למשפחות שנמחקו, ולכן הם לא יכולים לבטא הנאה (יושבים באירועים שמחים עם פרצוף תשעה באב).
  סיטואציה של "ילד שדואג להורים שלו" מעידה בד"כ על פתולוגיה קשה של הילד ושל ההורה. בגלל שהילדים דואגים להורים, יש נטייה לשדר לילד שלא כדאי שהוא יצא מהמשפחה. מוצאים שם ילדים בני 30, 40 וכו' שנשארים בבית וממשיכים לטפל בהורים שלהם. אם ילד כזה מעיז להתחתן – רואים בזה בגידה. הילדים לא מבטאים את עצמם ואת הרצונות שלהם, הם מרגישים במהות שלהם שכל מה שנדרש מהם זה לתווך בין ההורים לסביבה.
• 4. משפחת המאובנים – זוהי הקבוצה המורכבת ביותר. מדובר במשפחות של ניצולי מחנות ריכוז כמו בקבוצה הקודמת, אבל מה שבלט אצלם הוא שהם השתיקו כל ביטוי רגשי. לקחו צד הפוך במובנים מסוימים מהקבוצה הקודמת. הקורבנות כל הזמן ביטאו רגש (אומנם בצורה חד ממדית), המאובנים פשוט לא מדברים, אין טיפת ביטוי רגשי, יש מחיקה של השפעות רגשיות. זה כאילו רואים בן אדם בהלם מתמשך. קשה לעתים להבין כיצד הם הקימו משפחה והולידו ילדים. ללא ספק הילדים גדלים באופן פתולוגי – בד"כ מוזנחים (לפעמים גם הזנחה פיסית ולא רק רגשית), הילדים ניסו לדאוג להורים אבל גם הם בעצמם גדלו עם נפש כ"כ לא בריאה שזה מלכתחילה נועד לקשיים ולכישלון. מהצד זה נראה מאוד מוזנח. הילדים לא ממשים את עצמם, מאמצים את הדפוס המאובן של ההורים, מרגישים שאינם ראויים בכלל לתשומת לב וכן הלאה.

ג. ורדי, "נר הזיכרון" –

דינה ורדי חקרה גם היא ניצולים, והוציאה ספר שנקרא "נושאי החותם" שעסק בדיאלוג עם בני דור שני לשואה. הספר מתבסס על טיפול פסיכולוגי שהיא העבירה לעשרות ילדים שהיו דור שני לשואה. החוקרת טוענת שבני דור שני לשואה נדרשים למלא אחר הציפיות העצומות של דור ההורים (ובמובנים מסוימים גם אחר הציפיות של העם היהודי כולו), עומס ציפיות אלו עשוי להוות מנוף להתקדמות, אך במקביל הוא כוח חזק המונע צמיחה ומפריע לתפקוד בני הדור שני.
ורדי הצביעה על תופעה שנקראת "נר זיכרון" – אחד מהילדים נבחר לשמש נר זיכרון לכל בני המשפחה שאבדו. לעתים, לילד אף ניתן שם של אחד הניצולים. בעצם, הילד הזה היה צריך להשתתף בנטל הרגשי שנשאו ההורים, הוא החוליה שמקשרת עבור ההורים בין העבר להווה.
ילדים אלו היו בד"כ רגישים מאוד להורים שלהם, מחוברים אליהם מאוד, התקשו להיפרד מהם, הפגינו רגישות רבה לכל הנושא של השואה. השמות שניתנו לילדים, המייצגים את הדמויות שעליהם לשאת ולהגשים – מקשים לעתים על גיבוש זהות עצמאית וברורה. חלק מילדים אלו מרגישים שהם "העתקים" שנועדו לתת תחליף למה שלא ניתן לתת לו תחליף, ושאינם בעלי מקום ברור וייחודי משל עצמם. הם מלאי עומס רגשי שהועבר אליהם כנראה בהעברה בין דורית.
(בהרצאתו של דן בר און הוא מציג עמדה לפיה חלק מהילדים האלו ניסו להתנתק לגמרי, ועשו בדיוק את ההפך, אמרו לעצמם שהם לא קשורים, שהם הישראלי החדש וכו' – ובפועל הסתירו בתוכם המון כאב. ילדים אלו לעתים דווקא מתנהגים כאילו אין כלום, כלפי חוץ יש מעטה קשיח, כאילו ואינם נרות זיכרון הם מציגים כאילו לא קיים עומס רגשי בכלל – אבל פתאום הם במקרים קשים ימצאו את עצמם נשברים ואז מתגלה הכל)

ד. מאמר 18: תהליכי עיבוד של דור שני ודור שלישי של הניצולים

חמשת שלבי העיבוד: (שלבים סדרתיים)

• ידע – לדעת את העובדות, מה קרה בשואה, מה קרה למשפחה שלי בתקופה הזאת. הידיעה הקוגניטיבית על ההשמדה, על מעורבות האב, וכו'.
• הבנה – להבין את המשמעות של העובדות. "למסגר" את הידע בהקשר המוסרי, חברתי, היסטורי, פסיכולוגי וכו'.
• תשובה רגשית – ההבנה והידע בהכרח יוצרים תגובה רגשית, יש כל מיני סוגים של תגובות לפי האדם ואופיו.
• הפיצול הרגשי – להיות קרוע בין התגובה הראשונית כלפי האבא ובין התגובה האחרת שנוגדת אותה. למשל: אם הגבתי לאבא בחיוב כי אני אוהב אותו ואני סולח לו, אבל אז אני נזכר שוב בעובדות ואז אני כועס עליו. ואז אני נקרע באופן כלשהו, יש בי קונפליקט פנימי באשר למעשיו.
• אינטגרציה של הידע, ההבנה והתגובות הרגשיות הסותרות. היכולת לחבר בין הידע והמשמעות. איחוד הפיצול. היכולת להגיד "אבא שלי הוא אבא שלי" ו"אני זה אני" ו"אנחנו צריכים להמשיך לחיות אחד לצד השני". לפעמים כדי להגיע לרמה הזו של עיבוד נדרשת תמיכה חיצונית, לא קל להבין ו"לסלוח".

ה. מאמר מס' 20: תגובות פוסט טראומטיותשל חיילים בני דור שני… / זהבה סלומון

זהבה סלומון מצאה שמי שהוא דור שני לשואה יותר קשה לו להתאושש מטראומה.
היא עסקה בעיקר ב- 2 סוגי טראומות: חיילים במלחמת לבנון ה- 1 שחטפו הלם קרב (השוותה בין דור שני לאלו שאינם דור שני) ונשים שחלו בסרטן השד (בנות דור שני וכאלו שאינן). סלומון מצאה שבני הדור השני התקשו יותר להתמודד עם הטראומות. היא הניחה שהם חווים טראומה משנית – כלומר, באיזשהו אופן לא מודע הם סוחבים את הטראומה של ההורים וזה בא לידי ביטוי ברגעים אלו.
טראומה משנית היא מצב בו קיימות השפעות טראומטיות של אירועים שהאדם לא חווה בעצמו, אלא הוריו חוו אותם (בין אם ההורים סיפרו / לא סיפרו לילדיהם באופן מילולי / אחר על מה שקרה).
עד המחקר שלה, לא מצאו הבדל בתפקוד של בני דור שני – והיא מצאה שהתפקוד זהה כל עוד הכל טוב, אבל ברגעי טראומה מתגלה המשבר ושקשה להם יותר להתמודד.

מהם ההסברים של סלומון לכך:

• א. בני דור שני רגישים יותר לסיטואציות שיש בהן לחץ ואיום על החיים.
• ב. ייתכן שהתגובה הפוסט טראומטית נובעת אולי מטראומה משנית – טראומה שהחיילים לא חוו בעצמם בילדותם, אך הועברה להם באופן בין דורי ע"י הוריהם שחוו אותה בשואה. כלומר, עוד לפני הפגיעה הייתה טראומה חבויה בתוכם, בשל הטראומה של הוריהם. (הסבר זה מבוסס על כך שתגובת קרב שנייה אצל חיילים נמצאה קשה יותר מתגובת קרב ראשונה של חייל, כך שניתן להסיק שהחיילים שנפגעו קשה יותר אולי הכילו בתוכם פוסט טראומה שמעולם לא אובחנה, שהועברה להם מהוריהם).
• ג. גם סרטן השד וגם הפוסט טראומה בלבנון היו קשים יותר לבני דור שני כי בני דור שני הרגישו שהתפקיד שלהם היה להגן על ההורים שלהם. שירות בצבא של מדינה יהודית נועד להגן על העם, ולספק מגן שלא היה בעבר לאותם הורים. התפקיד החשוב הזה, גורם לילדים לא לסלוח לעצמם על כך שהגיבו בטראומה – שכן הם נכשלים בתפקיד החשוב שלהם, לשמור על ההורים.
• ד. הסבר זה נכון רק לחיילים ולא לנשים שחלו בסרטן השד: היה איזשהו עידוד סמוי של ההורים לחיילים להישאר קרוב אליהם בבית, כדי לא לשוב לשדה הקרב. סוג של עידוד סמוי להישאר בטראומה כדי לא לשוב למלחמה. זה חזק יותר אצל הורים ניצולי שואה שכן החרדה מפרידה ואובדן של אדם קרוב היא חזקה יותר, ומחזירה אליהם את כל האובדנים הקודמים שחוו. ההורים הניצולים רצו לשמור על ביטחון ילדיהם, גם במחיר "שימור" המחלה (אם זה היה מודע בכלל).

ו. מחקר של דן בר-און: השוואה בין דור שני של ניצולים לדור שני של מחוללים

בר-און רצה במקור לחקור 2 קבוצות: קבוצת בני הניצולים וקבוצת בני המחוללים. הוא מצא שיש מספר מאפיינים דומים ל- 2 הקבוצות:

• 1. השתקה – גם בני הדור השני של הניצולים וגם בני הדור השני של המחוללים משתיקים, למרות שכל אחד משתיק משהו אחר: הניצולים משתיקים את כל הנושא של ההשפלה, הדה-הומניזציה (אובדן צלם אנוש), את רגשות האשמה (על כך ששרדו ואחרים לא). המחוללים משתיקים את ההשמדה, את הרדיפה שרדפו את היהודים
• 2. מה רוצים למנוע? – הניצולים רוצים למנוע מהילדים את הסיוטים שיש להם. המחוללים רוצים למנוע את זה שיאשימו את הילדים במעשים של ההורים.
• 3. רגשות אשמה – לניצולים יש רגשות אשמה שהם חיים ואחרים לא, הילדים מרגישים רגשות אשם בגלל החוויות שחוו ההורים (צר להם על ההורים). אצל המחוללים קיימת אשמה על המעשים שנעשו, על כך שבגלל זה הילדים שלהם יסבלו.
• 4. חשש מפני השמדה – פחד המחוללים היה שיתנקמו בהם / בילדים שלהם, הניצולים פשוט המשיכו לפחד ממות, וכל הזמן הם חיו בחרדות.

ז. השערת התקת התוקפנות

הרעיון של התקת התוקפנות יוצא מתוך הנחה כי במרבית המקרים לקרבנות של תוקפנות, אין את האפשרות להשיב חזרה לתוקפיהם מסיבות שונות. ועם זאת, יש לקרבנות קושי להתמודד עם מצב זה, משום שהוא יוצר מעין מתח פסיכולוגי או תחושת מועקה על-כך שהתוקפן לא נענש ישירות ע"י הקרבן שלו. התוצאה היא שמתח פסיכולוגי זה נאגר, ובשל הצורך, שבמקרים רבים, אף אינו מודע (אם כי לא בהכרח) הקרבנות רוצים להביע אותו בצורה כלשהי. לכן, במצבים שבו לקרבנות יש אפשרות להביעו, הם יביעו אותו, גם כלפי צד שלישי, שלא היה מעורב במקרה.
כנראה שהפנמת התוקפנות והנקמה הוא היבט שקיים, וכנראה מסביר צורך מסוים של יהודים בתוקפנות כלפי פלסטינאים. קשה להעריך היבט שכזה, כיוון שהפגיעה דו כיוונית. כקולקטיב חשוב להבין שחלק מהמציאות היא פונקציה של דברים שלא עיבדנו כקולקטיב.

• היררכיית הסבל במשפחות של ניצולי שואה- ניצולי שואה נוטים לערוך "היררכיה" לפי מידת העומס או הסבל שחוו בזמן השואה. סידור הישיבה בליל הסדר לפי "רמת" המחנה בו היה הניצול. אנו כפסיכולוגים יודעים שסבל הוא סובייקטיבי, ולכן קשה לנו לקבל את רעיון ההיררכיה- לא ניתן להשוות סבל של אדם אחד לסבלו של אחר (למרות שדירוג של סבל הוא תמונה מאוד שכיחה ואנושית).
• סינדרום הניצול: סינדרום של אדם שעסוק בצרכיו המיידיים, קושי לראות מעבר לאופק המיידי, אדם פגוע שקשה לו להתחבר חזרה למציאות החדשה של לאחר המלחמה. מעבר למאמצי ההצלה הפיזית, מבחינה פסיכולוגית יש שבר: האדם מאוד ממוקד בעצמו, חשדן כלפי העולם, ניסיונות הוא שהעולם בוגד בו ואינו מעוניין לעזור לו.