סיכומים בתיאוריות בקרימינולוגיה: התיאוריה של אדלר – סדר לידה
מתוך סיכום הקורס תיאוריות בקרימינולוגיה
- סדר לידה:
גישה זו של אדלר מאמינה שיש משמעות למערך המשפחתי על האופן בו אנחנו מנהלים כיום את חיינו. ההורים אחרים לכל אחד מהילדים, למרות שזו אותם האנשים. כל אחד מהילדים הגיע לבית אחר. זו לא אותה הסביבה. ההורים היו אחרים אצל כל אחד, הם היו במקום אחר והמציאות הסביבתית של הבית הייתה אחרת. כל ילד רואה את סביבתו מהמקום שלו.
למערך המשפחתי יש חשיבות גדולה, אבל בכל המחקרים נמצא שהמשמעותי ביותר זה המקום של הילד ולא רק המיקום. חשוב שנולדתי ראשונה, בכורה (מקום) אך חשוב מה המשמעות שנתנה לכך (מיקום). נראה קווים דומים לכל הבכורים, אך לא זהים.
כל המערך משפחתי הוא אמנם דבר קבוע, אבל כל אחד מהילדים מגיע לבית אחר, כאמור, מזווית ראייה אחרת. התייחסות ההורים משפיעה אחרת על כל אחד מהילדים. הדברים גמישים. האינטראקציה חשובה. כל אחד מפרש אחרת את העולם מנקודת עולמו.
הילד הבכור:
מגיע לבית שאין בו ילדים. הוא הראשון ולכן הוא הגיע למקום בו יכול לבחור היכן להתמקם. שום דבר לא "תפוס". מטבע היותו ראשון, יש להורים הרבה אנרגיה, משאבים כלפיו, ההורים מסביבו, כי הוא היחיד. הילד הזה, גדל בעולם של מבוגרים, בראשית דרכו ולכן פעמים רבות האינטראקציה עם המבוגרים יוצרת אצלו אמביציה, שאפתנות. (סטטיסטית, יש יותר בכורים בארגונים, בעמדות מפתח, באוניברסיטה) לילד הבכור היה לו זמן רב יותר עם ההורים, עם המבוגרים, ולשם נשא עיניו. הרף להשוואה של ילד בכור גבוה מאוד. בנוסף, כאשר יגיעו אחים אחרים, הבכור מקבל תפקידים, ע"מ לעזור להם. הבכור חונך את אחיו הקטנים, מה שמחזק את יכולותיו גם כן. ילדים בכורים, גם בבגרותם, עוזרים מאוד לאחרים, תומכים מאוד. הרגילו אותם שהם צריכים לדאוג ל… לעזור עם/ ל… כאשר נולד אח נוסף, אז הבכור חש שמעמדו כבר מתערער. יש "מלחמה" על הכתר. זו הרגשה שלו לפרק זמן מסוים, אבל מקומו מובטח. הוא תמיד יהיה הבכור. זה לא ישתנה. כל דבר שהוא יעשה בבית, זה יהיה בפעם הראשונה. הוא עשה הכל קודם לכן. הוא גם תמיד יכתיב את הקצב, זה תמיד יושווה אליו- לטוב ולרע. כשנולד לו אח נוסף, הוא יכול להיות או ילד טוב מאוד ולעשות כל מה שאומרים, לעזור וכו', כדי לשמור על המקום שלו. אם זה לא מספיק מרשים את ההורים, מתוך הטרדה, אולי, אז הוא יתחיל לעשות בעיות. ילד כזה יכול להרעיש דווקא כאשר התינוק ישן, לרצות דברים תוך כדי האכלתו, להציק לתינוק. לעשות הכל ע"מ למשוך תשומת לב כי הוא מאבד את המקום שלו. כאשר אנחנו מאבדים את המקום, אנחנו מתחילים להתערער. בכור עלול לחש מאוים.
תכונות הבכור: כושר ארגון, אחריות, הישגי, מצליחן וכו'… חרד יותר, כי ההורים היו חרדים יותר.
הילד ה- 2, "הסנדביץ'":
הגיע לבית שכבר יש בו ילד אחד. כלומר, יש מישהו שכבר קובע את הקצב. הוא מושווה למישהו שכבר קיים. הוא ילד שמיום היוולדו יודע לשתף פעולה. הבכור, לעומתו, צריך ללמוד לשתף פעולה. הוא יודע שצריך לחלוק, לחכות, שלא הכל שלו. כיסא אחד כבר "תפוס". בשביל להרגיש מיוחד, משמעותי, הוא נדרש לתפוס כיסא אחר ולכן האח הבכור וה- 2 שונים מאוד בתכונותיהם. האח ה- 2 נראה כמו אחד שתמיד מישהו נושף בעורפו. הוא תמיד בתחרות, צריך להתאמץ כדי להשיג משהו, לכן ילדים שניים יודעים שצריך להתאמץ כדי לממש מטרות. זה לא מובן מאליו. יש להם יכולות הישרדות טובות מאוד. הוא מנסה להשיג, הוא תחרותי. הוא מאותגר, מעיז, ההורים רגועים יותר. ילדים כאלה פונים לתחומים של הרפתקנות, ספורט, פחות קונפורמיסטים מהבכורים. כשנולד האח ה- 3 הוא מתחיל לחוש "לחוץ". הוא מחפש את המקום שלו. כי לגדול קוראים "הבכור", יש לו סטאטוס, לקטן קוראים "התינוק". לבן האמצעי אין שם, אין סטאטוס. הוא חש מקופח. יש להם יכולת לתקשר בצורה טובה עם הגדולים ועם הקטנים, כאחד. הם חברותיים מאוד. מצד אחד, הם נחנכים ע"י הגדולים, אבל הם גם חונכים של הקטנים. יש להם טווח רחב יותר של התנסויות. פעמים רבות, בשל היותם באמצע, הם סובלים מתחושת דימוי עצמי נמוך. "אני לא מספיק"… אבל זה תלוי בפרשנות ובהתייחסות, כמובן.
הילד ה- 3, "בן הזקונים":
הילד ה- 3 מגיע לבית בו ישנם כבר 2 אחרים גדולים ממנו. כשיש אחים גדולים יותר בבית והורים, יש רף ציפיות גבוה ולכן ילדים צעירים, רוצים מאוד לרוץ קדימה, להתקדם, כי כולם שם כבר יכולים… רואים את זה על ההתפתחות שלהם. ילדים 3 הופכים להיות שאפתנים מאוד, מוצלחים, יצירתיים מאוד, נדרשים לפתח שיטות כדי להיות "יותר". החוויה שלהם היא, מחד, של מינוס, הכי פחות יכול כי "אתה קטן"… מנגד, הוא מפתח דרכים להצלחה וליכולות. הילדים הקטנים גם מקבלים הרבה פינוקים, בפרט אם זה בן זקונים. אף אחד לא נושף בעורפו, המקום רגוע יותר. לעיתים, הוא יהפוך להיות הילד היחיד בבית. כולם מטפלים בו ולעיתים הוא אוהב את זה. לפעמים זה נוח להיות הקטן ביותר, כי פחות דורשים ופחות מאשימים. ההורים פשוט נותנים לו לצמוח. פחות מעיקים… לעיתים הם ילדים מפונקים. האח ה- 3 והאח ה- 1 דומים מאוד. פעמים רבות, הם עושים "קואליציה" נגד ה- 2.
בן יחיד:
מגיע כבכור, כי הוא הגדול ביותר, אלא שהוא נשאר במקום של הגדול ובמקום של הקטן. ניתנת לו תשומת לב רבה, כוח. יש לו קשר חזק עם האימא, שמגויסת עבורו. לעיתים, האבא נתפס כגורם "מפריע". ילד כזה, כדי שלא יגדל להיות מרוכז בעצמו, מפונק מידי, מרדן, חשוב שהוריו יתנו לו הזדמנויות להיות עם ילדים. זה משמעותי מאוד. מחד, הוא בעולם של מבוגרים, מה שמרגיש לו נחיתות ואז זה מעלה לו את השאיפות, מנגד, הוא זקוק לעולם של ילדים ולכן חשוב שילמד לחיות עם אחרים, כדי לאזן את המקום הזה. צריך ללמוד לחלוק, לשתף. לעיתים, להורים אין קנה מידה להשוואה.
תאומים:
כשיש תאומים במשפחה זו הפרת איזון. זה משהו מיוחד, אחר הן מבחינת האנרגיות, ההתייחסות וכו'… חשוב אם התאומים הגיעו ראשונים או באמצע. ההורים נותנים לאחד מהתאומים את הסטאטוס של הבכור יותר, על אף שאולי הפער הוא לא משמעותי. לעיתים יש תאום אחד דומיננטי, מוביל והשני קצת יותר מובל. יש משמעות אם זה בן ובת, כי השוני ברור יותר וכן המעגל החברתי. ככל שיהיו דומים יותר, חזותית, תהיה לסביבה נטייה להתייחס אליהם אותו הדבר. חשוב להתייחס לכל אחד כאינדיבידואל, כי הם נדרשים לגיבוש זהות שונה. יש חשיבות לקשר הטוב ביניהם. מצד שני, הם צריכים לדעת שלכל אחד יש יכולות אחרות ותחביבים אחרים.
השאיפה היא להגיע אל ה +. להגיע אל המטרה. המטרה, ע"פ אדלר, היא להגיע לתחושה של עליונות, של שליטה, שזה הדבר האוניברסאלי, המשותף לכולם. כאשר אצל כל אחד זה בא לידי ביטוי בצורה אחרת. מה גורם לי להרגיש חשוב או שולט זה סובייקטיבי.
מטרת העל ע"פ אדלר זו תחושת השייכות. כולנו רוצים להגיע לתחושה של שייכות, חשיבות. הגישה של אדלר (לעומת פרויד) היא תכליתית. ע"פ פרויד, הגישה היא סיבתית, חיפוש המקור, למה זה קרה… הגישה של אדלר הולכת קדימה. היא מחפשת את התכלית, המטרה, לשם מה אתה מתנהג ככה, לשם מה? כשאני מבינה מההמטרה של האדם, קל לי יותר להבין אותו ולשנות דברים. המטרה תסייע במתן הפתרונות. הדבר יאפשר כיוון וטווח פעולה. אנחנו לא משנים לאדם את המטרה, המטרה היא שלו. מטרת העל משותפת, אז לא משנים, אבל גם מטרות ביניים, או מה גורם לי לשייכות
ניתן לשנות את הדרך, אך לא את המטרות הסובייקטיביות.
דוג':
משפחת גילמור, משפ' אמריקאית, הסיפור שלה נמצא בספר "ירייה בלב". יש במשפ' הורים ו- 4 ילדים….
(…) סוף הסיפור (…):
פרנק, בבגרותו, יש לו בעיות נפשיות, גיילן נרצח, גרי רצח (נדון לעונש מוות ב- 1977), מייקל עיתונאי מוזיקה מוערך מאוד.
כיצד ייתכן שבאותו בית צמחו ילדים שונים כ"כ…?
מטרת הילדים היא למצוא את מקומם בבית, אבל כל אחד מצא לנכון לעשות את זה בדרך אחרת. הדרך, ע"פ אדלר נקראת סגנון חיים.
