על ירושלים כמרכז עלייה לרגל במאה ה-6, אפשר ללמוד משלושה סיפורי מסע המאירים את מסעו של צליין נוצרי בירושלים. בחצר בזיליקת קונסטנטינוס ראה את הצלב המפואר על מקום צליבת ישו, בהר ציון, מקום הסעודה האחרונה לפי מסורות שכבר רווחו אז, ביקר בכנסיית פטרוס ובעמוד אליו נקשר ישו, ב"נאה" ובכנסיית "סופיה הקדושה", בה ראה את כס המשפט של פילאטוס ואת האבן עליה עמד ישו בעת משפטו בה ניכרו טביעות כפות רגליו, ב"קרן העופל" בחומת הר-הבית שם ניסה השטן לפתות את ישו ושם הושלך לפי המסורת הנוצרית אחיו יעקב, מצפון ביקר בבריכת הפרובאטיקה (בית חסדא) בה ריפא ישו את המשותק ובה, לפי מסורת שהתגבשה אז, נולדה מרים, הוא המשיך לשער סטפאנוס ולכנסייתו בצפון ודרך שער בנימין במזרח הגיע לגת שמנים, שם התפלל ישו טרם הוסגר לרומאים, שם אירעה הסגרתו, שם נערכה הסעודה האחרונה ושם נקברה לפי המסורת מרים, בעמק יהושפט ביקר את מקום קבורת יעקב, בהר הזיתים ביקר במערה בה לימד ישו וב"כנסיית העלייה" ביקר במקום עלייתו השמיימה.
תאור קולע למעמדה של העיר כמרכז צלייני גדול במאה ה-6, אפשר למצוא בפעולת החקיקה של הקיסר יוסטיניאנוס שבניגוד לתקנות האוסרות הוצאת רכוש כנסייתי מרשותה של כנסיית התחייה – כנסיית אנאסטאסיס, הקר הקדוש, התיר הקיסר לפטרוס הפטריארך למכור מבנים שבבעלות כנסייה זו. היתר מיוחד זה נבע מן הצורך הרב שהיה לכנסייה זו במשאבים כספיים. מאחורי המליצות הרמות, האופייניות לחקיקה הקיסרית באותה עת, מסתתרת אמת פשוטה שמאירה פן נוסף לתופעת הצליינות. בנוסף להיבט הדתי של התופעה, זרם עושר רב לכנסיית הקבר מביקורי הצליינים בה. אין ספק שבמסגרת פעילות הצדקה שלה האכילה כנסיית הקבר צליינים עניים אך הוצאות אלה היו קטנות יחסית לתרומותיהם של הצליינים העשירים. ההיתר המיוחד להגדלת עושרה של הכנסייה על-ידי עיסוק בעסקאות מקרקעין, עמד בניגוד גמור לכללים שהכתיבו השלטונות לכנסייה.
