סיכום מאמר: חרדים ויחסים בין-דוריים בתוכם \ מנחם פרידמן

סיכום המאמר  הוא חלק מסיכומי הקורס אנתרופולוגיה של הדת וכן אסופת סיכומי המאמרים באנתרופולוגיה

בראשית המאה ה-20 נשתנו פניה של העיירה היהודית בליטא וברוסיה הלבנה. נראה היה כי הנוער היהודי נכבש כמעט כולו ע" ההשכלה, הציונות והתנועות הסוציאליסטיות המהפכניות. הערכות פסימיות לגבי העתיד נשמעו לרוב- הן מהמחנה החרדי והן מכיוון אורתודוקסי מודרני. הרב זלמן סורוצקין כתב כי הנערים הלכו מה"חדר" ישר אל חיי החול-למדו אמנות ורוכלות. בעלי הכישרון והיכולת פנו עורף אל התורה ושמו פניהם אל ההשכלה. המשורר ביאליק ביטא בשירו את חווית הבדידות של מי שהעדיף להישאר בין כותלי בית המדרש המסורתי.                                                                                                      תהליך זה של נטישת הדת והמסורת ע"י הדור הצעיר ערער את הביטחון העצמי של המנהיגות הדתית-המסורתית.  ניתן לראות את ר' ישראל מאיר הכהן כגן("החפץ חיים") כמי שביטא באורח ברור את החרדה לעתידו של העולם היהודי המסורתי. הוא טען, שהסחף מהדת ומהמסורת הגיע לממדים כה גדולים, עד שאם לא תבוא הגאולה לא יהיה כבר את מי לגאול. המאמר "הטרגדיה החדשה" שפורסם בעיתון החבצלת מבטא את תחושותיו של היהודי המסורתי, לנוכח עזיבתם של ילדיו את אורח החיים של הוריהם. במאמר כתוב שיש ליהודי החרד 2 גלויות. גלות אחת היא: גלות עמ"י בין העמים השונים. גלות שנייה היא: גלות בין ישראל לעמו. מלבד שלא יתנו מקומו הנכון בין עמו, הוא סובל גם מכך שרואה שבניו אינם הולכים בדרך הישנה, דרך התורה. הוא בעצם רואה איך בני הדור החדש יכרו קבר לכלל היהדות שאת נפשו מסר עליה. ההגירה למערב ובעיקר לארה"ב והעלייה לא"י העצימו את תהליך הסחף מהדת ומהמסורת. המציאות הכלכלית שהקשתה על שמירת השבת והכשרות, המפגש הבלתי אמצעי עם התרבות המערבית המודרנית והניתוק ממשפחות המוצא הקלו את המעבר מאורח החיים הדתי-המסורתי לאורח חיים חילוני מודרני. מבחינה זו  החפץ חיים הוא מייצג טיפוסי של המנהיגות הרבנית המסורתית, שהתנגדה להגירה למערב ולא"י כאחד, משום שראתה בהגירה את אחד הגורמים העיקריים לנטישת אורח החיים הדתי- המסורתי. הרבנים טענו שזכות העלייה שבידי הציונים, היא בעצם אמצעי ישיר לשטוף את הארץ באלמנט חופשי ללא תורה ומצוות. הערכות פסימיות אלה של העתיד, לא נשמעו רק מהמחנה חרדי. הערכות דומות נשמעו גם מפי מנהיגים אחרים שייצגו מגמות אורתודוקסיות מודרניות.

במציאות החדשה, להבדיל מהמציאות הישנה, עמדה המשפחה הגרעינית הדתית- המסורתית כמעט לבדה. לא זו בלבד שההורים לא יכלו להבטיח את הסוציאליזציה הדתית של ילדיהם, הרי הסביבה התרבותית-החברתית שהם וילדיהם נחשפו אליה באופן בלתי אמצעי, הפכה להיות, מנק' המבט הדתית-המסורתית, מאיימת ולעיתים קרובות אף עוינת, אם במכוון ואם ממילא. המנהיגות הדתית-מסורתית נאלצה לקבל על עצמה מגוון תפקידים חדשים, תפקידים משפחתיים-למחצה במסגרת של קהילה התנדבותית חדשה, קהילה שמעצם הגדרתה תהא מובדלת ומתבדלת מה"סביבה" התרבותית-החברתית המודרנית החילונית. משפחה-קהילה זו שונה כליל מהקהילה המסורתית בהגדרתה, במבנה שלה ובתפקודה והיא מהווה את הגרעין שממנו מתפתחת החברה הדתית-חרדית של ימינו. היא מבוססת על הישיבה הליטאית מסוגה של וואלוז'ין. גם אם מלכתחילה הייתה מטרתה של הישיבה לחנך ולעצב עילית של תלמידי חכמים, הרי לקראת סוף המאה ה-19, עם התגברות תהליך החילון והתפוררות הקהילה המסורתית כמסגרת המעצבת את אורח החיים של היהודים החיים בתחומה, הייתה הישיבה ל"קהילה חלופית", האמורה לעצב את הצעיר תלמיד הישיבה כ"בעל בית" יהודי, הנאמן לדת ולערכי המסורת אל מול החילון, וע"י כך לשמר את התרבות הדתית-המסורתית. ייחודה של הישיבה כ"קהילה חלופית" היה בהתנתקותה לא רק מהסביבה כמסגרת חינוכית פנימייתית כוללנית, אלא גם בהתנתקות ממשפחתו הטבעית של התלמיד. ככל שהמצב הכלכלי והפוליטי של יהודי מזרח-אירופה הידרדר, נטלה הישיבה על עצמה תפקידים משפחתיים למחצה. ראש הישיבה היה לא רק אישיות אינטלקטואלית-דתית, אלא גם אב רחימאי הדואג לתלמידיו דאגת אב לבניו, לעיתים אף יותר מאשר לבניו הטבעיים. היותה של הישיבה קהילה דתית סגורה וכוללנית, שחבריה נתונים לחסותם ולהשפעתם המוחלטת כמעט של אישים כריזמטיים, מאפשר גיבוש ועיצוב של תרבות דתית- חברתית שאמנם יש בה המשכיות של התרבות הדתית- מסורתית במידה רבה, אך יש בה גם ביקורת על הקהילה המסורתית ועל אורח החיים ה"בעל ביתי" שהתמסד בה ומרידה בו. אולם לא יכלו הישיבה הליטאית וקהילת הלומדים שנתגבשה במסגרתה לאיים איום של ממש על תהליכי המודרניזציה והחילון ועל כל מה שנלווה לתהליכים אלה. רק לאחר השואה, ובמסגרת חברת הרווחה המודרנית שנתגבשה בארצות המערב ובמדינת ישראל, הצליחה הישיבה להיות כמשפחה-קהילה שבאה במידה רבה במקומה של המשפחה מחד גיסא ושל ה"סביבה" התרבותית-החברתית החילונית המודרנית מאידך גיסא. במסגרת מאמר זה כותב המאמר עומד על קשרי הגומלין ביחסים שבין המשפחה לבין הישיבה כמשפחה-קהילה מחד גיסא, ועל הניגודיות ביחסים אלה מאידך גיסא בתהליך היווצרותה של "חברת הלומדים" החרדית במסגרת חברת הרווחה המודרנית.

שנות החמישים של המאה ה-20 מהוות תקופת מעבר .ישנה תופעה של נערים מבתים חרדיים הנוטשים את הישיבות הקטנות ויוצאים לעבודה, ותוך כדי נוטשים גם את אורח החיים הדתי. בסוף שנות החמישים חלק מבוגרי מוסדות החינוך העצמאי של אגודת ישראל לא המשיך את לימודיו בישיבות. אך בה בעת הסתמן שינוי מהותי באווירה ששררה בחברה החרדית. בני הישוב "הצברים" נהרו לישיבות ולנוכח שקיעת האידיאלים והחזון של הנוער החילוני, לנוכח התנוונותו הרוחנית, לנוכח התגלות מסירות הנפש וההקרבה בעד אמיתותה של תורה בקרב הנוער הנאמן, לנוכח כל אלו פורחת תקוות ואמונת שומרי התורה שהגיעה שעה גדולה.                                                                                                              תלמידי הישיבות הם בנים להורים שומרי תורה ומצוות שלמדו ברובם במוסדות החינוך של אגודת ישראל. אם בעבר הם היו עוזבים לשוק העבודה, הרי עתה, לנוכח השינויים הפוליטיים, החברתיים והכלכליים, מבקשים הוריהם להעמיק בהם את המטען היהודי הדתי ולמנוע ע"י כך את הסחף מהדת והמסורת, שאפיין את ניסיונם ההיסטורי. אך עד מהרה גילו ההורים שבניהם שעברו לישיבות יצאו למעשה מרשותם ועוצבו מחדש במסגרתה של משפחה-קהילה אחרת, ע"פ רוחם וע"פ מסורתם של ראשי הישיבה. יש כמה עדויות למתח שנוצר בין ההורים לבין בנם שהשתנה והיה למישהו אחר בעקבות לימודיו בישיבה.

בנימין זאב יעקבזון כתב כי המטרה אינה דווקא שהבנים יהיו דומים להוריהם, אלא שיהיו דומים במידה הכי גדולה לרבותיהם הגדולים שתורתם אומנותם ואומנותם לחנך וללמד את הבנים שיהיו גם הם גדולים בתורה, שלמים במידות ומדקדקים במצוות. יעקבזון היה חלק מקטגוריה חברתית של הממסד האגודאי ושימש שנים רבות רב בדנמרק. עולמו הדתי-התרבותי, עולמה של האורתודוכסיה החדשה שבעבר הייתה מרכיב חשוב ודומיננטי באגודת ישראל, נעלם כמעט לגמרי מהנוף החרדי לאחר מלחמת העולם השנייה. יעקבזון חש את העלבון שהיה באתגרם של הבנים נגד מסורת אבותיהם, באמירתם הבוטה נגד "דתיותם הפחותה" של הוריהם, אלא שהוא ורבים כמותו קיבלו זאת בסלחנות, בהבנה ואולי אפילו בהערכה מלווה בהערצה. הם, ששרדו במאבק כנגד הסחף מהדת ומהמסורת שהקיף אותם והיו בתחושת חרדה מתמדת שמא יחדור לתוך בתיהם ויסחף עימו את בניהם ובנותיהם, חשו בוודאי הקלה כאשר ראו את צאצאיהם נשבים בקסמם של ראשי הישיבות וגדולי התורה. בסופו של דבר, מנקודת מבט חרדית-דתית, עדיפה דרך זו מהחלופה הנגדית של נטישת המסורת.

משה שנפלד כתב על אותה תופעה בנימה שונה ומקטגוריה חברתית אחרת לגמרי. הוא כתב כי הנער הנאמן מחפש את השלמות, הוא מוצא אותה בישיבות בשיחות המשגיחים ובאורח חייהם של גדולי התורה שהוא עוקב אחריהם בהערצה. לעומת זאת הוא נתקל בבית הוריו, לעיתים קרובות מאד בסתירות . ההורים מדקדקים בטפל ומזניחים את העיקר, מקפידים על מנהגים ומזלזלים בגופי תורה ועוד… מכאן מקור ההרגשה של ההורים שמרגישים כי ילדיהם מתמרדים נגדם בליבותיהם ותובעים מהם יותר שלמות, יותר הקרבה ויותר עקביות במעשה ובהשקפה.   ישיב לב אבות על בנים- כלומר ישוב לב האבות אל הקדוש ברוך הוא ע"י הבנים. משה שנפלד היה בזמנו חבר קיבוץ הנוער האגודתי בכפר סבא ונשבה בקסמו של ה"חזון איש"  (רבי אברהם ישעיהו קרליץ), שהיה מורד באופיו. מנקודת מבטו גילה העולם החרדי חולשה במאבקו במודרניות ובציונות, ורבים מתוכו אף חשו רגשי נחיתות כלפי הציונות. שנפלד קרא אפוא למרוד בדור האבות והאמהות החרדיים, שלא ביטאו באורח חייהם ובהשקפתם את התפיסה החרדית המקורית והנכונה לדעתו. הוא בז להורים והעריץ את ה"מהפכנים" הצעירים. 2 תפיסות אלו שמוצגות כאן, אינן היחידות וישנן עדויות נוספות למתח שנוצר בין ההורים לבניהם בישיבות. בקובצי איגרות של ראשי ישיבות וגדולי תורה, כמו מכתביו של הרב יעקב ישראל קניבסקי ("סטייפלר") והרב אליעזר מנחם שך, שזכו לפופולאריות גדולה בקרב תלמידי הישיבות ואברכי הכוללים, אפשר למצוא עצות והדרכות לבני הישיבות, כיצד יש להימנע מלשמוע לקול הוריהם שדרשו מהם לעזוב את הישיבה כדי ללכת לצבא, ללמוד מקצוע או להמשיך לימודים באוניברסיטה, או מה לעשות כשהתלמיד החמיר בהתאם למקובל בישיבה, אך ההורים הקלו, וכתוצאה מכך נמנע התלמיד למשל לאכול בבית הוריו.

הקהילה הישיבתית חגגה ניצחון גמור. לנוכח חילונה הגמור של הסביבה התרבותית-החברתית שאפיינה את העיר המערבית, ויתרה המשפחה החרדית למעשה על עיצוב עולמם של בניה והעבירה את האחריות לכך לראשי הישיבות ולמנהלי ומורי הסמינרים של בית יעקב. וכך הונח הבסיס לגיבושה ולעיצובה של "חברת הלומדים" החרדית, הגדולה הרבה יותר משהיה עולם הישיבות במזרח אירופה בסוף המאה ה-19 ובמחציתה הראשונה של המאה ה-20. חברת הלומדים והקהילה-המשפחה הישיבתית היא אפוא יצירה מודרנית לגמרי, תוצאה ישירה של חברת הרווחה המודרנית-חילונית כפי שהתפתחה במערב אירופה ובארה"ב לאחר מלחמת העולם השנייה. רק במסגרת חברה מודרנית ניטלים  מהמשפחה מרבית תפקידיה כסוכן סוציאליזציה וניתנים לסוכני סוציאליזציה אחרים. מאידך גיסא, רק במסגרת חברת הרווחה והשפע המערבית יכולים הישיבות והמוסדות הכוללניים החרדים האחרים לגייס את המשאבים האדירים הדרושים לקיומם ולביסוסם. ואולם כדי להבטיח את המשכיותה של החברה החרדית כ"חברת לומדים" היה על הקהילה-המשפחה הישיבתית להתרחב ולגדול ולהפוך למעשה למעין "קהילה כוללנית", המקיפה מעגל חיים שלם, החל מהילדות המוקדמת בגני הילדים, דרך תלמודי התורה, ועד לישיבות הקטנות, הישיבות הגדולות והכוללים. ובעצם הצעיר החרדי ממסגרות אלו יבוא במגע חברתי משמעותי,אם בכלל, עם אנשים שאינם חרדים רק כאשר יהיה כבר נשוי ואב ל-4-5 ילדים.                                    מקורה של משפחת הישיבה הוא בחברה הדתית-המסורתית שבתחום התרבות היהודית הליטאית. אלא שלאחר מלחמת העולם ה-2 , עם מעבר שרידי החברה היהודית המסורתית למערב, הפך דפוס זה של קהילה-ישיבה לדפוס הרווח במסגרת החברה החרדית, ואף במסגרת הקבוצות החסידיות. הישיבה-קהילה אפשרה את שיקומן ופריחתן של ה"חצרות" החסידיות דווקא בערים הגדולות החילוניות של המערב.                                                  כלומר- "חברת הלומדים" החרדית, המבוססת על קהילות-ישיבות כפי שתוארו למעלה, אינה חברה הומוגנית, אלא חברה הטרוגנית המפולגת למערך של קהילות-ישיבות, שהיחסים ביניהן מורכבים ורב ממדיים. בצד אינטרסים וחרדות דומים, מתקיימת תחרות על המשאבים ומתנהלים מאבקי יוקרה בין קבוצות ומנהיגים על רקע של מסורות שונות, שנתקדשו בעבר בקהילות המוצא באירופה המזרחית. יתר על כן- ככל שהקהילה-משפחה ישיבתית זו מתפתחת ומתרחבת, היא מגדילה את הפער בינה לבין הסביבה החילונית שבתוכה היא פורחת ושעל בסיס משאביה היא מתקיימת. התלות הכלכלית של החברה החרדית בחברה הסובבת אותה, הולכת וגדלה.                                                                                מנחם פרידמן שואל: האם אין גבול לגידולה ולהתבססותה של קהילה זו? הוא טוען כי המציאות שאנו נמצאים בראשיתה מעלה ספקות גדולים ביחס לכושר הישרדותה, דווקא משום שגדלה והתפתחה כל כך.