שִׁיר זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה / ארז ביטון
זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה
זַמֶּרֶת הֶחָצֵר אֵצֶל מֻחַמַד הַחֲמִישִׁי בְּרַבָּת בְּמָרוֹק.
אוֹמְרִים עָלֶיהָ שֶׁכַּאֲשֶׁר שָׁרָה,
לָחֲמוּ חַיָּלִים בְּסַכִּינִים
לְפַלֵּס דֶּרֶך בֶּהָמוֹן
לְהַגִּיעַ אֶל שׁוּלֵי שִׂמְלָתָהּ
לְנַשֵּׁק אֶת קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתֶיהָ
לָשִׂים כֶּסֶף רִיאָל לְאוֹת תּוֹדָה
זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה,
הַיּוֹם, נִתָּן לִמְצֹא אוֹתָהּ
בְּאַשְׁקְלוֹן, בְּעַתִּיקוֹת ג', לְיַד לִשְׁכַּת הַסַּעַד,
רֵיחַ שְׁיָרִים שֶׁל קֻפְסְאוֹת סַרְדִּינִים עַל שֻׁלְחָן מִתְנוֹדֵד בֶּן שָׁלֹשׁ רַגְלַיִם,
שְׁטִיחֵי מֶלֶך מַרְהִיבִים, מְרֻבָּבִים עַל מִטַּת סוֹכְנוּת,
בַּחֲלוּק בֹּקֶר בָּהוּ
שָׁעוֹת בַּמַּרְאָה
בְּצִבְעֵי אִפּוּר זוֹלִים
וּכְשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת:
מֻחַמַד הַחֲמִישִׁי אִישׁוֹן עֵינֵינוּ
אֵינְךָ מֵבִין בָּרֶגַע הָרִאשׁוֹן.
לְזוֹהָרָה אַלְפַסִיָה קוֹל צָרוּד,
לֵב צָלוּל וְעֵינַיִם שְׂבֵעוֹת אַהֲבָה.
זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה.
מנחה מרוקאית, עקד, 1976
הרקע לשיר:
זוהרה אלפסיה הינה דמות אמיתית שחיה בין השנים- 1905 – 1994, הייתה זמרת מרוקאית יהודיה שעלתה לישראל בגיל 57 והתאזרחה. בשנות השלושים והארבעים היא הייתה אחת הזמרות המפורסמות במרוקו ובאלג'יריה. שיריה החילוניים זוכים להצלחה גם כיום בשמחות של יהודי מרוקו והורכבו על לחניהם גם פיוטי קודש. בשנות ה-40 הייתה לזוהרה אלפסיה תזמורת מלווה משלה. דרך תחנות הרדיו שיריה נהיו פופולאריים מאוד גם באלג'יריה. סולטאן מרוקו מחמד החמישי התרשם מאוד מכישרונה והזמין אותה לשיר בחצרו. בשנת 1962 עלתה לישראל והתגוררה בתנאי מצוקה ובדידות בשכונת עתיקות ג' באשקלון. עם עלייתה לארץ, תרמה את כל תכשיטיה היקרים, אותם קיבלה ממלך מרוקו למוזיאון ישראל. המשורר ארז ביטון, שמתוקף עבודתו כעובד סוציאלי ביקר אצלה, התרשם מאוד מגורלה וכתב אודותיה שיר הנלמד היום גם בבתי הספר. זוהרה אלפסיה הוזמנה לחגיגות רבות של העדה המרוקאית בישראל, ותמיד התקבלה בשמחה ובהתרגשות. היא מתה באנונימיות גמורה בבית אבות.זוהרה אלפסיה נפטרה בגיל 89 בשנת 1994 ונקברה באשקלון.
"שיר זוהרה אלפסיה", מתאר את הזמרת כפי שהייתה בעבר וכפי שהיא היום.
ניתן לחלק את השיר לשני חלקים:
חלק ראשון– שורות 1-9, זוהרה אלפסיה כפי שהייתה בעבר, במרוקו.
חלק שני– שורות 10-13, זוהרה אלפסיה כפי שהיא בהווה, בעתיקות ג' באשקלון.
השיר מתאר את השינוי הקיצוני שחל בחייה של זוהרה אלפסיה שירדה ממרום גדולתה כזמרת החצר של מחמד החמישי מלך מרוקו לשפל המדרגה של נזקקת סעד בשכונת עתיקות באשקלון. העבר הזוהר מוצג באמצעות מצבים קונקרטיים . יש בעברה עושר, הערצה ושירה, ואילו ההווה עלוב, כולו עוני, בדידות ושתיקה.
החלק הראשון: מתאר את גדולת עברה בהפרזה ובהגזמה כנהוג בספרות המזרחית.
תמונת החיילים הנלחמים בסכינים כדי להגיע אליה מבליטה את עוצמת היצרים שהיא עוררה ואת ההערצה והכרת התודה שחשו כלפיה. החיילים – המייצגים את החזקים והנוקשים שבגברים, מגיעים להתבטלות מוחלטת בפניה, וזה בא לידי ביטוי בנשיקת קצות אצבעותיה. יש בה משהו מושך ונערץ כאחד: היא מלהיטה יצרים, אך בפניה נוהגים בכניעה ובאיפוק.
"אומרים עליה" – מעיד על כך שזו דמות כמעט מיתית. מספרים עליה אגדות. יש בביטוי זה כדי למסור גם את חשיבותו של מי שמדברים בו והופך למעין אגדה שמספרים ברבים. כמו כן יש בכך גם דרך להציג תיאור שהוא בבחינת סיפורים בלבד על עבר שהיה שונה לגמרי מן ההווה.
השפה בחלק הראשון מליצית ומתארת מציאות נשגבת, כלומר השפה מותאמת לתוכן.
החלק השני: הנוף אותנטי מאד – רוח, השולחן סמלי מאד בעל שלוש רגליים, יוצר סינתזה בין חלק א' לבין חלק ב'.
בתיאור ההווה מופיעים תיאורים של עוני בדידות עזובה וקיפאון. מול הכתובת המלכותית בעבר (שורה שנייה- "זמרת החצר אצל מחמד החמישי ברבת במרוק" ), נמסרת על דרך ההקבלה הניגודית כתובת ההווה באשקלון (שורה 11 – "באשקלון, בעתיקות ג', ליד לשכת הסעד"). הפירוט המדוקדק של הכתובת יוצר תחושה של אותנטיות בתיאור העליבות וחוסר האונים של האישה.
בחלק השני של "שיר זוהרה אלפסיה" עומד הכל בסימן של נפילה, של התמוטטות, של סוף. השולחן – בן שלש רגלים מתנודד, שטיחי המלך מרובבים.. אפילו מיטתה אינה רכושה אלא רכוש הקולטים, "מיטת סוכנות". השטיחים מייצגים את העולם שהיה ומשמרים משהו מפארו של העבר שאיבד מיופיו ומכוחו.
בחדר עומד ריח של קופסאות סרדינים – הארוחה שהוכנה מקופסאות שימורים מבליטה את הארעיות, את חוסר הקביעות , זה אינו בית.
במרכז זהרה אלפסיה מול המראה עדיין באיפור, אך איפור זול. מנסה לשמור על העבר. היא יוצרת בדובר תחושה של ניתוק מן המציאות.
במראה משתקפים השטיחים המרובבים שעל מיטת הסוכנות. גם בהם ניכר יפי העבר למרות עליבותם בהווה. השטיחים המרובבים, כמו כתמי האיפור שעל פניה מאפיינים את עולמה בהווה. כולם בוהים, תמהים על ההידרדרות, על השינוי הקיצוני שחל בעולמה של האישה.
ההתבוננות במראה מבליטה גם את תחושת הניתוק מן המציאות. העולם המשתקף במראה הוא רק בבואה מעוותת של עולם שהיה. החלק השני מסתיים בשמה של זוהרה בנימה של כאב ואכזבה, בטון של מחאה.
אישה זו שאיבדה את קולה הצלול, יש לה עדיין לב צלול ועיניים שבעות אהבה. היא עדיין אדם חי ומרגיש ומצער מאד שהיא חיה חיים עלובים כאלה בארץ.
המחאה בשיר
דמותה של זהרה בשיר אינה דמות שמציגה בעיה פרטית, זוהי דמות ייצוגית והיא מעלה את גורלם של עדות המזרח, שחיו בארצותיהם במעמד חברתי וכלכלי גבוה ועלייתם ארצה, בשנות ה-50, דרדרה את מעמדם.
הנימה העיקרית של השיר היא של פליאה ומחאה.
למעשה, כל קבוצת מהגרים הנקלעת לארץ נתקלת בקשיי קליטה . התרבות כאן שונה מזו שבארצות מוצאם. במיוחד סובלים אמנים מהגרים כי הם קשורים ללשון, באווירה ובתרבות של ארץ מוצאם.
בשנים הראשונות לקום המדינה הייתה מדיניות, שבארץ יש תרבות אחת, וכל העולים צריכים לקבל עליהם את התרבות הזו, כלומר להתכחש לתרבות שהכירו טרם עלייתם. הכוונה הייתה להפוך את כולם למעין ישראלים חדשים, תוך מחיקת תרבותם הקודמת, המושג שניטבע באותה תקופה וייצג רעיון זה היה "כוך היתוך", אך בדיעבד התברר שזו הייתה טעות.
אמצעי עיצוב
1. פסיחה – היחידה התחבירית והיחידה המילולית אינן חופפות, וזאת כדי להדגיש את הסערה הרגשית בה נתון הדובר בשיר, בזמן שהוא מתאר את זהרה אלפסיה אז והיום.
"… לָחֲמוּ חַיָּלִים בְּסַכִּינִים
לְפַלֵּס דֶּרֶך בֶּהָמוֹן…"
"… הַיּוֹם, נִתָּן לִמְצֹא אוֹתָהּ
בְּאַשְׁקְלוֹן, בְּעַתִּיקוֹת ג', לְיַד לִשְׁכַּת הַסַּעַד…"
2. מטפורה- "לב צלול ועיניים שבעות אהבה" – המטפורות מציגות אירוניה טרגית: הקול שהיה צריך להיות צלול הוא דווקא צרוד, הבטן שצריכה להיות שבעה, אינה מוזכרת, (אך ניתן להבין שאינה שבעה), אבל העיניים שבעות.
מטפורות אלה מבליטות את היופי הפנימי של זוהרה אלפסיה. הלב מסמל את רגשות האדם והעיניים הם ראי לנפש. כלומר, למרות הנסיבות הקשות שאליהן נקלעה בערוב ימיה, היא אינה חשה מרירות, והיא מרגישה סיפוק מאותן אהבה והערצה שזכתה להן בעבר.
"…לְהַגִּיעַ אֶל שׁוּלֵי שִׂמְלָתָהּ
לְנַשֵּׁק אֶת קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתֶיהָ…"
זו מטפורה ציורית הממחישה את ההערצה הגדולה שחשו כלפיה. וכן את הצלחתה המקצועית עד כדי רצון להגיע אל שולי שמלתה ולנשק קצות אצבעותיה.
3. ניגוד- ניגוד בין העבר להווה: הפאר והעושר בעבר מול העוני והעליבות בהווה, חצרו של מחמד החמישי מלך מרוקו מול עתיקות ג' באשקלון מול לשכת הסעד,(נותן משנה תוקף לעליבות). שמלה מפוארת מול חלוק בוקר מהוהה
5. ציור לשון – שולחן מתנודד בן שלוש רגליים
תיאור זה של השולחן בא לסמל חוסר איתנות, מעמד רופף. הוא אנלוגי,סמלי
למצבה הרעוע של זוהרה אלפסיה- פיסי ונפשי.
6. אירוניה – האירוניה היא שדווקא כאן בארץ ישראל, במולדת הנכספת, במקום שבו העם
נגאל והפך לאומה, במדינה שנחשבת למדינת רווחה שדואגת לענייה ותומכת . דווקא פה בארץ, , חייה עלובים כל כך ומשמימים.והדבר בולט במיוחד נוכח העבר המפואר שעברה במרוקו, בגלות.
7. האנשה – שְׁטִיחֵי מֶלֶך מַרְהִיבִים, מְרֻבָּבִים עַל מִטַּת סוֹכְנוּת,
7. חזרה – השם "זוהרה אלפסיה" מופיעה 5 פעמים לאורך השיר. פעם אחת בכותרת ועוד
ארבע פעמים לאורך השיר, וזאת כדי להדגיש את אישיותה של זהרה אלפסיה
כפי שהייתה- אישה ששמה הלך לפניה.
8. שימוש בלשון הגזמה – השימוש בהגזמה מאפיין את השירה המזרחית. (שירת ימי
הביניים). בחלק הראשון של השיר, כשמתואר עברה המפואר, התיאור נמסר בדרך של הגזמה כפי שמספרים עליה. היא הפכה לאגדה עוד בימי חייה.
