גיבור הסיפור "סיפור אהבה" של אהרון אפלפלד הוא אדם עשיר, מראה את האהבה בכסף. "פזרן היה בממונו וקמצן באהבה". נשא את רוזה לאישה, בחודש ינואר. היה עצמאי ועסק במסחר. היו לו עסקים ששגשגו מאוד. שמו קובה. ביום שלאחר החתונה שלהם, הו יצא לעסקיו כרגיל. ברור שהעסקים הם בראש מעיניו. הוא היה משקיע את כל כולו בעסקים וזה הסב לו קורת רוח, עדי כדי כך שגם כשהיה בא הביתה בערב הוא היה רוכן על ניירותיו וממשיך עוד לעבוד. לפעמים הוא נשאר גם לישון במושבה, ואפילו לא חזר הביתה לאשתו. עוד מסופר שהיה ישן לפעמים עם בגדים במסדרון כדי שלא להפריע את מנוחתה של רוזה כי היה יוצא מוקדם בבוקר. הציפייה הייתה שלאחר נישואיהם הם ישמחו להימצא הרבה יחדיו, שיעדיף להיות עם אשתו כל הזמן שניתן. ההתנהגות שלו הייתה הפוכה מציפייה זו. רוזה הייתה נתונה כל כולה בבית. היא סידרה את הבית שלהם, קנתה את הוילונות, דאגה שהחדרים יהיו מסודרים ונקיים. מסופר שהמרבדים היו סופגים את הקולות. כאן מתחיל מוטיב השקט, מוטיב הדממה. האוויר היה נמלא שקט גדוש וציפייה מתוחה לקראת שובו של קובה הביתה מהעבודה. השיחות המתוארות ביניהם היו קצרות מאוד ותמציתיות, באשר לדברים שהם חייבים לאמר. השיחות היחידות הממושכות היו בענייני העבודה. על העבודה הוא דיבר בלהט, בהתרגשות, בהתלהבות ובאריכות. הוא היה מדבר עם הידיים בתנועות נלהבות ורוזה הייתה מקשיבה לדבריו בשמחה. כאשר קובה תיאר את עסקיו בחו"ל רוזה הייתה מדמיינת את הכפר ממנו היא באה. הסיפור מתרחש בא"י ומוזכרים השיכונים ( בנייה אופיינית בארץ ), בנוסף לכך הגיבור היה יורד למושבה. נקודת המפנה הייתה כאשר רוזה נקעה את רגלה. ימים אלה מוגדרים כימי האושר הקצרים. הייתה זו התקופה הראשונה שבה קובה התחיל לחזור מוקדם מן העבודה, מתוך כוונה לטפל בה. בתקופה זו היה קובה מרעיף אהבה, דאגה. הוא טיפל ברוזה באופן שהראה וביטא את אהבתו. הוא הביא לה סעודות למיטה, פרחים, קישט לה את החדר בתמונות וגם הביא תופרת שתתפור את בגדי החורף ( הבית נתמלא גם ריחות וגם קולות ). מסופר שהפרחים הפיצו ריח בושם וריח פירות, ריח מתוק. הקולות של שקשוק המכונה נשמעו בבית. עד שלב זה רוזה הייתה המופקדת על ענייני הבית. היא זו שסדרה, ניקתה ועיצבה את הבית כראות עיניה. כשרוזה מוגבלת ולא יכולה לזוז, פתאום קובה ממלא את החלל שנוצר והוא זה שהופך להיות אקטיבי בבית.(קודם היה אקטיבי רק מחוץ לבית בעבודה)
הוא מביא תמונה, פרחים ונראה כי השניים התחלפו בתפקידים. קובה תפס את מקומה. דבר נוסף שהתחדש הוא הביקור של קרובות המשפחה. הקרובות מתוארות כגזעים חסונים שאדמת רומניה מצמיחה. הם היו מדברות על עסקי נשים ועל הריון. השיחה נראתה כאילו הן עורכות פולחן. יש משהו שמאגד את הנשים כאילו שהן שותפות לסוד אחד וקובה לא שותף לזה. הוא רק משתהה, מתפלא ורוזה גם היא הייתה יושבת ומאזינה ולא מש לקחה חלק בזה. נראה שימי האושר של קובה היו הומים בהם רוזה הייתה מושבתת מכיוון שאז היא הייתה נזקקת. היא הייתה בעמדת חולשה וקובה שמח לעזור ולטפל בה. הוא הרגיש נחוץ. לאחר הבראתה של רוזה שוב חל שינוי גדול בחייהם כי קובה החל להגיע הביתה כבר בצהריים והוא החל לשבת בבית ואילו היא החלה לצאת מן הבית. מסופר שהייתה הולכת לשוק ונהנית מהמסע ומתן. עד אז העסקים היו בתחום אחריותו של קובה ועכשיו רוזה היא זו שמנהלת את המסע ומתן. חל שלב נוסף בהשתנות שבו קובה חדל לצאת לעסקיו. מחשבתו הזריזה שאפיינה אותו השתנתה. קודם היה איש עסקים מהיר, זריז וחריף ופתאום כוח ההחלטה ניטל ממנו וכבר קשה לו יותר בעסקים. במקום זה תופסים את מחשבתו הרהורים. הקרובות של רוזה מופיעות בשתי התקופות של המחלה של רוזה ושלו. קרובות המשפחה ממלאות את הבית בדיבורים. כשרוזה חולה הן מדברות על הריון ונשים אולי כדי לדרבן שעכשיו לאחר החתונה רוזה תכנס להריון. כאשר קובה חולה הן אומרות " הבית תובע את שלו ". הן דוחפות אותו לצאת לעסקים כרגיל. כשקובה חולה פתרום מופיעים החלומות. עד עתה סופר גם שרוזה חלמה את החלומות. רוזה לא סיפרה חלומותיה לאיש. קובה מספר לה שהוא חלם על אימו ורוזה משיבה לו " אמך עומדת לזכותך ". חלומו מראה את געגועיו לאימו שתמיד שומרת עליו ודואגת לו מלמעלה. דבריה של רוזה באים לנחם ולהרגיע. מצד אחד רוזה מנחמת אותו אבל מצד שני רוזה משתיקה אותו שלא ימשיך לדבר על החלום. כשקובה חלה הופיעו החלומות ומתואר בפירוט חלום אחד. הוא חולם על שני רבנים שאומרים לו שהוא עגון ואינו רשאי לשאת אישה. כל המשפחה נכחה באותו מעמד. החלום מלמד על רגשות האשם של קוב, על כך שהמשיך הלאה, על זה שנשא לאישה את רוזה. מתוך החלום אנו למדים על עולמו הפנימי של קובה ואנו מבינים שקובה סובל ומתייסר מזה שהתחתן עם רוזה. הוא אכול רגשות אשמה ואחר כך נודע שלפני שקובה ורוזה התחתנו קובה סיפר לה הכל. הוא סיפר לה שהייתה לו אישה וילדה. רוזה מבינה שקובה חולם חלומות, סיוטים שמעיבים לו על המציאות. היא מנסה להשתיק את הסיוטים האלה באמצעי שעומד לרשותה, כמו שהיא מתמודדת עם החלומות האלה ואומרת לו שהחלומות האלה הם שטויות והוא לא צריך לשים לב אליהם. אנחנו מבינים שגם לרוזה יש סיוטים שמקשים עליה את המציאות, אבל היא מתגברת עליהם. יש סימנים שהדעיכה של קובה תוביל לפרידה. לקראת סוף הסיפור אנו מבינים שקובה הוא ניצול שואה, שמשפחתו נספתה בשואה ויש גם רמזים לכך שגם רוזה היא ניצולת שואה. ההבנה הזאת מסבירה את הסיפור ואת היחסים בין השניים. הסיפור הוא למעשה סיפורם של שניים שמנסים להתמודד עם הטראומה של השואה. שתי הדמויות בסיפור מתמודדות עם סיוטים וקשיים, אבל ההתמודדות שונה. ההתמודדות היא אישית. הם לא חולקים יחד את החוויות. נראה בהתחלה ששניהם נוקטים בהדחקה. רוזה מבטלת את החלומות וקובה מנסה להדחיק את המחשבות. הוא עושה זאת כשהוא בורח מהמציאות אל העבודה. קובה נמלט אל העבודה ומעסיק את עצמו במחשבות על העבודה רוב שעות היום. יחד עם הטראומה מהשואה קובה מתמודד גם עם רגש האשמה. קשה לא לשאת את הנישואים לרוזה. קובה הסביר לרוזה מהי תפיסת עולמו. הוא חושב שאדם צריך להיות אחראי למה שקרה ולאנשים של העבר. לא ניתן להתחיל מחדש. הוא אומר גם שאדם צריך לשאת בכבוד את מצבו ואם נגזרה עליו אלמנות הוא חייב לשאתה. קובה מרגיש שהוא מתנהל בצורה לא מוסרית והדרך היחידה שלו להרגיש אחרת היא להיפרד ממנה. התפיסה הזו גם מסבירה שקובה מתייחס אל רוזה כאל נערה צעירה. יכול להיות שקובה מרגיש כלפי רוזה רגשות אבהיים כי היא צעירה וכי איבד את ביתו שלו. זה מסביר את ההתגייסות הנלהבת שלו לטפל ברוזה. קל לו לטפל בה מתוך דאגה מאשר לקיים איתה יחסים זוגיים. קובה לא מצליח לצאת מהמחלה כי זו לא מחלה אמיתית, אלא מחלה נפשית. כשקובה אומר לרוזה את התפיסה שלו היא שותקת. היא מתחילה להרגיש פחד פן היא תפקד ממנו. זו הסיבה שהיא אומרת לו שהיא לא מרשה לו ללכת לעבודה ושאם הוא ילך לעבוד היא תלך איתו. רוזה מבינה מה הולך בליבו של קובה, אך היא לא יודעת מה עליה לעשות. רוזה חושבת שאם הם יצאו מהבית וישנו את האווירה זה יטיב את היחסים ביניהם ואת המצב של קובה. קובה מגלה אחריות רבה לרוזה. הוא מרגיש שהיא הופקדה בידיו, שהוא אחראי לה, שהיא כמו ביתו ושהוא חייב לשמור עליה. האביב הגיע והטבע משדר התחלה חדשה, אופטימיות ורוזה מתקינה את הבית לקראת הפסח.
סיכומים נוספים של אפלפלד:
מתוך: סיכומים לבגרות בספרות – סיפור קצר