הסיפור "סיפור אהבה" מאת אהרון אפלפלד מתאר מערכת יחסים זוגית שקטה, מורכבת וטעונה בין קובה – גבר עשיר, מסור לעבודתו, סגור רגשית – ובין רוזה – אישה צעירה, מסורה לבית, המתקשה לפענח את אהבתו של בעלה. הסיפור נבנה סביב אהבה שאינה נאמרת במילים, אלא מתגלמת ברמזים, מעשים ובשבירת שגרות נדירות.
קובה מתואר כאדם "פזרן בממונו וקמצן באהבה". הוא שקוע בעסקיו, עובד מהבוקר עד הלילה, וממעט להיות בבית. גם לאחר נישואיהם, הוא ממשיך בשגרתו העסקית. לעיתים הוא אף ישן במושבה או במסדרון, כדי לא להפריע לרוזה בשעות הבוקר. בניגוד אליו, רוזה מתמקדת בבית – מסדרת, מנקה, מעצבת. וכל מעשיה טעונים בציפייה שבן זוגה יראה בה שותפה ולא רק דיירת שקטה.
המתח בין השניים מודגש באמצעות מוטיב הדממה: קירות סופגים קולות, האוויר שקט וצפוי, והשיחות ביניהם תכליתיות וענייניות. רק כאשר קובה מדבר על עסקיו – הוא מתלהב, מתרגש, משתף. רוזה מקשיבה, אך ברור כי זהו עולם זר לה, וכשהוא מתאר את חו"ל – היא בורחת בדמיונה לכפר נעוריה. כך נוצרת תחושת ניכור בתוך הקִרבה.
נקודת המפנה מגיעה כשהיא נוקעת את רגלה. לפתע משתנה התמונה: קובה מתחיל להרעיף עליה אהבה ודאגה. הוא מבשל, מקשט את החדר, מביא פרחים, אפילו תופרת. זו תקופה של "ימי האושר הקצרים", שבה קובה נוכח ומעניק, ורוזה חווה קשר רגשי חי ואמיתי. שינוי נוסף מתרחש לאחר הבראתה – קובה נשאר בבית, והיא מתחילה לצאת, לנהל משא ומתן בשוק, תופסת תפקידים שבעבר היו שלו. זהו חילוף תפקידים כמעט סימבולי.
כשהמחלה עוברת אליו – החוץ נעלם, והפנים משתלט. קרובות המשפחה שבות לביקור, כמו בטקס מסתורי, וממלאות את הבית בדיבורים על הריון ונשיות. במקביל מופיעים החלומות: קודם של רוזה (שאינה חולקת אותם), ובהמשך של קובה – שמספר על אמו, ואפילו על רבנים שמונעים ממנו להינשא מחדש. זהו ביטוי רגשי עמוק לרגשות האשם שמלווים אותו. הוא חש אשם על שאיבד את אשתו ובתו בשואה, ועל כך שניסה "להתחיל מחדש".
הסיפור חושף בהדרגה כי שני הגיבורים הם ניצולי שואה. קובה מודה בפני רוזה כי הוא רואה בעצמו אחראי למה שקרה בעבר, וכי לא ניתן למחוק את ההיסטוריה. "אם נגזרה על אדם אלמנות – עליו לשאת אותה בכבוד", הוא אומר. תפיסה זו מונעת ממנו להתמסר באופן מלא לרוזה, והוא רואה בה כמעט ילדה, בת במקום בת זוג. זה מסביר מדוע הוא מיטיב לטפל בה כשהיא חולה – אך לא מצליח לחלוק איתה חיים שלמים.
רוזה, מצידה, מנסה לאחוז בשאריות התקווה. היא מציעה לצאת יחד, לשנות אווירה, לקוות להתחלה חדשה. אך היא גם מבינה שקובה הולך ודועך – לא בגלל מחלה גופנית, אלא נפשית, רגשית, מוסרית. הוא אינו מסוגל לשאת את חייו כפי שהם.
הסיפור "סיפור אהבה" הוא הרבה מעבר לסיפור רומנטי. זהו דיוקן של שני ניצולי שואה המנסים לבנות חיים חדשים על חורבות העבר. כל אחד מהם מתמודד עם העבר בדרך שונה – קובה בהדחקה דרך העבודה, רוזה בשתיקה והסתגלות. אך שניהם נושאים בתוכם את שבר הקיום. האהבה ביניהם, אם קיימת, מתבטאת ברגעים קטנים, בסימנים, בריח של פרחים, בשקשוק מכונה, ובשקט הגדוש שממלא את הבית.
זהו סיפור על אי-היכולת להתחיל מחדש, על רגשות אשם, על תפקידים מגדריים משתנים, ועל הדרך שבה טראומות משפיעות על אינטימיות, תקשורת וזוגיות. אפלפלד, כהרגלו, כותב ברוך רב ובדיוק נוגע ללב – ומזמין את הקורא לצלול לשכבות הסמויות של הנפש.
סיכומים נוספים של אפלפלד:
מתוך: סיכומים לבגרות בספרות – סיפור קצר
