צריך להודות באמת, דוד לא בדיוק יוצא טוב מכל הסיפור שלו עם בת שבע, וקצת קשה לזכות אותו מתואר המניאק שאותו הוא הרוויח בזכות מלאה, אבל הסיפור שהוא כולו חטא אחד גדול השאיר לנו את אחד הרגעים הרומנטיים ואחת האהבות הדרמטיות ביותר שידעה העיר. לא רק שדוד נשאר בבית ולא יצא עם אנשיו למלחמה, ולא רק שהוא שכב עם אישתו של מישהו אחר והכניס אותה להריון, וגם לא רק שהוא ניסה לטשטש את מעשהו בכך שהחזיר את אוריה הביתה ואפילו ניסה לשכר אותו כדי שישכב עם אשתו, אלא שהוא גם דאג שאוריה ששירת אותו ימות בקרב כדי להמנע מלהתמודד עימו. נראה שהדרך היחידה כן לראות את דוד באור חיובי (כי בכל זאת, זה דוד) בכל הסאגה הזו היא להתמקד בסצנה ההיא על הגג בלילה הירושלמי. דוד, "משורר האלוהים" ונגן הנבל העדין והרגיש, לא יוצא עם הלוחמים כי הוא מחפש משהו אחר, שהוא בדיוק ההפך ממלחמה. הוא עולה בלילה לגג ושם, כמאמר לאונרד כהן, "יופייה ואור הירח" מדיחים אותו. בת שבע היא אחת הנשים היחידות שהתנ"ך דואג להדגיש שהייתה "טובת מראה מאוד" וכאן נשאיר לדמיון הקוראים את מה שעבר על דוד הרגשן נוכח המחזה שלה רוחצת על הגג, עם אגלי המים זולגים על העור החשוף וכו' וכו'. באותו רגע דוד, המלך בחסד, אינו מסוגל לחשוב על השלכות ולא על שיקולי מוסר, הוא מאבד שליטה מול משהו שבאותו רגע הוא גדול יותר מכל אלו, ונופל באחד החטאים החמורים ועם זאת הרומנטיים ביותר של מלכי ישראל.
חזרה אל: סיפורי האהבה הגדולים של ירושלים
