ייחוס סיבתי – התהליך דרכו מנסים להבין את הסיבות להתרחשותה של התנהגות אנושית. ייחוס סיבתי הוא תהליך מאוד בסיסי, אנו כל הזמן מנסים למצוא סיבות להתנהגויות ואירועים. למה אנשים עושים מה שהם עושים?
Heider & simmel (1944) הציגו לנבדקים סרט אנימציה קצר וביקשו מהם לתאר את מה שהם רואים בסרט. רק אחד מבין 34 נבדקים מהניסוי לא ייחס תכונות אנושיות למשולשים והעיגול. אם כן, מעבר לתפיסה של הצורות והזוויות שהעין קולטת- אנו נותנים משמעות חברתית למצבים. פעמים רבות מספיקה תנועה- כדי שתיווצר האנשה. הסרט מדגים את הרעיון שאנו כל הזמן עוסקים בהסבר של התנהגות- לרוב של התנהגות אנושית (עצמינו ואחרים) ולעיתים של אובייקטים לא אנושיים להם אנו מייחסים תכונות אנושיות.
חשיבות הייחוס הסיבתי
(1) ייחוסים משפיעים על התנהגות – "רגל בדלת" (foot-in-the-door effect) זוהי טקטיקה מקובלת בשכנוע או בשיווק. בקשה קטנה שמובילה להיענות גם לבקשות גדולות יותר. תפקיד הייחוס הסיבתי: האדם אומר לעצמו שכנראה הוא מחבב את המוצר/דעה ולכן הוא ממשיך באופן עקבי עם דעתו הראשונית ומסכים גם לבקשה הגדולה יותר.
(2) ייחוסים משפיעים על עמדות – תיאורית התפיסה החברתית של Bem; אנשים מסיקים על העמדות שלהם מתוך ההתנהגות שלהם. Mood as information; שימוש במצבי רוח כדי להסביר תחושות שונות (שביעות רצון מהחיים).
(3) ייחוסים משפיעים על בריאות פיזית – סוג התשובות של אנשים לשאלה למה משתנה בהתאם למצב הבריאות הפיזי.
Explanatory Style – (Peterson & Seligman)
בניסוי התמקדו באופן שבו אנשים מייחסים התנהגות באופן עקבי- בדגש על אירועים שליליים. לפי המודל לאנשים יש סגנונות ייחוס ייחודיים הנקבעים על פי 3 מימדים;
א. חיצוני/פנימי- האם הסיבה היא חיצונית או פנימית ("אני מוכשרת/ השאלות קשות").
ב. יציבות- האם הסיבה תהיה קיימת גם בעתיד או לא ("אני תמיד מפשלת/הפעם לא הלך לי").
ג. גלובאלי/ספציפי- עד כמה הסיבה משפיעה על תחומים נוספים (גלובאלי) או בתחום הספציפי ("אני סטודנטית בינונית/ אני לא טובה בסטטיסטיקה").
זליגמן ופיטרסון מצאו כי ניתן לאפיין אנשים בשני סגנונות ייחוס:
א. סגנון ייחוס פסימי ומזיק – נטייה לייחס גורמים שליליים לייחוס פנימי, יציב וגלובאלי. מצאו כי סגנון פסימי קשור חיובית עם דיכאון, חוסר אונים נלמד, מקרי מוות מוקדמים ואלימים ושלילית עם ציוני תואר ובריאות בגילאי 40 ומעלה.
ב. סגנון ייחוס אופטימי ומאפשר התמודדות – נטייה לייחס אירועים שליליים לגורמים חיצוניים, לא יציבים וספציפיים. מצאו כי היה קשר חיובי בין סגנון ייחוס זה לבריאות גופנית.
מצאו כי עד גיל 45 לא היה קשר בין המשתנים, בעוד בגיל 45-60 נמצא הקשר, אומנם לא היה יציב אך היה חיובי ומובהק. הסבירו את הממצאים באמצעות הסבר התנהגותי- אנשים עם סגנון ייחוס פסימי נוטים לדאוג פחות לעצמם בבחינת הבריאות, הסבר חברתי- סגנון פסימי, פחות תמיכה חברתית במקרי תחלואה נתנו הסבר ביולוגי- בדיקות דם מראות שלאופטימים יש תגובה חיסונית טובה יותר במצבי לחץ לעומת פסימיים.
חוקרים אחרים הציעו מימדים נוספים; למשל האם הגורמים נשלטים/לא, האם נעשים מתוך כוונה/לא..
**להסתכל בסיכום של הספר על סגנונות הייחוס
(4) ייחוסים משפיעים על הצלחה אקדמית – השפעת ייחוסים של הצלחה וכשלון על ביצוע – התיאוריה של דואק: חוקרת את האופן בו אנשים מייחסים הצלחות/כשלונות ליכולת הקבועה שלהם (תכונה) או למשימה עצמה- ייחוס זה ישפיע על ההתמודדות העתידית. אומנם ייחוס הצלחות לתכונה הוא טוב, אך ייחוס כשלון לתכונה פוגע בערך העצמי ומעכב מוטיבציה לנסות להצליח בעתיד. לעומת זאת, ייחוס הצלחה למשימה ("למדתי טוב") הוא טוב במקרה של הצלחה ובמקרה של כישלון, ייחוס למשימה יביא למוטיבציה לנסות ולהצליח בפעם הבאה. לכן עדיף לתת פידבק שמיוחס לסיטואציה ולא לתכונה ("כל הכבוד השקעת ולכן הצלחת וכו'")- מביא התמודדות טובה יותר בכישלונות עתידיים.
