התיאוריה של ג'יימס ולנגה היא אחת מהתיאוריות הראשונות והמשפיעות ביותר בחקר הרגש, והיא מציעה גישה מהפכנית לתהליך הרגשי. לפי תיאוריה זו, הרגש איננו הסיבה לשינויים הגופניים – אלא תוצאתם. כלומר, איננו בוכים כי אנחנו עצובים, אלא אנו עצובים כי אנחנו בוכים. התגובה הגופנית היא המופיעה תחילה, והיא זו שמעוררת בנו את התחושה המודעת של רגש.
על פי ג'יימס ולנגה, בעת חשיפה לגירוי רגשי – למשל, חיה מסוכנת – הגוף מגיב באופן אוטומטי באמצעות מערכת העצבים האוטונומית: הדופק מואץ, השרירים נדרכים, הנשימה משתנה וכדומה. רק לאחר שינויים גופניים אלו מתרחשת החוויה הרגשית. זוהי גישה הפוכה מהגישה האינטואיטיבית לפיה הרגש קודם לתגובה הפיזית.
התיאוריה מדגישה את הקשר ההדוק בין הגוף לתודעה, וטוענת שללא התגובה הגופנית, לא נחווה את הרגש. אם, למשל, לא יתחוללו בגוף שינויים כמו רעד, דופק מהיר או דמעות, לא נחוש בפועל פחד, התרגשות או עצב.
ביקורת והסתייגויות
על אף החידוש שבה, לתיאוריה נמתחה ביקורת משמעותית:
האיברים הפנימיים שבהם מתחוללות התגובות הגופניות הם בעלי רגישות נמוכה יחסית, ולכן מספקים למוח מידע עמום בלבד. התחושה הפיזיולוגית איננה בהכרח חדה או מובחנת, וקשה לבסס עליה הבחנה מדויקת בין רגשות שונים.
התגובה הגופנית איטית יחסית, ולעיתים מופיעה רק לאחר שהחווייה הרגשית כבר התעוררה. מכאן עולה ספק האם אכן התגובה הפיזיולוגית היא הסיבה לרגש, או אולי דווקא התוצאה שלו.
חוסר הבחנה בין תגובות פיזיולוגיות לרגשות שונים: מחקרים הראו כי תגובות פיזיולוגיות רבות מופיעות במספר רגשות שונים ואף מנוגדים – כמו פחד, כעס והתרגשות – אך התחושות הרגשיות עצמן שונות לחלוטין. לכן, קשה לקשור קשר חד-חד ערכי בין תגובה גופנית אחת לרגש ספציפי.
לסיכום, התיאוריה של ג'יימס ולנגה הציבה את הגוף במרכז חוויית הרגש, והייתה בעלת השפעה עמוקה על חקר הפסיכולוגיה. אף על פי שהביקורת עליה הובילה להתפתחויות ותיאוריות חדשות – כמו תיאוריית קנון-בארד ותיאוריית שני המרכיבים של שכטר – תרומתה להבנת הממשק בין גוף ונפש נותרה משמעותית עד היום.
חזרה אל: רשימת מושגים בפסיכולוגיה
