היסטוריה פוליטית: משטרים פוליטיים באירופה בראשית המאה ה-20- שחרור באירופה המזרחית
השנים 1850-1870 היו שנות עיצוב באימפריה הרוסית ובאימפריה העותמנית. הן לא חוו מהפכה תעשייתית מטלטלת ולא כיבושי שטחים ראויים לציון. השינויים שהתרחשו בהן היו בעיקר תחוקתיים ופוליטיים ובניגוד לאירופה התיכונה הדבר לא הביא לשידוד מערכות בשיטת הממשל.
כתוצאה לא היתה הפוליטיקה מתואמת כלל עם חיי החברה. ודבר זה יצר מצב מהפכני.
קץ הצמיתנות ברוסיה: 1861 צו של הצאר אלכסנדר השני שם קץ לצמיתנות. הדבר סימל לא רק קבלת אידיאליים מערביים של זכויות הפרט אלא פתח שער למיערוב חומרי מאסיבי בחיי רוסיה. ההפסד מול בריטניה וצרפת במלחמת קרים היה סימן לכוחות המערביים החזקים הפועלים על רוסיה.
אלכסנדר השני: היה לצאר בימי המלחמה 1855. נעזר באינטליגנציה הליברלית של רוסיה על מנת לארגן את שלטונו מחדש. בוגרי האוניברסיטה ואנשי העט היו בעלי אוריינטציה מערב-אירופית חזקה . שאר המעמדות היו אדישים כאנשי האצולה, שמרנים כמו הכנסייה והפקידות או מדוכאים כמו האיכרים. הוא רופף את הפיקוח על האוניברסיטאות והעיתונות. חופש ההתבטאות עורר דעת קהל שצידדה בשחרור הצמיתים. אף בעיני השמרנים נראתה הצמיתנות כלא מבחינה כלכלית – גזילת כבודם העצמי של הצמיתים גזל אף את היוזמה והתמריץ. אפשר היה לקנותם, למוכרם ולמשכנם. הדבר יצר מרירות בכל חיי החברה והביא למרידות איכרים. 40 מיליון אנשים היו רתוקים לבעלי האחוזות או למדינה. שחרורם הביא לחופש חוקי אך לא כלכלי. הם חויבו במיסי הקרקע (דמי כופר) שהיתה מעתה בבעלות המשותפת של הכפר ("מיר"). האחריות הקהילתית היתה לדגש מרכזי. המטרה להגביל את ההגירה לעיר ויצירת פרולטריון כמו במערב אירופה, האיכר הרוסי נזקק להיתר מה"מיר" שלו על מנת להגר. משמעות ההגירה היתה הטלת דמי הכופר על שאר בני הכפר.
האצולה חוזקה מן המהלך, היא קיבלה מחצית מן האדמות, שוחררה מן האחריות לצמיתים וקיבלה כופר תמורה הקניין האנושי.
מכיוון שבעלי האחוזות לא היו אחראים להמוני האדם, הקומה מערכת בתי משפט על פי הדגם האנגלי. משפטים פומביים, עם מושבעים ועורכי דין. קמו מועצות מקומיות שהחליטו בענייני חינוך, בריאות, תחבורה וכו'.
המצב הכלכלי: השחרור לא שיפר את מצבם של האיכרים. הוצאת בעלי האחוזות וכהני הדת מן ה"מיר" הותירה את האיכרים בנבערותם. שיטות החקלאות נותרו פרימיטיביות. גידול האוכלוסייה הביא לחלוקות מחדש חוזרות ונשנות עד שלא יכלו האיכרים להוציא פרנסה מהרצועות הדקות. מעטים קנו קרקע, אחרים התפשטו מזרחה. ההגירה לוותה התופעות של חולי ורעב. ב1905 היה הכרח למנוע את חובות האיכרים למדינה כדי למנוע הפיכה.
ß השחרור גרם להחרפת המצוקה והקובלנות. חוסר הסיפוק היה חריף דיו כדי להניע את דעת הקהל אל עבר ההשקפות המרקסיסטיות והאנרכיסטיות שהחלו מסתננות מן המערב.
הנחת מסילות הברזל במלחמת קרים הניע את רוסיה לעבר כלכלת כספים. אולם עד סוף המאה היתה ההתפתחות התעשייתית איטית. שיטת ארגון מקובלת היתה קבוצת עבודה קואופרטיבית הנעה בין הכפרים בקיץ ומציעה עבודתה (נגרים, בנאים). הדבר מנע אבטלה נרחבת ויצר את כח המיקוח של העובדים אך כבל את רוסיה לחקלאות הפרימיטיבית ולייצור הביתי המתנגד למיכון.
התנועה אל הספר היתה דלילה עקב הגבלות הניידות של המדינה, האצולה וה"מיר". הגליית מאות אלפי בני אדם לסיביר בין 1853-1874 הביאה לרוב ההתנחלויות האזור.
תנועות לאומיות ומהפכניות: שורשיה של התנועה הלאומית היו נעוצים באינטליגנציה הרוסית ובתנועות התרבותיות של אמצע המאה ה19 שהושפעו מן המערב ועמדו נבוכים נוכח המצב הנואש של ארצם בעולם המודרני. המוסיקה והספרות שפרחו במאה ה19 הפנו את מבטה של אירופה אל רוסיה והתופעה התקבלה על ידי האינטליגנציה כולה ועזרה להעניק לה אחדות ומודעות עצמית. זו היתה תרבות שהתקוממה נגד הגורל ואיתני הטבע, עסקה במאבקי הלב האנושי ובעיות הנפש. תרבות קודרת שהיתה הד לקולו של עם שלם במצוקה. בשנות ה60 צומחת תנועה המבטאת את מרירות האיכרים בלשון חריפה בעיתונות. האכזבה משחרור הצמיתים בוטאה בחוברות וכתבי עת, רובם לא חוקיים. המרקסיזם והאנרכיזם החלו לחלחל ולעורר אנשים נואשים למהפכה, בידי אנשים שבילו זמן רב מחייהם בבתי כלא, בסיביר או בגלות.
עממים בדלניים: הלאומיות הרוסית הדאיגה את הצאר פחות מאשר הלאומיות הבדלנית של פולין בשוליים המערביים של האימפריה. הפולנים עוררו את אהדת העולם ואף אלכסנדר העניק סמכויות ממשל עצמי והקים גופים לטיפול בקובלנות הפולניות . מלבד האצילים הליברליים שייצגו את פולין דרך האגודה החקלאית, פעלו בפולין שני גופיים אנטי-רוסיים: הכנסייה וסיעת האצולה הכפרית המרוששת.
בינואר 1863 פרץ מרד. הממשלה ביקשה את סיוע האיכרים על ידי תמיכה בתביעותיהם מול האצילים. הם היו מעוניינים הרבה יותר בקרקעות מאשר בעצמאות לאומית וקיבלו חלקות קטנות אך יותר משל האיכרים הרוסים ב1861. המרד דוכא עד הסתיו, אך עורר את תשומת הלב של אירופה וגרם מבוכה לצאר. לפולין הוענקה אוטונומיהב1814 וב1815 בהסכמים שממשלות בריטניה וצרפת חתמו עליהם. יחד עם אוסטריה, הגישו לצאר מחאות ובקשות לחידוש האוטונומיה שנענו בהבטחות חלקיות בלבד. פרוסיה, בעלת האינטרס לדיכוי המרד, תמכה בצאר במריות פי המערב.
ß יוקרתה של רוסיה שעוממה במלחמת קרים שבה עם הניצחון הצבאי על פולין והניצחון בזירה הדיפלומטית על המעצמות. גבר הניכור בין אוסטריה לרוסיה והתהדק השר עם פרוסיה.
ß האיכרים הפולנים יצאו נשכרים מן המרד שסייעו רק במעט להדבירו. הם קיבלו קרקע וזכיות, אך המחיר הלאומיות. החינוך נועד לשרש את הדת והשפה הפולנית. בתי הספר של הכנסייה ובי"ס פולניים נסגרו. נעשה שימוש תכוף בשפה הרוסית. בשנות ה70 התפתחה תעשייה פולנית מודרנית.
גם בפינלנד, ליטא ואוקראינה התחזקו המגמות הלאומיות.
כישלון התיקונים בתורכיה:
בראשית המאה ה19 החלו רוסיה, אוסטריה והונגריה מתנהגות בתקיפות לגבי החזרת שטחים מהאימפריה. החל תהליך התפוררות. בין 1850 ל1870 דמתה האימפריה לרוסיה מארבע בחינות: היא נאלצה לבצע תיקונים וחידושים כתוצאה ממלחמת קרים; היא עמדה לנוכח שורה של תנועות לאומיות במערבה; קשייה עוררו התעניינות ניכרת אצל המעצמות; והיא הייתה פחות מדינה אירופית מאשר תופעה אסייתית – אימפריה שושלתית רחבת ידיים המורכבת ממגוון גזעים דתות ולשונות שאוחדו מכח כניעה לסמכות מרכזית נוקשה. היא נבדלה מרוסיה בכל שהמעמד השליט היה מוסלמי שעה שרבים מהנשלטים היו נוצרים או יהודיים. ובאירופה נוצרה תמונה לא נכונה תמיד של גזע שאינו מאמין בנצרות השולט בעמים נוצריים שלטון גרוע וטובח בהם. היה ברור ש"הבעייה המזרחית" עוברת תהליכי התפוררות. צרפת ובריטניה התלבטו בין רצונם לחזק את הכח התורכי מול רוסיה ואוסטריה לבין שאט הנפש מן השיטות המושחתות והאכזריות בהן שלטו התורכים בנוצרים.
1856 הממשלה העותמנית מוציאה צו האט-אי-הומאיון שקבע אזרחית תורכית כללית. בוצעו רפורמות בבתי המשפט, בתי הכלא, שוויון בפני החוק, השירות בצבא נפתח בפני נוצרים, תיקונים למלחמה בשחיתותם של פקידי ציבור. במשך 20 שנה היה ניסיון לאכוף את התיקונים אל מול התנגדותם של שליטים-משפטיים-דתיים. כוחו של הסולטאן בקונסטנטינופול לא היה חזק דיו לאכוף את החוקים במחוזות השונים. הסולטאן החדש (1861) ניסה לפתוח את האימפריה למערב, התרת חופש עיתונות, סלילת מסילות ברזל. אולם שום מדינה אירופית לא רצתה ב1870 ממשלה תורכית מגובשת ומחודשת – ש"האיש החולה" של אירופה יחלים. המעצמות רצו לנגוס בשטחים והבלקנים עוררו שאיפות לאומיות.
לאומיות בלקנית: השוליים המערביים הלכו והחלישו את האימפריה. בשנות ה20 וה30 השיגו עצמאות היוונים, הסרבים, רומניה, מולדביה וולאכיה. כח המשיכה הצנטריפוגלי משך את המדינות הסמוכות שכבר נהנו ממידה מסוימת של ממשל עצמי. התוקפנות והשאיפות הטריטוריאליות של היוונים עוררו למרות הסלידה, אהדה בקרב המערב. 1871 פורצת מלחמה בבלקנים.
ß בקיצור כל המשברים התכופים, ההפיכות והמלחמות בשלהי המאה ה19, ניתן לראות בהם את ניצני הגורמים לשתי מלחמות העולם במאה ה20.
חזור אל: מבוא להיסטוריה פוליטית – סיכומים
כאן תוכלו למצוא סיכומים נוספים בהיסטוריה פוליטית:
מבוא היסטורי לפוליטיקה בת זמננו
כאן תוכלו למצוא סיכומים אקדמיים נוספים
