מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: המתנגדים לציונות
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
המתנגדים לציונות
ניתן להבחין בין מספר התנגדויות לציונות – מתבוללים, לאומיים, אורתודוכסיים ומשתלבים ליברליים.
התנועה הציונית לא סחבה וכללה לתוך שורותיה אלא מיעוט מבין היהודים. היו אחרים שהגדירו את עצמם כשייכים לישות היהודית שהתנגדו ללאומיות שהפגינו הציונים. זוהי תופעה חריגה יחסית לעמים אחרים.
מספר היהודים שהצטרפו רשמית כחברים לתנועה הציונית לא הגיע ליות רמ-100,000, מתוך כ-12 מיליון יהודים. אחרי הצהרת בלפור המספר עלה ל-700,000. רק ערב מלחמת העולם השנייה התנועה הגיעה למיליון איש.
ניתן לראות כי מדובר בתנועה שנאבקה עם מתנגדים מתוך העם היהודי.
האורתודוכסים – רוב העולם האורתודוכסי, גם הניאו אורתודכסים שמרכזם היה בגרמניה ששאפו להשתלב בחברה ולהשכיל לצד פתיחות לחברה החילונית האירופית וגם האולטרה אורתודוכסים בראשות החתם סופר, התנגדו לציונות. יש דעה הרואה את מקור ההתנגדות ברציונל תיאולוגי, ויש הרואים את מקור ההתנגדות במאבק על מקומה של האורתודוכסיה בקרב היהודים בעידו המודרני. לדעת הדובר, הגורם השני הוא המכריע. היו רבנים מרכזיים שהצטרפו לקבוצות השונות של חיבת ציון, ואף נאבקו על השררה בתוך המחנה של חיבת ציון, אבל הם נרתעו ועזבו בעקבות התחושה שהאינטליגנציה החילונית משתלטת על התנועה. הדרישה שלהם היתה דומה למצב הקיים היום בקרב חרדים וש"ס כיום. אם הרבנים יהוו חועצת חכמים שמנהיגה את התנועה, התנועה הינה קשורה. כל עוד זה לא התקבל, הם עזבו את המחנה של חיבת ציון. תהליך זה התחזק לאחר הקמת ההסתדרות הציונית. בודדים מקרה האורתודוכסים נשארו, כגון הרבנים מוהליבר וריינס. אלה הצדיקו את השתייכותם לתנועה הציונית בכך שהגדירו ציונות היא תנועת הצלה נטו, ולא תנועה הקשורה לפן משיחי.
הרב קוק היה בודד בכך שלא הצטרף לתנועה הציונית ולא היה חבר במזרחי, מכיוון שהוא טען כי הציונות היא בצורה דיאלקטית ביטוי של רצון האל במשיחיות. אולם, הוא לא ייצג את הציונות הדתית עד להתפתחויות שנמשכו עד למלחמת ששת הימים.
רוב המחנה האורתודוכסי בעולם אימץ עמדות ציוניות בפועל, גם כאשר לא עשה זאת מפורשות. כיום ניתן לכך ביטוי בעמדות הלאומיות הקיצוניות שלו.
המתבוללים – טענו כי על היהודי להשתחרר משונותו ולהשתלב במסגרת עולם לא לאומי קוסמופוליטי. דוגמאות ניתן לראות בליאון טרוצקי ורוזה לוקסמבורג.
הלאומיים – הפולקספרט, הבונד והטריטוריאליים. הלאומיים טענו כי עתיד היהודים הוא בתפוצות, העיקר היכן שהיו מרוכזים גיאוגרפית, במזרח אירופה. הם נחלקו ביניהם לזרמים שונים. מדובר היה בזרם לאומי מתחרה לציונות. הפולקספרט דגלו בהפרדה בין הלאומיות והטריטוריה. הם דרש אוטונומיה בדרגה גבוהה, שמתבטאת בחופש תרבותי. השפה הלאומית של המחנה הזה היתה היידיש. הבונד אימץ מצע לאומי שגרם לכך שהוא נפסל על ידי הסוציאליסטים האחרים. הבולשביקים ראו בהם לא יותר מאשר "ציונים שיש להם מחלת ים". הלאומיים נעלמו יחד עם השואה.
הטריטוריאליסטים היו אלה התומכים בהצעת אוגנדה. הם דעכו לאחר הצהרת בלפור. הם חיפשו מקומות רבים לאכלוס היהודים, מאפריקה ועד טקסס. תנועת הפריי לאנד ליגה, פלג טריטוריאלי, כמעט השיגה זיכיון לטריטוריה יהודית בצפון אוסטרליה.
הטריטוריאליסטים טענו שני טיעונים חזקים –
- אין אפשרות לחיות בשלום עם הערבים. בשל העובדה כי אין ליהודים אומץ לבצע טרנספר אין אפשרות ליישב את הארץ.
- כל עוד המקום הוא ארץ ישראל, אין בסיס לפיתרון ליחסים בין החילוניים לדתיים.
חלק מהאורתודוכסים צידדו במהלכים טריטוריאליסטיים, מתוך התפיסה כי מדובר בתנועת הצלה בלבד. רוב הצירים התנגדו להצעת אוגנדה באה מהחילוניים, בעיקר בקרב הצירים הרוסיים.
במאבק שהתנהל במהלך כל המאה ה-20 בכל קהילה יהודית בעולם, מארצות האסלאם ועד לארה"ב, הנושא המרכזי בדיונים הפוליטיים סבב את הציונות.
אנטי ציונים התנגדו ליסודות האידיאולוגיים של הציונות, כולם או חלקם. אבל, הם טענו גם כי מדובר בסכנה עצומה לעתיד היודים בכלל. לכן, יש להתנגד לציונות בתוקף. היו אורתודוכסים שיצרו ארגון שמטרתו היתה מאבק בהסתדרות הציונית בעולם – אגודת ישראל. המצע של התנועה היה התנגדות מפורשת להסתדרות, תוך קביעה כי הם אלה המייצגים את היהודים.
בהמשך, חלק גדול הפך מאנטי ציוניים ללא ציוניים. הנפקות של ההבחנה הזו היא שמכורח המציאות, הם הסכימו לשתף פעולה עם הציונים. כך הוקמה הסוכנות היהודית על ידי חיים ויצמן. הסוכנות היתה שותפות שהכילה 50% מההסתדרות ו-50% של לא ציוניים.
יהדות אנגליה כדוגמא – היה מעבר מאנטי ציונות ללא ציונות בקרב הרבדים המנהיגים של הקהילה היהודית. הליך דומה התרחש במדינות שונות במערב. מדובר היה באליטה היהודית בכל מקום שדגלה בהשתלבות בניכר על מנת להשיג שוויון זכויות והקטנת האנטישמיות. המנהיגים הללו עברו בין מלחמות העולם מעמדה אנטי ציונית לעמדה לא ציונית, מבלי להצטרף ולתמוך פורמלית בציונות. לקראת המאבק של הציונים שהוביל להצהרת בלפור ולמנדט הבריטי, ההתנגדות היתה כה חזקה בקרב כל האליטה המנהיגה של היהדות, שכללה גם אצולה יהודית כגון משפחת רוטשילד. הם לא התנגדו להגירה של יהודים לא"י ולמאבק לאוטונומיה תרבותית בא"י, אבל המתודה הציונית הרואה את היהדות כלאום חסר בית נראתה להם כדרישה פגומה.
שר המושבות האחראי על הודו טען כי אין סכנה גדולה יותר להשתלבות היהודית באנגליה מאשר דרישתו של ויצמן לריבונות בא"י. לא רק מפני ההתנגשות עם הערבים, אלא גם בגלל היווצרות של אינטרס מנוגד בקרב היהודים.
הליגה של היהודים הבריטים הזהירו מסכנות הציונות – הם חששו שהציונים מחזקים את האנטישמים, בכך שהם מראים כי היהודי הוא זר במולדתו וכי הוא לא יכול להשתלב כאנגלי.
לו אנו היינו חיים בתקופות הללו, לא ברור כי היינו דווקא דוגלים בטענות הציוניות. לכן אין פלא שרוב היהודים עמדו מאחורי עמדות אנטי ציוניות ולא ציוניות.
המניעים למעבר מאנטי ציונות ללא ציונות – ההליך קשור בכך שאחרי 1922, כאשר הבריטים החלו להגביל את ההתיישבות היהודית בישראל, יהודים אלה שמחו. הם חשבו כי הציוני יבינו כי השאיפות שלהם לא יתגשמו. לפיכך, ניתן לשתף פעולה לאור ההבנה כי לא תוקם מדינה ישראלית. כאשר ב-1937 הוזכר הרעיון של מדינה על פי חלוקה, נבהלו הלא ציונים בתוך הסוכנות, וטענו כי הם הצטרפו בתנאי שלא יוזכרו עוד קריאות אידיאולוגיות כאלה. באנגליה, בסוף שנות ה-30, עקב הגבלת ההגירה לארה"ב שנבעה מהחשש מהצפת יהודים ממזרח אירופה שהובילה לסגירת שערי כל העולם בפני יהודים, יהודים אנטי ציונים לא יכלו כבר להזמין את יהדות מזרח אירופה לאנגליה, והם הבינו כי המקום היחיד שיכול לקבל יהודים הוא א"י. כך נשמטו הרגליים מתחת ליסודות האנטי ציונות. עדיין, היה חשש גדול שאם תהיה מדינה יהודית ישלחו אותם לשם. החשש הזה נמשך גם לאחר קום המדינה.
לסיכום – הסיפור הוא סיפור של מאבק מתמיד, כאשר התנועה הציונית בעצם מצליחה ליצור הסכמה בקרב היהודים, בעיקר כתוצאה משינוי במציאות המרה של הקיום היהודי. זו מעין ברירת מחדל, שנוצרה והצדיקה את הטיעונים הציוניים למרות שאם משקיפים בכנות על הויכוחים מנקודת המבט שלנו כיום, ברור כי לציונים היתה עמדה הזויה ולא מציאותית.
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: המתנגדים לציונות
