הנושא של לאומיות הוא מימד שהיה חסר אצל מקס וובר. היום אי אפשר להבין את התפתחות המדינה המודרנית- מדינת הלאום, מבלי להבין את המקום של הלאומיות.
כיצד גלנר תופס את הלאומיות? בניגוד לובר שתפס מדינה כאזרחים בתוך מדינה- תפיסה ליבראלית, טריטוריה בה חלים חוקים והאזרחים בתוכם. גלנר טוען כי אי אפשר לדבר על מדינה מבלי לדבר על השאיפה לחפיפה בין המדינה ובין הלאום. האידיאל של סוף המאה ה 19 מדבר על כך שלאום מסוים ישב במדינתו. אי אפשר להבין את הכוח האדיר של המדינות מבלי להבין את החיבור בין המדינה לבין הלאום. האזרחים הם לא אטומים אינדיבידואליסטים, אלא שיש להם קשר של לאומיות למדינה. שני מרכיבים- תרבות ותודעה קולקטיבית. תפיסת השייכות של הפרט התופס את עצמו כמשתייך אל הכלל. יש מרכיבים של תרבות ושל תודעה. אומנם נעלם הקסם ממקום אחד, אך הוא עבר ללאומיות שיש בה אלמנטים של רגש, של שייכות, של תפיסת קולקטיב- אנחנו אל מול האחרים, היסטוריה משותפת, לשון משותפת וכו'. כל אלה הם חלק מהתפיסה שהופכת להיות משותפת לאזרחים. גלנר אומר שלא די בתרבות, אלא שיש צורך בתודעה קולקטיבית הגורמת לפרט לחשוב על זיקה בינו לבין אדם שהוא לא מכיר ולא ראה אותו מימיו.
בנדיקט אנדרסון, על קהילות מדומיינות: אנדרסון מציע שהתפיסה של מדינת הלאום היא קהילייה מדומיינת, כי החברים לא מכירים זה את זה, אך בתודעה יש דימוי של שייכותם לאותה הקהילה. גלנר מדבר על תרבות משותפת ובעיקר על תודעת שייכות- זיקה עמוקה זה לזה. אנדרסון אומר שהקשר הוא מדומיין ועדיין יש לנו תחושה של שייכות לאותו קולקטיב. הלאומיות בונה לעצמה בצורה אקטיבית את הזיכרונות המשותפים- את השירה, את הספרות וכו'. בגרמניה הלאומיות היא מאוחרת ודווקא שם אנחנו רואים את האקטיביזם החזק ביותר.
בחזרה לגלנר: מאיפה מגיע הסיפור של הלאומיות? מאין מגיעה התודעה הלאומית? החברה המודרנית מושתתת על טכנולוגיה (תיעוש ודרישות גבוהות מהפועלים, החקלאים וכו') ועל צמיחה מתמדת התובעת חלוקת עבודה משתנית תדיר. מרקס פיתה אותנו לחשוב שיש שני מעמדות גדולים, וגלנר אומר לנו שהחברה המודרנית מאופיינת בחלוקת עבודה הולכת וגדלה, לכל אחד יש תפקיד אחר. כדי להיות מסוגל לעבור בין תפקידים (מאפיין של המודרניות- מוביליות חברתית), כדי שתהיה מוביליות, צריך להיות מקום של תקשורת בין זרים. צריך סטנדרטיזציה של השפה כדי שאנשים יוכלו לתקשר זה עם זה. מסיבות שונות חברה כזו חייבת להיות מבוססת על חינוך. צריך לקבל את החינוך מידי מומחים שהם כלליים ולא רק מהמקום שבו אנו גרים. באמצע המאה ה-19 כל בעל מפעל עשה הכשרה משלו, כשהפועלים עברו למפעל אחר או כשהחליפו את המכונות, זה יצר בעיה. יותר טוב שהמדינה תיתן את החינוך, זה אינטרס לאומי של צמיחה כלכלית, אל מול מדינות אחרות. זה גם אינטרס של הבורגנות כי כך הם אינם מבזבזים כסף על הכשרת עובדים. מכאן נובע החינוך העממי והמשותף. אומר גלנר, כדי שהמדינה תהיה מודרנית היא חייבת מערכת חינוך שתיתן נגישות לידע. לא הגיליוטינה (כפי שחשב ובר) עומדת בבסיס המדינה, אלא תואר הדוקטור. הגענו לאלטרנטיבה של גלנר על ובר– המדינה המודרנית היא מדינה בה יש בה מונופול על החינוך הלגיטימי. מדוע זה טוב למדינה? המדינה נותנת אחידות ותחושת שייכות- שפה משותפת, ערכים משותפים ולגיטימציה להגיד אחר כך- אם אתה אנגלי, לך תמות בעד ארצנו. המדינה מפתחת את רגש השייכות על ידי אותם מיתוסים, שירים והיסטוריה.
זו התפיסה של גלנר לגבי הקשר בין המדינה והלאום. גלנר מוסיף את המקום של החינוך הלאומי כמה שמאפשר לנו להבין את הלאומיות. האידיאל משווק בצורה מאוד אגרסיבית ומעצב את תחושת השייכות לקולקטיב וללאומיות, מגדלים את הילדים כאזרחים טובים (אנגלים, צרפתים וכו').
אין סתירה בין גלנר לבין ובר– החינוך מייצר מנגנוני הסכמה ושיתוף וכך לא יהיה צורך בעימות עם החוק.
