בספרו החשוב "פואטיקה" טוען הפילוסוף היווני אריסטו כי "השירה היא יותר פילוסופית ויותר נכבדה מן ההיסטוריה" מכיוון ש-"השירה מספרת בעיקר עניינים כלליים, ואילו ההיסטוריה – עניינים כלליים". כאשר אריסטו מדבר על עניינים כלליים כוונתו פחות או יותר ל"מהויות" מופשטות כמו למשל תכונות שעל פיהם ינהג אדם מסוים במצב מסוים "לפי ההסתברות או ההכרח". כלומר, אדם אמיץ למשל בהכרח יסתער כנגד סכנה בעוד שסביר כי אדם מוג לב יברח ממנה. אך כיצד הבחנות אלו מתקשרות להבחנה של אריסטו בין השירה וההיסטוריה? הקשר הוא כי ההיסטוריה מתארת אירועים ממשיים שאינם בהכרח נובעים ממשמעות מופשטת כלשהי והם יכולים להיות אקראיים וחסרי קשר סיבתי המוביל אליהם או יוצא מהם. כלומר, אירועים היסטוריים לא חייבים להיות לא מסתברים ולא הכרחיים משום שהם אינם מצייתים לאיזו תכונה מופשטת המניעה אותם. כך ההיסטוריון המוסר את הדיווח ההיסטורי שלו אינו מחויב לאמת כללית מופשטת אודות המציאות או טבע האדם אלא רק על אירועים פרטיים ונקודתיים שאירעו, בין אם יש להם משמעות או לא, ובין אם הם מסתברים או הכרחיים ובין אם לאו. כך, סבור אריסטו, ההיסטוריה אינה מגלה דבר על הטבע האנושי אלא רק על אירועים שאירעו או גילויים מסוימים שלו. במילים מודרניות יותר ניתן לומר כי אריסטו טוען שההיסטוריה אינה מפיקה חוקים כלליים מהם ניתן ללמוד אודות טבע האדם, ושמהם ניתן להסיק מסקנות אודותיו ולהעמיד ניבויים לעתיד.
מאידך, השירה על פי אריסטו מספרת על הכללי ובכך יש לה את היכולת למסור אמיתות מופשטות, או בלשון המודרנית, חוקים כלליים. על סמך השירה (שבה כולל אריסטו כמובן את המחזות ובייחוד את הטרגדיה) אנו יכולים להבין משמעויות כלליות, הכרחיות או מסתברות, אודות פעולותיהן של אנשים ואלו הם ההסתברות או ההכרח האלו שמאפשרים לנו למעשה לגזור חיזויים וניבויים לגבי מה שעתיד לבוא שכן מתוך הבנת המציאות שמקנה לנו השירה אנו גם יכולים לדעת כיצד מציאות זו עתידה להתנהל בסיטואציות מסוימות. זוהי הסיבה שבעיטה טוען אריסטו כי בעוד שההיסטוריה מספרת לנו על מה שהיה, השירה מספרת לנו על מה שעוד עתיד לבוא
