אריסטו- אתיקה – ספר עשירי – ההנאה וחיי האושר.
בספר העשירי של אתיקה דן אריסטו בהנאה והאושר. כל חיו האדם תוהה במה הוא צריך לשמוח ומה הוא צריך לשנוא, ושאלות אלה משקלם גדול לגבי הסגולה הטובה ואורך החיים המאושר.
יש הטוענים כי ההנאה היא הטוב, כי כל בעלי החיים שואפים אליו וגם כי הצער אינו רצוי כלל. בנוסף כאשר היא מתחברת אל פעולה טובה אחרת אז היא מגבירה את טיבה של הפעולה. אך לכן ההנאה אינה הטוב, כי הטוב לדעת אריסטו צריך להיות טוב לעצמו, וגם לפי זה שהצער הוא רע אין להסיק שההנאה טובה. ההנאה לא חלה על כל דבר במידה שווה, ובאותה דרך (ככל שלומדים יותר, ההנאה לא בהכרח גדולה יותר) אינה ממלא שום צורך, ויש לה מקורות אשר אינם טובים. ההנאה לפי אריסטו אינה הטוב, ולא כל הנאה היא רצויה. אך ישנן כמה הנאות רצויות כשלעצמן לפי דמותן ומקורן.
ההנאה לדעת אריסטו נמנית עם אותם הדברים שהם שלמים וכוליים, מכיוון שברגע אחד מתגלה כולה. ההנאה משלימה פעולות לפי התכלית שלה עצמה. על כן ההנאה אינה רצופה, שכן היא מתלווה לפעילות ומשלימה אותה. ולפיכך טוען אריסטו כי גם ישנן מינים שונים של הנאה, בהתאם לפעילות אותה היא משלימה. הפעילויות אליהן נלווית הנאה הן שונות עבור כל אדם בהתאם לטבעו, ואף תורמת להצלחת הפעילות ולהתמדה בה. ההנאות הזרות לפעולה, אך נלוות אליה, פוגעות הטיב הפעולה ואף מבטלות אותה. מכיוון שישנן פעולות שהן טובות, רעות, ושאינן כך ולא כך, כך גם לגבי ההנאות. ההנאה הטובה, בדומה למידה הטובה, היא לשיקולו של האיש המהוגן.
אחרי שדן בסגולה הטובה, בידידות, ובהנאה, אריסטו דן באושר, שהוא התכלית למעשי האדם. לדעתו של אריסטו כל דבר בעולם נעשה למען תכלית האושר. האושר נובע מאורח חיים שהוא על פי הסגולה הטובה, ומתבטא בפעילות לפי הטוב במהותו, שהיא הפעולה העיונית. השכל הוא המעולה שבכוחות, והכרה דרכו היא המעולה ביותר, והרציפה ביותר. כמו כן, ההנאה בפעילות העיונית היא הטובה ביותר. הידיעה, הפילוסופיה, בשילוב עם צרכי החיים הבסיסיים זה האושר. חזקה על אדם שחי חיי עיון ישאירו לו פנאי בחיים – "פעילות זו אושרו המושלם של בן אדם". אורח חיים כזה נעלה ממה שניתן לאדם, לכן כל אדם צריך לחיות על פי חיו, בהתאם למעולה שביסודותיו, אך עם זאת להקפיד על החיים שעל פי השכל – שהוא האדם עצמו. האושר המושלם בעבור אריסטו הוא פעילות עיונית, שכן זו פעילות הקרובה לפעילות האלים.
אורח חיים שני במעלה בעבור אריסטו הוא אורח חיים על פי שאר הסגולות הטובות אשר הן של איש כלפי רעהו. לפי אריסטו מעשים הכוללים סוגולות אופי, שיש להן מקבילה בסגולות המוח. אך אורח חיים כזה זקוק למשאבים חיצוניים גדולים יותר, כדי להגיע לאושר רב יותר. סגולה טובה מושלמת אינה אפשרית ללא כוונה טובה.
בעבור אריסטו אין די בהכרתה של הסגולה הטובה, ישנו צורך במעשים, כדי להפוך לאנשים מצויינים. צריך שהאדם יוכל להבדיל בין מה שראוי ומה שמגונה, ומכיוון שרגש כפוף רק לכוח, רצוי לסגל את האופי מגיל צעיר לסגולה הטובה. בבגרותם הם היו כפופים לחוקים של המדינה אשר באיומי עונש, יכוונו לאורח החיים הנכון. אך עם זאת, קובע אריסטו, האיש הטוב צריך להתמסר לחיים הגונים מרצונו ולא מכפייה, ואת זה צריך להנחיל דרך חינוך והתערבות המדינה בחיי אזרחיה, דאגה ציבורית. מי שבעל הידיעה, הכרת הכללים ונסיון, צריך לדאוג לציבור ולהפנותו לחיים תקינים.
ראו:
