המוצר והכוונה- אומנויות מול מוסר
אריסטו מדבר על האומנויות, ולא משנה לו האם המעשה המוצלח (ביצועי הכנר, או הכיסא של הנגר) נעשו במקרה או שלא במקרה. האופן שבו המוצר נעשה, באומנויות למיניהן, אפילו רפואה, אין משנה הכוונה או המודעות לכך. חשוב לנו המוצר עצמו.
לעומת זאת, אם המעשה המוסרי של אומץ לב או צדק או נדיבות, יצא לאדם במקרה, לא בידיעה, אזי אנו אומרים שזה לא מעשה מוסרי. הוא נראה ככזה אך אין הוא כך. כמו ילדים, שעושים מעשי צדק מתוך הרגל אך בהמשך הוא עושה אותם מתוך כוונה שלמה ואז הם הופכים למעשי צדק במלוא מובן המילה.
כוונה תחילת למוצר פגום מול מעשה פגום מוסרי
הבחנה נוספת, באומנויות היכולת לקלקל דבר מה ולהחליט בכוונה לעשות משהו עקום או לא אסתטי, אז זו נחשבת לאומנות עליונה. אך בקשר למעשה מוסרי, אם אנו עושים בכוונה מעשה לא מוסרי הוא נחשב לנבל. אנו מעריכים יותר אמן שבכוונה עשה משהו לא טוב מאשר אמן שעשה בלי כוונה משהו טוב. במוסר, נעדיף אדם שעשה מעשה מוסרי בשגגה מאשר אדם שעשה מעשי בלתי מוסרי בכוונה.
לסיכום, על פי אריסטו יש שלושה תנאים להתנהגות על פי מידה טובה (ע' 46):
-ידיעה- צריך להבין מה אני עושה.
-לשמו
-מתוך נטייה יציבה- יש תכונת אופי עקבית ויציבה שעומדת מאחורי הפעולה הספציפית.
הנאה
במובן אחר, ההנאה היא הסימן להתקיימות פעולה על פי מידה טובה. מי שסובל בזמן שהוא עושה את המעשה הטוב, מעיד על כך שהוא מתאמץ ולא עושה זאת באופן טבעי. רק מי שנהנה מכך, בגלל שהוא מסופק מזה, זה אינדיקציה לזה שאכן ההתנהגות על פי מידה טובה מתקיימות, אך אין בכך משום תנאי לוגי.
הוא עוסק במספר נושאים נוספים, שלא נעסוק בהם בשיעור זה:
מהו מעשה רצוני ובלתי רצוני. אריסטו אומר כי כל השיפוט הרצוני חל רק על מעשים שנעשים מרצון. (ספר ג')
הערך של הידידות – מעניק לכך ערך עצום בחלק מהחיים הטובים. למרות שהוא דן באתיקה כהנחיה לאורח החיים הטוב האידיאלי, גם בתחום האישי אנו לא יכולים לחיות חיים מלאים לבדנו. מעבר להשתייכות החברתית, אנו צריכים גם את החברה האישית כידידות. אדם לא יהיה שלם בפני עצמו כדי שינהל אורח חיים ויממש את יכולותיו וסיפוק חייו ללא ידידים. זו מעין תמונת ראי של הפרט, יסוד בסיסי להשלמה עם אופיו של אדם. לרוב ידידיו של אדם דומים לו, אך הם גם משלימים דברים שאין בו. (ספרים ח' ט')
Phronesis- חוכמה מעשית (ספר ו')- מידות טובות אינטלקטואליות. לא שייכות לדיון המוסרי המצומצם. אלו תכונות והרגלים ששייכים לחלק הקוגניטיבי של חיינו. גם התבונה עצמה מתחלקת לתבונה בשימוש העיוני שלה, ותבונה בשימוש המעשי שלה.Phronesis זו התבונה המעשית ולה שני עניינים: האחד, האדם הרציונאלי מעמיד לעצמו תכליות ראויות והן עקביות עם תכליות אחרות, רציונאליות בבחינת כך שהן ניתנות להשגה. שנית, יש לברור את האמצעים הרציונאליים להשגת התכליות. התבונה המעשית היא יישום ממשי של המידות הטובות, בעולם. ע"מ 143 "התבונה המעשית היא כושר פעולה אגב שיקול דעת אמיתי בתחום העניינים שהם טובים ורעים לאדם".
