קארי (1989) – גישה לתקשורת כתרבות
ג'יימס קארי מנסה לבחון את מקום התקשורת בחברה ובתרבות והוא מתחיל עם שתי הגדרות לתפקוד התקשורת כחברה.
הגדרות לתפקוד התקשורת בחברה:
- תקשורת כהעברה – משמעה, התקשורת כאמצעי המשמש בני אדם לשלוט במרחב לצורך השפעה או סיפוק צרכים. כלומר, התקשורת מהווה מעין צינור להעברת מסרים ובזה מתרכז תפקידה. מחקרים המנסים לבחון את התפקיד הזה, יבחנו השפעות. מה גרם המסר שעבר? איזה צורך הוא מילא? דבר זה מתחבר לגישה הפונקציונליסטית, ריגושים וסיפוקים. התקשורת מעבירה תכנים והם נותנים מענה ויוצרים השפעה. לכן הרבה מאוד חוקרים בתקשורת האמינו בתפיסה הזו במשך שנים והמחקרים התמקדו באיזה סוג של השפעה? איזה צורך זה מילא? מה גורמים החדשות לצופים/מאזינים/קוראים? המיקוד של התקשורת הוא באופן שהיא מעבירה מסרים מהמוען לנמען ויוצרת סוג של התערבות ומשמעות. לתקשורת כשלעצמה אין כל תפקיד מרכזי בתהליך אלא רק להפיץ את המסרים במרחב, להגיע לקבוצות גדולות שלא ניתן היה להגיע אליהם בחברה ללא תקשורת המונית. מעבר להשפעה נמדדה ההצלחה – כמה היא הצליחה להעביר, כמה אנשים קיבלו את המסרים כו'.
- תקשורת והתכנסות – התקשורת מהווה ייצוג של המציאות המשמש לאנשים ליצור סדר בעולמם ולחוות את הסדר הזה. כלומר, תפקידה המרכזי של התקשורת הוא לא העברת מידע או מסרים אלא ייצוג של סמלים, אמונות משותפות העוזרות להגדיר את הזהות החברתית של הקבוצה. בתפקיד זה התקשורת בדרך כלל לא מספרת דברים חדשים, אלא חוזרת ומספרת מה שאנו מורגלים ויודעים. תפקיד התקשורת הוא לכנס אותנו, לדאוג ללכידות, ליצור אחווה, שיתוף סביב גורל, ערכים, קיום במציאות. אותם מושגים של כפר גלובלי – זה בדיוק זה, היא מכנסת את כולנו יחד כעין מדורת שבט. אנחנו מורגלים לתבנית מסויימת ואתה מספקת לנו הטלוויזיה – לא משנה איפה אנו צופים, כל ערב יחכו לנו לחדשות מיקי ויעקב או גדי ויונית וכו'. אנחנו יודעים מה מחכה לנו, אנו מכירים את המבנה, את החזרתיות של הנושאים. יש בזה משהו שאנו מרגישים כחלק מזה. המשמעותי הוא שהתקשורת נותנת לנו להרגיש שאנו שותפים, שחווים את אותה מציאות סמלית וחיים ביחד את האיומים והסכנות וכו'. דוגמא: הסיפור ששרון אושפז בבי"ח. לילה שלם לא אמרו כלום כי לא היה מה לומר. מבחינת המסר, לתקשורת לא היה מה לעשות ולמרות זאת אף אחד לא חשב לעזוב את שטח ביה"ח. כל הזמן היו אותם הראיונות עם הרופאים שלא ידעו לחדש במידע, והתקשורת, באופן קלאסי, היוותה כמוקד מכנס. כלומר, יש משהו בביחד שהתקשורת גורמת לנו לחוות ולהרגיש ולאו דווקא בהעברת המסרים ומידע חדש. דוגמא נוספת – סיפור של משחק הכדורגל של טלעד. לפני 3 שנים 2003, היה משחק כדורגל די חשוב. בזמן הקרנת משחק הכדורגל היה פיגוע והיתה התלבטות מה לעשות – לשדר את המשחק או להפסיק את השידור ולשדר את הפיגוע. לבסוף עברו מהמשחק לפיגוע, למספר דקות מכיוון שבהתחלה לא היה מה להראות רק מפה ושיחות טלפון. לכן, החליטו לעשות מסך מפוצל – בחלקו ראו את המשחק ובחלקו ראו את התמונות מהפיגוע. בעקבות שידור התוכנית בצורה כזו, קמה צעקה גדולה מבחינת הציבור (דבר כזה לא קרה יותר). מבחינת התקשורת, המסך המפוצל, התקשורת העבירה מסר של זילות בחיי אדם, שמשחק הוא שווה ערך לפיגוע. כאן הטלוויזיה חטאה לתפקידה כמכנסת. הערכים והנורמות שלנו לא קיבלו את העובדה שפיגוע יכול לעמוד צד בצד עם כדורגל.
היחסים בין התקשורת לבין המציאות:
- 'דג במים'
- הסמלה של המציאות.
- מפה – מיפוי
- דג במים -קארי מנסה להגדיר את היחסים בין התקשורת למציאות. הוא טוען שהתקשורת היא תהליך סמלי בו מציאות מופקת, משתמרת, מתוקנת ומתגלגלת באחרת. כלומר, אנחנו חווים את המציאות דרך עולם סמלי המורכב מייצוגים תקשורתיים שאנחנו טווים אותם אך כבר לא מודעים אליהם. כלומר הייצוגים האלה הופכים להיות חלק מהמציאות שלנו, חלק בלתי נפרד מעולמנו. זאת בעצם ההגדרה של "דג במים".
- הסמלה של המציאות – אנחנו כל כך מצויים בתוך המציאות הסמלית שהתקשורת מעבירה לנו בקיום היומיומי שלנו, בין אם זה בהעברת מידע, בידור, העברת ערכים, נוצרת הסמלה של המציאות. המציאות מקבלת ייצוג בסמלים, בדימויים, ואנחנו חווים את המציאות על פיהם באופן בלתי מודע. אנחנו כבר לא מסוגלים להפריד, להבחין בין המציאות לבין הייצוגים שלה שעל פיהם למעשה אנחנו מתפקדים ביומיום. דוגמא: השימוש במילה 'מחבל'. זו מילה עם מטען אידיאולוגי. 'מתנחל'. יש שימוש במילים ומושגים הטעונים באידיאולוגיה, בהסמלה, בערך שאנחנו כבר לא מנסים לבחון אותו ולחשוב עליו מאחר ואנחנו חיים כל כך בתוך האידיאולוגיה ובעולם סמלי מסויים שאנחנו כבר לא מודעים ולא עוצרים לחשוב כמה זה מייצג, כמה זה אמיתי, כמה זה נכון. אנחנו נמצאים בעולם מסויים וכבר לא שמים לב לנעשה מסביב, בדיוק כשם שהדג שוחה במים ואינו מודע לכך שיש עולם שלם מחוץ למים. קארי לא מתייחס לכך שיש אליטות שיוצרות את המציאות הזאת או מבנות סוג של מציאות. הוא לא מתייחס באופן ביקורתי ורומז על מגמתיות אלא מנסה לייצג את התהליך. מצידו, כולם שוחים באותם המים. הוא לא טוען שיש מישהו שמנסה להטוות את האידיאולוגיה והסמלים אלא הוא טוען שכולנו כחברה כבני תרבות חיים בתוך מציאות שיש לה ערכים, סמלים ואידיאולוגיות שאנו קובעים אותם כבני התרבות אבל חיים על פיהם ולא מנסים להרים את הראש ולהבין שאולי יש משהו אחר, כשם שהדג לא מבין שיש משהו אחר מחוץ למים.
- מפה – מיפוי – קארי טוען שהתקשורת מסמנת לנו מפות, כמו תמרורים בכביש, איך להתנהג. היא מתרגמת לנו את המציאות לסמנים, למושגים, לדימויים שבעזרתם אנו חווים את המציאות. היא עושה לנו סדר, עוזרת לנו להתמצא בסביבה. הטענה היא שהתקשורת מהווה דרך לייצג את המציאות בסמלים, למפות את חיי היומיום שלנו, לעזור לנו להימצא. למשל: מהדורת החדשות זה סוג של מפה האומרת לנו מה חשוב ומה לא. גם מהבחינה הטכנית, כגון איזה סוג חדשות מביאים לנו, מה קודם ומה אחר כך? למשל, ההחלטה שצבא ופוליטיקה זה הכי חשוב ואחר כך באים עניני חברה ורווחה, שביתה בתיכונים וכו'. עצם העובדה שהחדשות מובנות בצורה מסויימת זה סוג של עוגן לומר לנו כיצד אנו אמורים לחוות את המציאות. מהדורת החדשות היא מעין מפה המסבירה לנו מהם הדברים החשובים שעליהם נדון, מהם הדברים המדאיגים אותנו. כיצד להתארגן ולהתלבש – מידע על האקלים ומזג האוויר.
לסיכום מאמרו של קארי: הוא טוען שחקר התקשורת פירושו בחינה של התהליך החברתי שבתוכו נוצרות מערכות סמלים חברתיות המשמשות את בני התרבות ויוצרות תרבות משותפת. כלומר, תפקיד חוקר התקשורת הוא לומר איך סמלים אלה נוצרים? איך אנו יוצרים לעצמנו תרבות? היכן מקומה של התקשורת המייצגת את אותם סמלים ולבחון כיצד התהליך הזה קורה.
חזרה אל: תקשורת כתרבות
