מאז תקופת היישוב ועד עצם היום הזה הנהיגה הממשלה שיטה ריכוזית של ניהול המדינה תחת הצידוק האידיאולוגי של רעיון הממלכתיות. על פי רעיון זה אינטרסים לאומיים קודמים לאלו של יחידים וקבוצות. כשם שהוקם צבא ממלכתי שכלל את כל הארגונים הלוחמים בתקופת היישוב כך גם נמסרה קליטת העליה לידי הממשלה והסוכנות היהודית שהפעילו מחנות של עולים, מעברות, פתרונות דיור קבע, תעסוקה ותהליכי סוציאליזציה לעולים. הממשלה והסוכנות התרכזו בעיקר בהקמת מנגנונים פורמליים ובירוקרטיים שגרמו לתלות פוליטית של העולים במפלגה השלטת מחד, ולצמצום המגע החברתי בין העולים ליישוב הותיק מאידך. הדבר יצר מימד של ניכור ואנונימיות.
יש לציין כי מדיניות הקליטה משנות ה-90 ואילך כן הותירה לעולים מרחב גדול לפעולה עצמית. ניתן לומר כי רוב העולים בגל זה ניתקו מהר למדי מן התלות ברשויות הקליטה משום מדיניות ה"קליטה הישירה" שנוסתה לראשונה בשנת 1987. התקימה האופציה שבה העולים היו אמורים למצוא לעצמם מקומות מגורים בשוק החופשי, לצד מרכזי הקליטה. הרשויות עודדו את העולים לבחור במסלול הקליטה הישירה באמצעות הגשת סיוע ושרותים מיוחדים בשנים 1987-8-9 כשהגיעו בין 12 אלף ל24 אלף עולים בשנה. בסוף 1989 ותחילת שנות ה-90 הוחלט להנהיג את שיטת הקליטה הישירה כמסלול קליטה עיקרי משום מספרם של מאות אלפי העולים שלא ניתן היה לקלוט אותם במרכזי קליטה. כך הומרו שירותי הקליטה ב"סל קליטה" שכלל סכומי כסף שיכסו את צורכי מחייתם של העולים בשנה הראשונה. כך ניתן להם החופש לבחור מקום מגורים, לנצל את המשאבים שהוקצו להם על פי שיקול דעתם העצמאית תוך חשיפה לשוק החופשי ולקבל שרותים מן המסגרות המשרתות את האוכלוסיה הותיקה. כך נוצרו קשרים ישירים עם האוכלוסיה הותיקה ונוצרה השתתפות פעילה של החברה הישראלית בתהליך הקליטה באמצעות עידוד מערכת התנדבותית.
לכאורה ביטא סל הקליטה את המעבר ממבנה בירוקרטי-ריכוזי אל מבנה פלורליסטי-ביזורי. אך למעשה, לא פחתה נטית הממשלה והסוכנות להיות מעורבת בהליכי הקליטה בתחומי התרבות והחברה, במה שהוגדר "קליטה רוחנית" – קירובם של העולים ליהדות דרך קליטת העולים במוסדות חינוך ובקביעת תכניות לימוד מיוחדות, הוראת עברית למבוגרים, סיוע לסטודנטים, תמיכה כספית ועוד.
העליה מהארצות דוברות רוסית כללה שיעור גבוה של 67.7% מן העולים שהיו בעלי מקצועות אקדמאיים, מדעיים וטכניים או מקצועות חופשיים.
קליטתם נעשתה במסגרת שוק עבודה חופשי עם מידת התערבות מועטה של הממשלה. עיקר ההתערבות היתה בסבסוד שכרם של עובדים במקצועות מסוימים ובתכניות הכשרה, הסבה ורענון. מסתבר ממחקרים כי בתוך תקופת הסתגלות בת 5 שנים הגיעו העולים לרמת אבטלה דומה לזו שהיתה במשק הישראלי בכלל. כ-80% מכלל העולים השתלבו בעבודה קבועה תוך 5 שנים אלא שרמת שביעות הרצון מן התעסוקה לא היתה מן הגבוהות משום שלא מצאו עבודה במקצועות שאותם רכשו בארץ מוצאם.
בנושא הדיור, נפתחו בפני העליה הרוסית כל אזורי הארץ, בניגוד למדיניות "כור ההיתוך". משרד הבינוי והשיכון סייע להם ברכישת דיור ולא היתנה זאת במגורים בפריפריה. העולים יצרו העדפה להשכרה או רכישת דירות במרכז הארץ.
תנאי הסיבסוד וההלוואות שניתנו לעולים נוצלו היטב, למרות שמגמה זו לא ניכרה בקרב משפחות חד-הוריות, חולים, נכים וקשישים. שני אזורים עירוניים גדולים שימשו מוקד להעדפות העולים: אזור חיפה הכולל גם את צפון שפלת החוף, הגליל המערבי, עמק יזרעאל וחדרה, ואזור שפלת החוף מן השרון ועד אשקלון. אזור נוסף הוא באר שבע. ריכוזי עולים דוברי רוסית נמצאים בערים אשדוד, אשקלון, באר שבע וכרמיאל.
הורוביץ ולשם מדגישים את הקליטה התרבותית ו"תהליכי הטמיעה" בחברה הקולטת שבתחילת שנות ה-80 איבדה מחשיבותה התיאורטית והאמפירית שאותה החליפה "תפיסת הדיאלוג התרבותי" בין המהגרים לקולטים. עפ"י תפיסה זו החברה הקולטת נבחנת ביכולתה לנהל דיאלוג עם המהגרים ולאו דוקא להטמיעם בתוכה. למרות זאת, ניסו משרד הקליטה משרד החינוך ומחלקת העליה של הסוכנות להנחיל להם את התרבות השלטת בישראל מתוך רצון לחזק את זהותם הלאומית ולמזגם במהירות בין הותיקים.
עם זאת, בשנות ה-90 שלטה בישראל מגמה כללית שבה התקיימו קבוצות חברתיות שטענו לייחוד תרבותי. תקופה זו מאובחנת בירידת כוחה של הציונות כאידיאולוגיה מגבשת ועליית החשיפה לתהליכי גלובליזציה תרבותית.
מתוך כך, היתה הכרה ב"פלורליזם התרבותי" העשיר של חלק גדול מאוכלוסית העולים, הרגלי הצריכה התרבותית שלהם ותביעותיהם התרבותיות שתורגמו מחד, להקצאת משאבים ציבוריים עבור פרוייקטים תרבותיים של העולים ואף למעמד המיוחד שניתן לשפה הרוסית במערכת החינוך. ומאידך, הצורך לשלבם בתרבות הישראלית בהם היה האולפן להוראת העברית, פעולות להכרת הארץ, ערבי שירה, אמצעי תקשורת מודפסים אלקטרוניים ברוסית, מכינות לסטודנטים ומפגשים בין עולים לותיקים.
העולים לא גילו שביעות רצון מחיי התרבות שלהם בארץ ושומרים על נאמנות חזקה לשפה ולתרבות שמתבטאת ברצון לשמר את השפה והתרבות הרוסית ולהעבירן גם לדור הבא. בן רפאל וגייטס (1994) טוענים במחקרם שהעולים אמנם רוצים להשתלב בחברה הישראלית ולא להתבדל, אך, עם זאת, הם רוצים לשמור על ייחודם באמצעות קירבה לעולים אחרים.
לסיכום, אם בעבר העמידה החברה הישראלית בפני העולים תביעה להיטמע בתוכה מתוך תפיסת "כור ההיתוך" ונסיון לבנות חברה יהודית חדשה שאפיינה את קליטת העליה בשנות ה-50, הרי שבשנות ה-90 נוצרה חברה פלורליסטית בה דרישת ההיטמעות קהתה מאוד.
היווצרותם של ריכוזי העולים הפכו אותם לקהילות חברתיות סגורות בעלות דימוי עצמי תרבותי גבוה במיוחד. הם לא היו מוכנים לבטל את זהותם המקורית בפני הזהות הישראלית כפי שקרה בשנות ה-50. השתלבותם בארץ נתפסה מתוך ראייה של דיאלוג בין שווים ולא של היטמעות. "הפורום הציוני" והעיתונות הרוסית מסייעים להם לשמר את הדימוי העצמי ומעניקים להם במה להשמעת דעותיהם על החברה הישראלית.
חשוב גם להדגיש, שלא כמו במדיניות "כור ההיתוך" מדיניות ה"פלורליזם התרבותי יצר קרקע פוריה להשתלבות פוליטית. כבר בבחירות 1992 היו התארגנויות פוליטיות של עולים שלא עברו את אחוז החסימה, אולם תוצאות הבחירות הותירו את ההבנה שיש להם יכולת להשפיע. הרעיון להקים מפלגה גדולה התנקז אל הקמתה של "ישראל בעליה" שהוקמה כמפלגה סקטוריאלית ב-1996, וזו זכתה מיד ב-7 מנדטים.
בבחירות 1999 נכנסו לכנסת 2 מפלגות עולים שצברו יחד 10 מנדטים. זהו השינוי הגדול שחל בדפוס יחסי הכוחות בין עולים לותיקים בעליית שנות ה-90 לעומת כל גלי העליה האחרים.
עליית שנות ה-50 היתה הגורם שעיצב את יצירתם של מוקדי המתח בחברה הישראלית. מדיניות כור ההיתוך והדרך הפטרונית שבה הוצאה לפועל, פיזור אוכלוסית העולים באזורי הפריפריה ובידודם מן האוכלוסיה הותיקה ופערי הציפיות בין העולים לותיקים תרמו לפערים, לסתירות, לשסעים ולמתחים שנוצרו בים מזרחיים לאשכנזים, בין עולים לותיקים. אלו עברו גם לדור השני והשלישי לעלייה שהתלוו בניכור חברתי ותרבותי בין ישראל הראשונה לישראל השנייה, ותחושות הקיפוח, העוול ואי השייכות שהתפוצצו בצורת מחאות חברתיות ובמערכות הבחירות שבשנות ה-60, ה-70 וה-80.
האתגר שמציבה העליה מן הארצות דוברות רוסית הוא שונה ומורכב. ראשית, ההיקף הגדול יחד עם ההון האנושי הפכו אותם לגורם תחרותי שיצר עוינות וחששות באוכלוסיה הותיקה. שנית, הדימוי העצמי הגבוה, הביקורתיות כלפי החברה הישראלית, יכולת ההתארגנות ועמדות הכוח שצברו מתוך תחושה של שוויון ולעיתים אף עליונות הן חסרות תקדים.
עדיין, נותרת השאלה האם הפלורליזם התרבותי יצר יחסי כוחות בעלי אופי הדדי יותר בין העולים דוברי הרוסית לותיקים, והאם החברה הישראלית מסתגלת למציאות החדשה בכל הקשור לאיכות האנושית שעליה זו הביאה עימה.
