הדמויות בסיפור "האדונית והרוכל":
אפיון הדמויות לפי פעולותיהן:
הרוכל: יוסף הוא דמות פאסיבית בתחילת הסיפור שהופך לאחר מכן להיות דמות אקטיבית (כשחש בסכנה). יוסף נדחף לפעול ע"י כוח שאין לו שליטה עליו. הכוח הוא הכמיהה לזר והרצון לחשוף את מהותו וסודותיו יחד עם כניעה והתרפסות בפניו.
כאשר מגיע הרוכל לביתה של האדונית הוא דמות אקטיבית לחלוטין. הוא זה שמשכנע אותה לקנות ממנו סחורה ולבסוף אף מוכר לה סכין. לאחר מכן הוא עוזב את ביתה ומאבד את דרכו ביער ואז הוא נדחף ע"י כוח בלתי נשלט לחזור לאותו בית ממנו יצא "הלך לקראת האור והגיע אצל בית אחד". לאחר מכן הוא מקבל ממנה רשות ללון בביתה ואז הופך שוב לדמות אקטיבית . היא אמנם זו שיוזמת שיתקן את גג ביתה אך הוא זה שמתקן ומבצע תיקונים נוספים בבית, הוא זה שפותח בשיחה עימה, מחניף לה, מתרפס בפניה ובסוף אף מדבר איתה במילות אהבה. הרוכל הוא זה שמתכנן את דרכו ללבה של האדונית בצורה הדרגתית, מחושבת, הוא בשלב הזה פעיל לחלוטין. כאשר הרוכל שוהה בבית האדונית היא זו שמכינה לו את סעודתו הוא נראה פעיל אבל זה למראית עין מכיוון שהוא נכנע ומקבל את עולמה של האדונית. הוא לא מקפיד על דיני כשרות, אוכל בשר שהיא צלתה בחמאה , הוא מאבד את רצונו, מתבטל בפניה ומתנהג לפי סדרי עולמה: "כדרך קלי עולם שבתחילה אינם רוצים לעבור עבירה ואחר כך עושים כל עבירות שבעולם לתאבון". הוא מאבד את הייחודיות שלו : פשט בגדי רוכל ולבש בגדי חירות ונתחבר לאנשי המקום עד שהיה כאחד מהם". הוא לא חש באירוניה שבמצבו ובעבדותו כלפי האדונית, היא הרי מכינה אותו לקראת סעודתה, הוא לא מודע לכך ולובש בגדי חירות וכאן האירוניה. לכאורה נראה כי הרוכל הוא זה ששולט במצב, הוא שותה ואוכל וישן על מיטה מוצעת ולא חסר לו מאומה אך המצב הזה הוא רק למראית עין מכיוון שבאמצעות סודה שאינו מתגלה בינתיים האדונית היא זו שאקטיבית. הרוכל מנסה לגלות את סודה ככל שהוא משתדל יותר לחשוף את הסוד כך מתערערים יותר יחסיו עם האדונית. "כוח" נסתר דוחף אותו לפעול כך ולגלות את הסוד, וזה למעשה גורם לו "נזק". כתוצאה מניסיונותיו לגלות את הסוד הזרות ביניהם מעמיקה והשנאה מתגברת. כוחה של האדונית כלפי הרוכל הוא בסודה ובזרותה. ברגע שסודה יתגלה היא תאבד את הכוח שלה וזו הסיבה שביום גילוי הסוד היא מנסה לשחוט אותו. ברגע שהתגלה הסוד הרוכל יודע כי הוא נתון בסכנה. כשהרוכל מודע לסכנה מתחיל מאבק גורלי בין ידיעתו את הסכנה לבין אי יכולתו לבצע פעולה כלשהי כדי לברוח ממנה ולהציל את חייו: "איבריו התחילו דוממים כאילו אבדו כוח שליטתם. כנגדם התחילו מחשבותיו מתגברות והולכות. אמר לעצמו, אעמוד ואטול קופתי ואלך לי. כיוון שביקש לילך (ללכת) נתרשלו איבריו יותר… התחיל הרוכל חוזר ומהרהר, עלי להסתלק ולילך מכאן, אם לא עכשיו הרי מחר בבוקר. הסכים בעל כורחו לעשות את הלילה בבית הזה".
ואז חולם הרוכל חלום ולאחר החלום הוא חש בסכנה גדולה מאוד ומתחיל שלב ההתרחקות הפיסית . הוא מעביר את מיטתו לחדר אחר אך עדיין אינו מסוגל לעזוב את ביתה. בכל יום הוא רוצה לעזוב אך לא מצליח בכך. "בכל יום יקש לעזוב את ביתה, להניח את טובותיה. עבר יום, יצא שבוע והוא לא עזב את ביתה".
התפנית במעבר מפאסיביות לאקטיביות מלאה מתרחשת כאשר הסכנה בעיצומה . את הכוח שלו לפעול הוא שואב מהדת. הוא קורא קריאת שמע, האחיזה בדת היא זו שגורמת לו להבין את מצבו ונותנת לו כוח לפעול ואז באמת הוא מכריז: "אבי שבשמים, צעק יוסף, כמה נתרחקתי, אם איני חוזר הריני אבוד". מכאן הופך יוסף לדמות אקטיבית לחלוטין. הוא מודע לרגש האמיתי הנמצא בתוכו- רגש השנאה: "שיניו דבקו אלו באלו מתוך שנאה". הוא שולט ברגשותיו (בשנאה) : "כבש שנאתו ממנה". הוא פועל בצורה הגיונית ושקולה: "הוציא את הסכין מידה והרים אותה מן הקרקע והשכיבה על מיטתו".
גם האדונית אקטיבית ברגעיה האחרונים:"נזקפה בבת ראש ונעצה את שיניה בגרונו והתחילה נושכת ומוצצת. לסוף דחפה אותו וצווחה , פוי מה קר אתה ,דמך לא דם, אלא מי קרח". הצלתו של הרוכל משיניה של האדונית היא תוצאה עקיפה של האקטיביות שלו: יציאתו מביתו לקרח שבחוץ, כיוון שלא יכול היה לקרוא קריאת שמע (בגלל הפסל שבתוך הבית )היא שגרמה לאותו קור שהאדונית חשה בו. כאשר הוא קר אין לה שום רצון לשוחטו ולבולעו, הוא כבר לא ערב לחיכה – לא לטעמה ומכאן דעיכתה וגסיסתה. הרוכל מטפל בה. הוא אינו קובר אותה בגלל הקרח אך מטמין את גופתה- נבלתה בארון וחוזר למצבו ההתחלתי: ממשיך לנדוד ממקום למקום ומכריז על סחורתו.
האדונית:עד לגסיסתה היא אקטיבית. שולטת במעשיה , מכוונת את פעולותיה ומכינה את קורבנה לפי טעמה. היא דואגת למזונותיו ולפיטומו של הרוכל. הרוכל משכנע אותה כביכול לרכוש את הסכין אך לאחר שרכשה נראה כי היא יודעת בדיוק כיצד להשתמש בה. היא מציעה לרוכל לשהות בביתה,היא זו שמקרבת אותו אליה ע"י שינוי החדרים בהם הוא לן היא מציעה לו את מיטת בעליה היא זו שמגישה לו ארוחות כדי לפטמו היא מחליטה מתי לחשוף את סודותיה.
היסודות המאפיינים אותה הם : הפיתוי התאווה והרצון להרוג.
יש בה כוח מסתורי שמושך את הרוכל אליה והיא אינה חושפת את הכוח הזה אלא לאט לאט ומעט מעט. יש בה כוח מפתה ומסית, היא מעוררת ברוכל את התשוקה להתקרב אליה בגלל יופייה ובגלל סודה היא מעוררת בו את הרצון להתבטל בפניה. היא מעוררת בו את תשוקותיו ותאוותיו וכל זאת על מנת להביא למותו. הרצון להרוג הוא חלק מאופייה , ממהותה. ניתן לראות זאת בעיניה , בריח הנודף מפיה, בשיניים הבוהקות שהיא נועצת בגרונו. לקראת סיום הסיפור עוברת האדונית "הפחתה" מאדם לחיה : "עם שהיא מביטה בו פתחה את פיה עד שהיא מביטה בו פתחה פיה עד שהבהיקו שיניה…ונעצה את שיניה בגרונו והתחילה נושכת ומוצצת…הריחו העופות בנבלתה באו וניקרו בראון ושיברוהו חלקו ביניהם את נבלתה של האדונית".
מתחילת הסיפור יש רמזים להקבלה בין האדונית לחיה: היא מדמה את עצמה לכלבה "ועכשיו אני עצמי נושכת אותך ככלבה מטורפת". היא קוראת לרוכל "פגרי המתוק" כאילו היא חיה האוכלת פגרים. היא מדומה לערפד המוצץ בשר אדם: "נעצה את שיניה בגרונו והתחילה נושכת ומוצצת. הואיל והיתה למודה לאכול בשר בעליה ששוחטתם ואוכלתם ושותה את דמם".
איפיון הדמויות באמצעות שמם:
יוסף:אסוציאציה ליוסף המקראי. אסוציאציה זו מבטאת את נטייתו להתפתות לאישה זרה והוא מתגבר על היצר ברגע שנאחז בדת. ובמקרא אשת פוטיפר ניסתה לפתות אותו אבל יוסף המקראי עומד בפיתוי בניגוד ליוסף בסיפור. . יוסף המקראי גם הוא נודד ומגיע למצרים ובעיקבותיו כל עם ישראל שנדדו והתקרבו לגויים.
הלני: הלניזם. שמה של האדונית מבטא את יופייה כאסוציאציה ליופייה של התרבות היוונית. אך גם שמה מבטא הרס וחורבן . עפ"י המיתוס היווני טרוייה חרבה כתוצאה מחטיפתה של הלני.
אמצעי איפיון מקבילים:קיימת הקבלה ניגודית בין הרוכל לאדונית
הרוכל האדונית
כמה לזר מסתייגת מהזר בסופו של דבר מפתה אותו.
——————————————————————————————————-
נכנע, מתרפס ומבטל את עצמו חשה עליונות אדנות וגאוותנות
——————————————————————————————————-
מאבד את הייחודיות שלו הייחודיות שלה מתבטאת באמצעות הזרות
——————————————————————————————————
התעוררות הרגש השנאה פיתוי ותאווה
—————————————————————————————————–
ידיעת הסכנה ואי יכולת להמלט ממנה רצון להרוג
—————————————————————————————————-
תפנית לכיוון הדת:מודעות למצב והכוח לפעול קשר לדת
—————————————————————————————————
מודעו לרגש השנאה מגלה מאדם לחייה -גילוי המהות
שליטה במצב את גסיסה ומוות החייתית
התייחסות לגופה כאל נבלה המהות
המשך הנדודים
איפיון הדמות באמצעות תאורי נוף:
תאורי הנוף משקפים את המתרחש בנפש הגיבור. אובדן הדרך, הקסם בזר וברחוק , רמז לעתיד להתרחש, הרגשת האובדן.
כאשר עוזב הרוכל לראשונה את בית האדונית מופיע תאור של איבוד דרך, תעייה ביער. החושך כיסה את הארץ והלבנה לא האירה בשמיים. "הלך לקראת האור והגיע אצל בית אחד". התאור משקף את מצבו הנפשי של הגיבור . רוכל בודד אינו יודע באיזה דרך ילך, חש עצמו בחשיכה—אבדן הדרך.
לפתע יש נקודת אור אחת המופיעה דווקא אצל האישה הזרה. הזרות, המרחק, הסוד, הם הקוסמים לו ומפתים אותו.
יש תאורים בעלי רמז מקדם למה שעתיד להתרחש: קרני החיות בכתלים ונעטפי אדים וריח כריח בשר חי נדף מהן: מתיאור החדר נרמז כי סופו שי היהודי יהיה כסופם של החיות שהקרניים שלהן תלויות על הקיר. ריח הבשר מרמז על שחיטתו של הרוכל היהודי העתידה לבוא.
גם בסיום הסיפור ישנו תיאור נוף:"ליל חורף. הארץ מלאה שלגים והשמיים קרושים ועכורים הביט לשמיים וראה שביב אור, הביט לארץ ולא מצא את רגליו. ראה את עצמו פתאום כאילו הוא שבוי בשדה יער בין שלג זה שמתכסה בשלג חדש. ואף הוא עצמו מתכסה והולך". הגיבור נמצא בחשיכה הרגשתו עכורה, סביבו שלג וקור המקיף אותו כמו שלג. הוא חש עצמו שבוי בידי האדונית. קרבתו אליה לא הצילה אותו מתחושת הבדידות אלא קרבה אותו לאסונו ולאובדנו. בשלב זה הוא אינו רואה אפילו שביב אור- כלומר אין תקווה.
במישור הסמלי: היהודי מאבד את דרכו בשעה שהוא מתרחק מהאמונה . החשיכה מקיפה אותו, הוא שבוי בעולמם של הגויים ואינו רואה כל שביב של הצלה. האמונה היא שהצילה אותו כלומר היא התקווה.
עוד סיכומים על "האדונית והרוכל" של ש"י עגנון
ראו עוד סיכומים לבגרות בספרות
