סיכום מאמר: הלוויה בירושלים: נקודת מבט אנתרופולוגית \ הנרי אברמוביץ'
מתוך: אנתרופולוגיה של הדת
הטענה העיקרית של אברומיץ ב"הלוויה בירושלים": הקבורה הירושלמית מביאה לידי ביטוי את המתח הקיים בין יהודים אורתודוכסים לבין חילונים כאשר כל קבוצה מנסה לשמור על עדיפות ראיית העולם שלה. עבור האורתודוכסים תפיסת העולם היא מיסטית ולפיה תפקידה העיקרי של ההלוויה הוא לסייע לנשמה להגיע לעולם הבא. לעומת זאת , החילונים אינם רואים במתים כמתווכים בין האדם לאלוהים ולכן עבורם ההלוויה נתפסת כפרידה מהמתים, מרגע שהמתים נקברים קיומם נישאר כזיכרון בלבד.
מבוא:אנתרופולוגים רבים גורסים שגישתו של עם כלפיו מתיו מעניקה מפתח להבנת ערכי היסוד של תרבותו.
בישראל היחס והמנהגים הקשורים למתים עברו שינויים דרמטיים ומעוררי מחלוקת עם השנים. ראשית מעמדה של חברת קדישא ירד עם השנים והיא הפכה לצומת של עימותים בין הקהילות הדתיות והחילוניות. כמו כן, המתים שהיו פעם במרכז הפכו לשוליים.
כניסה לשדה המחקר:עובדי חברת קדישא קיבלו בברכה את החוקר כיוון שראו בו אמצעי לשיפור דימויים השלילי באוכ'. בעבר נחשבה חברה קדישא לאגודה התנדבותית יוקרתית אולם בזמן האחרון עם תהליך החילון, העימותים בין הציבור החילוני לדתי והכרסום באמונה שבחיים שלאחר המוות חלה הרעה בדימוי העובדים בחברת קדישא ומודבקת להם סטיגמה מקצועית המבנה אותם כרודפי בצע (הם נקראים "עורבים")
החוקר לקח חלק בפעילות של חברת קדישא תחילה כצופה ובהמשך כאחד העובדים. תהליך ההשתלבות שלו בארגון בא לידי ביטוי בדעיכת התחושה כי בעצם השתתפותו בהלוויות הוא מפר את תחושת הפרטיות של עצמו ושל האבלים. בחן את תהליך ההלוויה משתי נקודות מבט- של חברת קדישא ושל האבלים. מתוך נקודת מבט דואלית זו למד כי להלוויה יכולות להיות תוצאות שונות: א. כאשר האבלים שיתפו פעולה עם התוכנית הטקסית חברת קדישא הצליחה למלא את תפקידה כקולטת ומכילה את הרגשות הסותרים והעזים המתעוררים בעקבות האובדן ועל ידי כך סייעה לעודד את תהליך האבל ב. כאשר האבלים התנגדו לטקס הוקפאה עבודת האבל והותירה אחריה משקע של מרירות ואי- אמון שהפריע לעיבוד האובדן.
מחזור האבל היהודי:מחלק את האבל ל- 4 פרקי זמן מוגדרים כשכל שלב אמור לציין דרגה במעבר של נשמת המת אל העולם הבא.
א. אונן- מרגע שנודע על מות קרוב משפחה מיידי ועד לקבורה, שלב זה מקביל לשלב ההלם והסירוב להאמין ובמהלכו האונן פטור מכל המצוות החיונית←פרקטיקה שנועדה לסמל הזדהות פסיכולוגית בין האונן לקרובו המת בכך ששניהם מנותקים מחיי החברה והדת.
ב. אבל – מסוף ההלוויה ועם תום השבעה, קיימים שורה של איסורים החלים על האבל במהלך תקופה זו.
ג. מסוף השבעה ועד יום השלושים המצויין בעלייה לקבר ובסעודה גדולה.בתקופה זו נמשכים חלק מהאיסורים מהתקופה הקודמת.
ד. אבל על הורים נימשך שנה.
תפקידי ההלוויות:
ההלוויה היא טקס מעבר שנועדה למלא מספר תפקידים בחיי הקהילה ביניהם קיימת תלות הדדית:
א. ייזום האבל– התחלת ההתמודדות של שארי הבשר של הנפטר עם מציאות המוות והאובדן. פרקטיקות:
א. "לקרוע קריעה"- מהווה את הסימן הראשון לאובדן ומסמלת את קריעת הרקמה הפסיכו- סוציאלית של החברה.
ב. פתיחת טקס ההלוויה בשבירת חתיכת חרס על משקוף הדלת←מטאפורה של שבירה וכניסה לשלב לימינלי.
ג. אמירת קדיש- נקודת השיא הרגשי של טקס ההלוויה המאפשר מתן ביטוי רגשי לנוכחים בטקס ולאומר הקדיש. הקדיש מובנה כמעין דיאלוג טקסי בין הפרט האבל לבין הקהל שסביבו. במהלך הקדיש מכריז האבל על אמונתו באלוהים ובסדר החברתי.
ב. תמיכה חברתית- ההלוויה מעניקה תחושה מחודשת של סולידאריות חברתית בדיוק בתקופה שבה ההמשכיות של הקבוצה החברתית נתונה באיום, בשל אובדן אחד החברים. התמיכה החברתית מסייעת לאבל להתגבר על תחושת הבדידות ובאה לידי ביטוי בפרקטיקות שונות במהלך ההלוויה (לדג' השתתפות בנשיאת הגופה) וכן לאחריה, במהלך השבעה.
חברת קדישא מסייעת לאבלים בכך שהיא לוקחת על עצמה את מרבית התפקידים שמיועדים לשמירה על כבוד המת , שאמלא כן היו נאלצים לבצע אותם בעצמם.
ג. הכנסת נישמת המת אל העולם הבא- ניווט מוצלח של מעבר זה מפעיל מחדש "ניצחון סמלי" על המוות←מעניק את התחושה שאפילו במוות יש פוטנציאל להמשכיות (אל העולם הבא…..)
*הרץ- הקבלה בין מצב הגופה- גורל הנשמה- המצב הטקסי של האבלים←רק בתום מחזור האבל , כשהגוף יירקב עד העצמות, תוכל הנשמה להגיע אל יעדה הסופי ולהיכלל בצרור החיים.
*הטיפול בגופה מונחה על ידי שלושה מושגים בתרבות היהודית: כבוד המת, טומאת המת וטהרת המת.
גופת המת נחשבת כמקור עיקרי לטומאה כשהאדמה היא החומר היחיד שאינו סופג את טומאת המת ומעביר אותה. לכן, מרגע שהגופה נקברת באדמה היא אינה נתונה עוד לחוקי הטומאה. לפני הקבורה הגופה חייבת לעבור טקס של "טהרת המת" המחולק לשני חלקים, ניקוי ממשי של הגוף וטקס של טיהור. (מי שממש מתעניין בטקס יש התייחסות מפורטת אליו בעמ' 562- 563).
*חרם דיהושע בן נון- איסור על צאצאי הנפטר (לא הנפטרת) ללוות את אביהם אל הקבר. לעיתים קרובות, מנהג זה מתקבל בזעם על ידי יהודים חילוניים שמסרבים לציית לו.
ההסבר למנהג- מנהג זה נועד כדי לעזור לנשמת הנפטר להגיע לעולם הבא. נוכחות הצאצאים מהוה איום על מסע ההלוויה, הניצחון הסמלי על המוות , גשמיות האדם מכיוון שהיא מייצגת את היותו של האב, אב לשדי זרע.
טקס ההלוויה והאבלים החילונים:
ברב המקרים טקסי ההלוויה אינם מובנים לישראלים החילונים, הם אינם יודעים את מקומם במהלך הטקסי ופרקטיקות שונות שהם חלק מטקס הלוויה פוגעות בהם בשל התנגשות עם תפיסת עולמם המערבית. (לדג' הנחת כלי הקבורה על המצבה). אברמוביץ' מספר כי לעיתים ניתקל בתופעה של "הלוויה בתוך הלוויה" הבאה לידי ביטוי בכך שלאחר היציאה המסורתית מבית הקברות האבלים חוזרים. פעולה זו מאפשרת להם לבטא מעט מערכי היסוד של תרבותם כשאינם כבולים על ידי מגבלות ההלכה.
ניתן לומר כי טקס ההלוויה הדתי הנערך בחברה חילונית מביא לידי ביטוי את ההתנגשות הבסיסית בין השקפת העולם הדתית לזו החילונית. ההשקפה האורתודוכסית הדתית היא פרסונליסטית, מיסטית , עוסקת בבלתי ניראה ומאמינה בעולם הבא. טקס ההלוויה מבוסס על אמונה בעולם הבא, הקשר בין המוות לעונש על חטא ובקשר ניסתר בין המוות למיניות הגבר. לעומת זאת רב הישראלים החילונים אינם מכירים ברעיונות אלו ועבורם הקבורה היא ציון דרך במעבר מ"חיים" "ללא חיים". כמו כן הם תופסים את עובדי חברת קדישא כלוקים בכתם של קלון בשל מגעם הקבוע עם המתים, זאת בניגוד לתפיסה ההלכתית באשר לטמאה הטקסית.
התנגשות נוספת באה לידי ביטוי בכך שטקס ההלוויה אינו מאפשר את ביטוי של אחד מערכי החיים הבסיסים בחברה החילונית, יחסים אישיים.
