ביוני 1994 הגיבו שני קוראים בריטים בכעס לטור דעות של ג'ופרי וויטקרופט שטען כי גברים הופכים לקורבנות במשחק מיני שחוקיו משתנים ושאותם כבר אינם יכולים להבין. הטור דן בנושא ה'אונס בפגישה' עם התייחסות למקרים של מייק טייסון והשתדלן הבריטי אנגוס דיבל. וויטקרופט טען שגברים אלו אשמים באונס רק מכיוון שמצאו עצמם חסרי אונים בשדה המוקשים שאליו הפך משחק החיזור. המתלוננים טענו כי מין ללא הסכמה הוא בכל זאת אונס וכי זוהי עדיין אחריות הגבר להיות בטוח כי הסכמה ניתנה. עורך המשנה נתן למכתבים את הכותרת: "ישנו רק כלל אחד במשחק המין, והוא הסכמה".
הצהרה זו מסכמת את ההשקפה הרווחת בענייני מין ולפיה הסכמה קובעת האם מפגש מיני נחשב כמוסרי או לא והיא הקובעת האם אקט כלשהו יהיה מותר או לא. מאידך, מגע מיני ללא הסכמה הוא בלתי-מוסרי. אונס, למשל, הוא פסול ותמיד יהיה כזה מכיוון הקורבן איננה מסכימה לפעולות המבצע. אך מגע מיני שניתנה לו הסכמה הוא מותר. כל מה שמבוגרים עושים בתור "בגירים בעלי יכולת הסכמה" צריך להיות מותר אפילו אם מרביתנו ימצאו את המעשה מזעזע, כמו סאדו-מזוכיזם (פרק 7).
ברור כי ההשקפה הרווחת אינה פשוטה וכי לא הכל מסכימים לה וכן שלא הכל צריכים לתמוך בשני חצאיה. ספר זה אינו הגנה על "הדעה הרווחת" לפי הסכמה היא "הכלל היחידי במשחק המין". הוא לרוב נוטה לכיוון השקפה זו וגישתו היא להתקדם על סמך נטייה זו. ישנן גם הבנות אחרות לגבי המוסריות של מין המוצגות בנקודות שונות בספר. אולם מטרת הספר אינה להראות כי הדעה הרווחת בנוגע למין היא היחידה הנכונה אלא לחקור את ההשלכות של החזקה בהשקפה כזו, לפרשה ולנסות להבין מה היא טוענת, מדוע יש לה תקפות ומה עשויות להיות השלכותיה במקרים מיוחדים. מהי, למשל, הסכמה? ומהי בהקשר של פעילות מינית? האם להסכמה משמעות מיוחדת בהקשר זה, ואם כן, מדוע? מדוע שנחשוב כי הסכמה מקיימת את התפקיד שהיא מקיימת בלגיטימציה של כמה סוגי התנהגויות?
שאלות אלו ואחרות יקבלו מענה אך ראשית יש להגדיר את 'השקפה רווחת' זו. עקרון ההסכמה (Principle of Consensuality) קובע כי "מעשה,P, מותר מבחינה מוסרית אם כל הנוגעים ל-P מסוגלים להסכמה, נותנים את הסכמתם התקפה והאינטרסים של אף צד אחר אינם נפגעים בצורה משמעותית". עקרון האי-הסכמה (Principle of Non-Consensuality) קובע כי "מעשה,P, אינו מותר מבחינה מוסרית אם לפחות אחד מן הצדדים ב-P מסוגל להסכמה, אינו נותן הסכמה מודעת אפילו אם האינטרסים של אף צד אחר אינם נפגעים בצורה משמעותית". העיקרון הראשון מנסח את ההשקפה לפיה כל מה שמבוגרים מסכימים עושים הוא תקין, השני מבטא את הרעיון שישנם דברים פסולים אם מישהו אינו מסכים להם.
כמה מהמושגים של העקרונות כמו "צד אחר" (third party) ו-"מסוגל להסכמה" (competent to consent) ידרשו ביאור. עתה נתייחס רק ל"הסכמה תקפה" (valid consent). ההשקפה הרווחת טוענת כי לא כל דבר הנראה כהסכמה צריך להיות תקף בכדי להעניק לגיטימציה למעשה מכיוון שמה שנראה כהסכמה לעיתים איננו הסכמה, כמו הסכמה באיומי אקדח. לפיכך יש להבהיר מה נחשב כהסכמה ומה לא. ניתן לעשות זאת באמצעות עקרון ההסכמה התקפה (Principle of Valid Consent) קובע כי הסכמה של אדם, X, למעשה, P, אינה תקפה אם…" או "תקפה רק אם…" כאשר בהמשך מובאים תנאים שהמצאותם מאשרים או מבטלים את לגיטימיות הסכמתו של אדם. מאחר וסביר לטעון שהסכמתו של אדם מסוגל להסכמה תקפה אלא אם כן מוכח מצב כלשהו (ושימושי יותר לפעול תחת הנחה כזו), תתמקד מרבית תשומת הלב על ניסוח מצבים המבטלים הסכמה. ניסוח זה יהיה ככל הנראה "או" לוגי (דיסיונקציה). הסכמה, למשל, אינה תקפה אם הושגה בכפייה או בהעדר ידע אודות עובדה רלוונטית או שנתקבלה מאדם נכה נפשית. השאלה האם ניתן להסכים על ניסוח דיסיונקצי (או) שלם של מצבים מבטלים היא שאלה מהותית.
בנסיון לענות על השאלות לעיל אנסה להיות ברור יותר לגבי מהי הסכמה – מהי משמעותה המוסרית, מה הקפה ובאילו דרכים היא יכולה להתקבל. בפרקים להלן אבחן את תפקיד ההסכמה במין ומה יש בה שיכול להיחשב כמעניק לגיטימציה למעשה. פרקים מאוחרים יותר יבדקו סוגיות ביחסי הסכמה ולגיטמציה לפי בחינת יישומים מעשיים.
קטע זה הוא תרגום מתוך ספרו של דיויד ארצ'רד – "הסכמה מינית"
לפרק הקודם – לתוכן העניינים – לפרק הבא
