ההגות הציונית לדורותיה:פרדוקס עמוק ביחסם של היהודים במשך 2000 שנה לא"י
פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים
מצד אחד אין ספק שארץ ישראל מהווה מוקד חשוב בתודעה הדתית יהודית. הדת היהודית בשונה מהדותות המונותיאיסטיות האחרות, יש לה מימד טריטוריאלי. בנצרות יש מקומות קדושים- נצרת, בית לחם, רומא. לאסלאם ללא ספק- מכה, מדינה, ירושלים. אבל, אין שום משמעות מבחינתו של הנוצרי או המוסלמי אם הוא חי בירושלים, נצרת, אדוורפן, מכה, בובמאי או ג'קארטה. אלו דתות אוניברסאליות. אולם היהדות לא רק שיש משמעות לא"י ולירושלים, אלא שבאמונה הדתית היהודית, באישזהו מקום, ואני אומר בזהירות, רעיון שבאחרית הימים יתכנסו בירושלים, זה רעיון שקשור לגאולה. הגאולה המשיחית שישנה בנצרות וקצת באיסלאם השיעי, לא קשורה לכך שבאחרית הימים כל הנוצרים יגיעו לבית לחם או כל המוסלמים למכה. הנרטיב הציוני מדגיש את בית הכנסת בירושלים, התפילה כוללת את ירושלים, טקסי הנישואין. יש יהודים דתיים שמשאירים לבנה בכותל המזרחי לא מסוידת כדי להזכיר את החורבן. זה מוכיח את הקשר ללא ספק. יחד עם זאת במשך 1800 שנה לא היה ניסיון יהודי אחד לחזור אל ירושלים או אל ארץ ישראל. האמונה היהודית לא הייתה כה שונה מהאמונה הנוצרית. יש מצד אחד זיקה לא"י אבל, זו זיקה פסיבית. אמונה עמוקה שזה יקרה, כחלק מגאולה דתית, שהיא חלק מהמשיחיות הדתית, אבל זה יקרה כשריבונו של עולם יחליט אחרת. יהודים הגיעו לכל מקום בעולם ממומבאי ועד ברזיל. יהודים חיו בכל מקום ולא הגיעו לכאן. בודדים כן, מתוך אמונה דתית כן. אבל לא הייתה שום תנועה לחזרה מסיבית לא"י. יש פה מתח פנימי, דיסוננס קוגניטיבי בין האמונה שחזרה לא"י זה חלק מהגאולה לבין העובדה שזה לא מנע מהיהודים להמשיך לחיות בגולה. ולא היה שלטון עוין בא"י. זה לא שלא היה קשר, הוא היה עמוק, אבל פסיבי. אנו צריכים לשאול עצמו למה במאה התשע עשרה, אותו קשר הפך להיות אקטיבי לגבי חלק מהיהודים. את זה אי אפשר להבין בלי להבין שמה שקורה באירופה, הוא משהו מהפכני לא פחות.
