היסטוריה פוליטית של זמננו: איראן במאה ה-20
בשנות ה-50 ובעיקר בעקבות מהפכת הקצינים במצריים (אך לא רק במצרים, אלא במספר מדינות ערב) התפתחה תנועה לאומית על-לאומית: מתוך תפיסה שעמי ערב הם לאום אחד – האחידות הלשונית, המקור הדתי וסברה מסוימת לגבי המקור האתני (כבר לגבי מצריים זה לא היה נכון). פן-ערביות. השם הבולט בעניין זה היה נאצר, שהיה המנהיג הפוליטי.
התנועה הזו זכתה לעדנה סביב שאלת סואץ במצרים, אחת הפרשיות המרכזיות. היה לה היבט אנטי-קולוניאלי מאוד חזק. השאלה הפלסטינאית שהיתה שאלה משנית אז השתלבה גם היא בפן הערביות.
השאלה המרכזית הייתה שאלת אלג'יריה – המלחמה לעצמאותה. היה קשר מאוד הדוק בןי השלטון במצרים לתנועה באלג'יריה. נשענה על השלטון המהפכני במצרים.
היו ניסיונות לתרגם זאת לפוליטיקה מעשית, והקמת הרפובליקה הערבית המאוחדת. היא כללה בשלב מסוים את מצרים, סוריה, בשלב מסוים תימן נכנסה ויצאה. היו כל מיני גרסאות.
בתוך אותה פרשה ישנה השאלה של מפלגות הבעת' בסוריה ועירק, אך לא ניכנס לזה.
הפן ערביות דעכה בעקבות הכשלון של מצרים במלחמת ששת הימים, אך אידיאולוגית היא קיימת כתנועה גם היום, בעיקר בשכבות אינטלקטואליות ( אין מפלגות כלליות או ארגונים וכו'). מתבטא לעיתים בהצבעות בגופים בינלאומיים.
איראן הייתה תמיד מעבר לפן-ערביות, ואויב שלה במידה מסוימת.
על אף הקולוניאליזם והתהפוכות במזה"ת, איראן לאורך כל ההיסטוריה פחות או יותר שמרה על עצמאותה. מה שצריך להבין לגבי איראן – ברגע שהם היו תחת שלטון מוסלמי הם לא רק סבלו או היו כפופים, אלא תרמו רבות לשלטון המוסלמי.
למשל, הפלישות הגדולות שהיו בימי הביניים היו הרסניות מאוד לאיסלאם – הפלישות המונגוליות. אך באיראן התרחשה ההתאסלמות של המונגולים, דווקא. כלומר, יש משהו באיכות והעצמאות התרבותית של איראן שמעמיד אותה כיחידה מיוחדת במינה, ומעניינת.
אחת השאלות היא, איך האיראנים שרדו את גל הקולוניאליזם במזרח התיכון? האמת שהם לא ממש שרדו, אך הצליחו לשמור על עצמאותם בדרך כלשהי. הייתה זו עצמאות מקוצצת –איראן הייתה אחת הטריטוריות הגדולות בהן שיחקו את ,המשחק הגדול" ההתנגשות בין רוסיה ובריטניה על שליטה בעולם. כך גם בין העות'מנית לרוסיה. האיראנים, בצורה פרדוקסלית, בגלל ששמרו על עצמאותם – אולם מתוך דקדנטיות תרבותית – השושלות הדרדרו והמודרניזציה לא צלחה, הייתה מושחתת. כמו כן, באיראן התגלו אחד ממרבצי הנפט הגדולים במזה"ת. הבריטים ניצלו זאת.
השושלות הלכו וירדו, ובסופו של דבר ב-1921, קצין צבא משתלט על המדינה ומציב שושלת חדשה, מודרנית, שמתמודדת עם האיום הרוסי והבריטי – אך למעשה לא מתמודדת איתו – רג'א חאן (היו בסוף רק שני קיסרים – האב והבן). הם ניסו להלך בין שני המעצמות הללו ולשמר כמה שאפשר על עצמאות איראן. ניסו כל אחד בדרכו לנהל רפורמות תחת שליטה אוטוקרטית, כלומר לא היו שם ניסיונות מודרניזציה אמיתיים. אם הרחיבו את הזירה הפוליטית, היה זה לאליטות מסוימות.
לאיראן בעיה היסטורית קשה- לא רק של זהות, אלא גם של מיעוטים. עד היום האוכלוסיה מורכבת מ-50% מיעוטים לאומיים, ועוד 50% איראנים. מיעוטים ערבי, אזרי (צפון – אזרביג'ן), כורדי, בלושי (סמוך לפקיסטן) וכמובן המיעוטים האפגניים ששיחקו בכל אסיה המרכזית תפקיד היסטורי. אפגניסטן לכשעצמה הייתה זירה של מאבקים והיה לה תפקיד מכריע בהיסטוריה של האיזור.
מה שקורה, הוא שלקראת מלחמת העולם השנייה הגורם המשפיע הוא הבירטים בגלל אחיזתם בנפט, מקור ההכנסה המרכזי. ואז באופן טבעי (תופעה שקרתה במזה"ת ובהרבה מקומות בעולם), הלאומיות שמתפתחת, שבה השלטון המרכזי מנסה להשתמש (שהרי השלטון האוטוקרטי חייב מנגנונים שיאפשרו לו לווסת את האוכלוסייה ולשלוט, משהו שיעניק לו לגיטימציה). הלאומיות מתחילה להיות אנטי-בריטית, ומשמעותה לקרוץ לכיוון הציר הנאצי-פשיסטי.
לגרמניה היה אינטרס מאוד רציני במזה"ת מכל מיני בחינות. לכן, השליטה רז'ה חאן למעשה הודח ב-1941, השנה של ברברוסה, אז ברית המועצות (הגורם המשפיע השני בתוך איראן) נכנסת למשחק בצורה יותר אלימה. הודח, אך לא שינו את השלטון, אלא העבירו אותו לבנו, שהיה צעיר וחסר ניסיון פוליטי. לכן מי ששלט באיראן במלחמת העולם השנייה היו הבריטים והסובייטים. אחת הועידות הגדולות אחרי המלחמה הייתה בטהרן, וזה לא היה מקרי. היא הייתה מקום חשוב מבחינת בעלות הברית, כי הייתה ציר מרכזי של אספקה מהמערב לברית המועצות. ברית המועצות סבלה רבות מברברוסה, ונזקקה לסיוע מהמערב, וחלק גדול ממנו עבר דרך איראן. זאת כמו גם גורם הנפט, והמיקום האסטרטגי במפרץ הפרסי.
כך איראן יצאה ממלחמת העולם השנייה, כשמי ששולט בה הוא אותו איש צעיר שהוכתר כמלך איראן, ובעבור המים הכתיר אותו בסצנה מפוארת כקיסר איראן. אך הוא למעשה לא ניהל את איראן, ומי שניהל אותה היו ראשי הצבא, וראשי מפלגה לאומית איראנית, שאינה פשיסטית אלא אנטי-קולוניאלית (אנטי בריטניה ובריה"מ).
עלה לשלטון איש שייצג את האינטרסים של המדינה, שנקרא מוחמד מוסדה, ועשה את המעשה המרכזי שאפשר לעשות במדינה כזו – להלאים את הנפט, כלומר לפגוע בחברה הבריטית שהשתמשה בנפט. אך הוא טעה כשלא הבין את המלחמה הקרה. חשבו שתהיה להם בעיה עם בריטניה, שלמעשה הייתה חסרת יכולת להגיב צבאית, כי הייתה אימפריה שוקעת ובבעיות כלכליות. לא לקחו בחשבון את ברית נאט"ו, שהבריטים פנו לארה"ב והסבירו להם שמתרחש כאן משהו בעל משמעויות עולמיות – שאם תתפשט בכל העולם זה יטה את המלחמה הקרה ביותר. זאת מכיוון שהם ידעו שהסובייטים ידעו לנצל תנועות לאומיות לטובתם (לדוגמא – בפלשתינה).
לכן, התוצאה של הדבר תהיה מאוד משמעותית – מבצע אייקס. השאה (רז'ה פחלבי) בגל ההתלהבות הלאומית שלאחר ההלאמה איבד את השלטון. האמת – כנראה שפשוט לא היה כל כך מעוניין לשלוט. גלה לרומא שם חי חיי נוחות. אולם האמריקאים החליטו שצריך אותו, כי הם לא יכולים לעבוד את הלאומים, ולא עם המפלגה הקומוניסטית שהיתה הכוח השני, וחזקה מאוד. לא יכולים גם לעבוד עם המיעוטים כי אז הכל יתפרק והסובייטים יכנסו לשם. לכן חייבים את השאה כדי לשמר את איראן כמדינה מאוחדת.
ה-CIA מצא אותו, וארגן הפיכה בתוך איראן עם חוגי המקורבים לשלטון האימפריאלי הישן, וכל מיני אנשים שהיו נגד מוסדה, והחזירו את השאה לאיראן. ההפיכה הזו היא דגם של הפיכות שה-CIA ארגן במקומות שונים בעולם, כדי לעצור את ההתפשטות הסובייטית (קרה שנה אח"כ בגואטמלה).
המצב הושב על כנו, הרכוש של החברה האנגלית-איראנית הוחזר, אך הפעם האמריקאים היו באיראן, והיו חזקים מהבריטים, והם היו גב התמיכה של השאה. הם עודדו אותו לבצע רפורמות. התוכנית הכללית נקראה המהפכה הלבנה – דברים שקשורים למודרניזציה.
אך הבעיה: המודרניזציה הייתה מושחתת. כל דבר עבר דרך "200 המשפחות" – העושר הלאומי הועבר לטובת חלקים מאוד מצומצמים של העם האיראני. הדבר כמובן החל לצבור לחץ. הבעיה השנייה: חוסר סובלנות ברמה מאוד גבוהה, נגד כל ניסיון של אופוזיציה, בעיקר של הקומוניסטים אך לא רק שלהם. גם של האופוזיציה הדתית. התוכנית של המודרניזציה לא רק חילקה אדמות שהיו קשורים להיררכיה ההשיעית, אלא גם הכניסה ערכים שמבחינת ההיררכיה השיעית היו הרסניים.
איתאוללה חומייני נרדף והוכנס לכלא, אחד מראשי הצבא הציע שבניגוד למקרים אחרים רבים בהם הרגו מתנגדים, יוציאו אותו לגלות פוליטית. האיש, גם בגלות, לא הפסיק לומר את דבריו ולחתור תחת השלטון של השאה.
השאה בינתיים הפך את איראן למעצמה בקנה מידה של המזה"ת, כי השלטון נשען רבות על הסבק (שירותי הביטחון הפנימיים) ושל הצבא. שניהם היו שותפים בשחיתויות שונות.
השאה אף פתח בתוכנית גרעינית איראנית, ודווקא האיתאוללה חומייני הפסיק אותה, בטענה שזה השטן – איום של המודרנה. הטענה שלו הייתה שאי אפשר להשתמש רק בחלק הטכני של המודרנה, אלא היא שערכיה יחדרו ביחד עם זה לחברה.
השלטון של השאה הצליח לקומם נגדו למעשה את כל המבנה הפוליטי של המבינה, פרט לאלה שהיו מקורבים אליו ישירות (200 המשפחות – כנראה יותר מזה). קבוצה קטנה שהתעשרה מאוד. הלך ונהיה ואקום, והחלו להיות יותר ויותר מהומות.
ב-1979 השלטון קרס והשאה ברח לגלות במצרים. אז הייתה תקופת ביניים. מה שמעניין שהלאומנים, הקומוניסטים, הליברלים והדתיים- כולם שיתפו פעולה בהדחה, אך המשחק האמיתי התחיל כמובן כשהוא הלך. ראו שמי שהצליח לגייס יותר אנשים היו חומייני הקיצוני.
בסוף 79 השתלט על המדינה, ומקימים את הרפובליקה האסלאמית, שהיא בעלת מבנה פוליטי מרתק.
עשו שם מהלך אחד של דמוקרטיזציה. הקימו את הפרלמנט של איראן, שיתפו מיעוטים שונים. ישנו את נשיא הרפובליקה שהיה השני בחשיבותו, אחרי המנהיג הרוחני – "שומר החוק". מועצה מהפכנית איסלאמית של 12 איש שבראשה המנהיג הרוחני, אלו האנשים בעלי המילה האחרונה באיראן. באיראן מפקד הכוחות המזוינים הוא המנהיג הרוחני, הם גם ממנים את השופטים, ממנים חצי מההרכב של המועצה המהפכנית האסלאמית וכו.
לכן אם רוצים להבין היום את איראן מבחינה פוליטית, צריך להיסתכל על חמינאי. הנשיאים רק משחקים תפקיד של front stage, אך בעל הכוח האמיתי הוא המנהיג הרוחני – ההנהגה הרוחנית בקום.
דמוקרטיה או לא דמוקרטיה? תלוי בהגדרה של דמוקרטיה. יש כאן דמוקרטיה מסוג אחר לגמרי: אנטי ליברלית ואנטי מערבית. תכנים אחרים לגמרי.
ב-1935 שינו את השם מפרס לאיראן.
יש אלמנטים מרכזיים של לאומיות איראנית במצב הנוכחי, זוהי לא רק השיעה. ניסיון לדבר על הגמוניה של ה"עניים", הפריפריה. בגלל זה ההתנגדות לאמריקה, לישראל וכו'. מזכיר מאוד את האידיאולוגיה של צ'ה גוורה – להקים מוקדים מהפכניים סביב ההגמון (אמריקה) ולהתיש אותו עד שיקרוס. בנוסף, גוורה בקובה בשנים הראשונות של המהפכה ניסה לבצע מהפכה אידיאליסטית – התמריץ לא היה חומרי. באלמנטים הדתיים של השיעה יש דמיון לכך – הקורבן הוא סמל מאוד חשוב, שיכול להניע אנשים להילחם, עד שתבוא לכאורה סוף ההיסטוריה וה"צודקים" ינצחו.
