ההגות הציונית לדורותיה: אחד העם

ההגות הציונית לדורותיה: אחד העם

ההגות הציונית לדורותיה

אחד העם – אשר גינצברג

  • אחד העם הוא יהודי בן מזרח-אירופה הקורא רוסית ויודע אנגלית שאינו נמנע על מעריצי הרצל.
  • הד לתפיסה הפופולארית של המהכנסים הרוסים.
  • אחד העם הוא מראשוני חובבי ציון באודסה.
  • ביקר את הרצל ואת הציונות על כמות הצד המדיני, ופחות על הצד התרבותי.
  • הציע ציונות תרבותית-רוחנית.
  • היה בקונגרס הציוני הראשון ולא הגיע לנוספים.
  • נשלח ב1891 לארץ ישראל. כתב חיבור שנכתב "אמת מארץ ישראל".
  • הבנת הדילמה הערבית: כתב לפני הרצל על הערבים: "רגילים אנו להאמין בחו"ל כי ארץ ישראל היא מדבר לא זרוע וכל הרוצה לקנות בא קרקעות יכול, אך לא כן, […] רגילים אנו בחו"ל להאמין כי הערבים הם פראי מדבר […] הערבים ככל בני שם, הם יודעים מה אנחנו עושים בארץ, אך הם מנסים להוציא מאיתנו תועלת, אך אם תבוא עת שנגיע לארץ ונדחק את רגלי עם הארץ, הרי שלא על נקלה יניחו לנו […] מוכנים אנו להיזהר לא להתהלל עם הארץ, ומה עושים אחינו בארץ ישראל, ההפך ממש, עבדים היו בארץ גלותם, ופתאום מוצאים עצמם בתוך חירות פרועה […] זה מה שקורה לעבד כי ימלוך […]  => הבנה של הדילמה. ביקורת על שתי מושבות: בעיקר זכרון, ורחובות(?).

–          הרבה מאוד יהודים לא אהבו את זה.

–          כבר אז היה הבנה של הרגישות של העניין.

  • טענת אבינרי: הציונות הייתה מודעת לזה לאורך כל הדרך.
  • ·         תרומתו הפובליציסטית של אחד העם: פרסם מאמרים שעסקו בנושאי השעה. הוערך ע"י פובליציסטים רבים.
  • ·         תרומתו העיקרית: היה מהראשונים שהחלו מטילים ספק בדרכו של הרצל.

אחד העם – ביקורת על הרצל:

  • יהודי חילוני פוזיטיביסט.
  • הציונות המדינית היא לא מספיקה. צריך לעסוק ברוחני-תרבותי.
  1. ארץ ישראל כמרכז תרבותי – הרצל לא מספיק מדבר על החייאת השפה והתרבות העברית:

–          יש יותר מדי קרבה למקורות אירופאים ואין קרבה למקומות יהודיים.

–          יש לפעול לא רק להשיג מדינה, אלא צריך לשקוד על התיקון הרוחני של העם היהודי.

–          אומר זאת כיהודי חילוני ולא מסורתי בהכרח, אך עם זיקה לתרבות ומסורת ישראל ההיסטורית.

  1. צריך לדאוג רוחנית גם ליהודים בחו"ל – הציונות המדינית לא חושבת עליהם: גם אם כל היהודים ירצו לעלות לארץ, לא כל היהודים יוכלו לעלות לארץ. איזה תשובה תיתן להם הציונות? המדינה של היהודים צריכה להיות מרכז רוחני לכל היהודים, גם בתפוצות. בשביל אחד העם המטרה המדינית של הרצל היא מוגבלת. היא מתעלמת מכך שיש יהודים בחו"ל. מדינת ישראל צריכה לכלול אג'נדה רוחנית לכל היהודים בעולם.
  • אין הכרח למדינה במלוא מובן המילה, מספיק קיבוץ יהודי: לא צריך בינתיים מדינה, אלא קיבוץ יהודי גדול של אנשים במקום אחד. הוא יוכל לעסוק בתרבות יהודית, בחקלאות, בכל מה שירצה. אבל אין הכרח למדינה. צריך יישוב יהודי גדול אבל אין הכרח להשקעה המדינית הכל כך גדולה.
  • בפועל, זה הסתבר להיות לא נכון: כדי להשיג את היישוב היהודי החופשי מבחינה תרבותית תחת האימפריה העות'מאנית, חייבים כח פוליטי מדיני אדיר. הוא לא הבין באמת "איך עושים את זה?". דה-פקטו ללא כח פוליטי לא הייתה מדינת ישראל. אי אפשר עצמאות תרבותית ללא עצמאות מדינית. אחד העם לא התמודד עם הסוגיה הזו.
  • אנקדוטה: הרצל גם נכשל בציונות המדינית. אבל הוא נתן השראה משמעותית לבאים אחריו (לוויצמן ב1917 ועוד).
  • ·         הביקורת המרכזית על אחד העם: אחד העם לא הבין את ה"מכשירויות", את המדינה כאמצעי.
  • הבדלים מעניינים בין צדוקים ופרושים:

–          הצדוקים עמדו על הצד המדיני (בית מקדש).

–          הפרושים שעסקו בצד הרוחני (התרבותי, התפילה, בית כנסת וכו').

כשנחרב הבית הצדוקים לא שרדו ואילו הפרושים שרדו => זה באמת נכון. אחד העם אומר, גם היום צריך את הצד התרבותי-רוחני ופחות את הצד המדיני.

  • עלה ארץ, מת בשנות ה-20. הפך להיות לשולי יותר בגלל שנתנו משמעות גדולה יותר לעצמה הפוליטית. הרצל כתב מאמרים והתחיל לעשות מעשים. אחד העם המשיך לכתוב מאמרים.
  • אנשי הרוח בעקבות אחד העם: מגנס, מרטין בובר, שולם ועוד. היו מוכנים למדינה דו-לאומית, דיברו עם ערבים כל הזמן, הבעיה הייתה שהיה רק אינטלקטואל ערבי אחד שדיבר איתם ובסוף גם הוא נרצח.

שורה תחתונה:

  • צריך להודות: יש מדינת ישראל בגלל שהציונות לא הלכה בדרכו של אחד העם.
  • כשכח הנשק עומד מולך, אין לך ברירה אלא לעמוד מולו עם נשק.

האם משה האיש באמת התקיים? האם זה משנה? תשובת אחד-העם

בודהה על משמעות הסבל והאושר

האם הרצון שלו באושר הוא המקור לכל הסבל שלנו? רעיון הסבל עומד ביסוד תורת הבודהיזם ובבסיס הדרך להשתחרר ממנו שהציע בודהה

רוע וגאולה במחשבה של מרטין בובר

הפילוסופיה של מרטין בובר מספקת נקודת מבט עמוקה וייחודית על טבעו וגאולתו של הרוע. בעוד שחלק ניכר מעבודתו ידוע בהתמקדות בדיאלוג, קהילה ומערכות יחסים, הרהוריו על הרוע, תפקידו בחיי האדם וכיצד ניתן לשנותו הם היבטים משמעותיים מאוד במחשבתו.

בובר ניגש לנושא הרוע לא ככוח מוחלט או בלתי ניתן לפדיון אלא כמשהו שניתן לטפל בו, להבין אותו ובסופו של דבר לגאול באמצעות דיאלוג ופעולה אנושית. בעבורו הרוע אינו כוח נפרד ועצמאי המתקיים בניגוד לטוב. במקום זאת, זהו עיוות או שיבוש של ההרמוניה הטבעית בין יחידים ויחסיהם – גם זה עם זה וגם עם האלוהי. לדעתו, הרוע מתבטא כאשר מערכת היחסים אני-אתה – האידיאל של כבוד הדדי, פתיחות ומפגש – מתפרקת, מפנה את מקומו ליחסי אני-זה, שבה אנשים ודברים עוברים אובייקטיביות, משתמשים בהם ומצטמצמים לכלים. החפצה זו מטפחת הפרדה וניכור, שניהם מרכזיים בהבנתו של בובר את הרוע.

הרוע, לדעתו של בובר, הוא בעיקרו יחסי. הוא משגשג במצבים שבהם מפגשים אמיתיים מוחלפים בעסקאות, שבהם אנשים מאבדים את היכולת לראות זה את זה כיצורים מלאים ובמקום זאת רואים בהם אמצעי להשגת מטרה. התמוטטות זו במערכות היחסים לא רק פוגעת ביחידים, אלא משחיתה את המרקם של הקהילות והחברה. ככל שאנו מחפצים אחרים, כך אנו מנתקים את הקשרים הקושרים אותנו יחד בדרכים משמעותיות.

הליקוי של אלוהים
אחת התרומות המשמעותיות ביותר של בובר לדיון על הרוע היא תפיסתו של "ליקוי האל". רעיון זה מתייחס לתקופות בהיסטוריה האנושית, או בחיי הפרט, שבהן נוכחותו של אלוהים נראית מרוחקת או מעורפלת, והקשר האלוהי בין אנשים לאלוהים מנותק. לפי בובר, הרוע משגשג ברגעים אלו של ליקוי אלוהי. כאשר אנשים מאבדים את הקשר שלהם עם אתה האלוהי – כאשר תחושת האימננטיות והנוכחות של אלוהים מוסתרת – סביר יותר שהם יפלו לדפוסים של חפצה, מניפולציה ופגיעה.

עם זאת, ליקוי האל אינו קבוע. בובר מאמין שזה חלק ממחזור גדול יותר של חיים רוחניים, שבו נוכחות אלוהים עשויה לדעוך אך ניתן לגלות אותה מחדש באמצעות מאמצים לשיקום מערכות יחסים – בין בני אדם ועם האלוהי. הרוע, במובן זה, אינו נובע מאיזו חושך מובנה בעולם אלא מכשל של מערכת יחסים ודיאלוג, את שניהם ניתן לשחזר.

גאולה באמצעות דיאלוג
הפתרון של בובר לרוע קשור עמוקות לפילוסופיית הדיאלוג שלו. הוא לא מציע שהרוע הוא משהו שאפשר להתגבר עליו בכוח או להכחיד אותו באמצעות עונש. במקום זאת, הוא מציע שניתן לגאול את הרוע – להפוך לטוב – באמצעות מפגשים אנושיים אמיתיים. על ידי ביסוס מחדש של מערכת היחסים אני-אתה, יחידים יכולים לרפא את השבירה המולידה את הרוע. תהליך הגאולה הזה אינו מופשט אלא מעשי ביותר: הוא כרוך בפתיחות, אמפתיה ונכונות לעסוק באחרים כיצורים מלאים, ולא כאובייקטים.

בהגות החסידית, שהשפיעה עמוקות על בובר, ישנה אמונה שגם הרוע מכיל ניצוצות של פוטנציאל אלוהי שניתן לשחרר ולהפוך. בובר מרחיב את הרעיון הזה בכך שהוא מציע שליחסים אנושיים, כשהם אמיתיים ומושרשים במפגש אני-אתה, יש את הכוח להפוך חוויות שליליות לחיוביות. פעולת המפגש עם אדם אחר בצורה מלאה וכנה היא גואלת כי היא משחזרת את הקשר שהרע ניתק.

רוע וחירות
בובר גם חוקר את הקשר בין הרוע לחירות האדם. הוא טוען שהאפשרות של רוע נובעת מאותו חופש המאפשר אהבה, יצירתיות ומערכות יחסים אותנטיות. בני אדם חופשיים לבחור בין להתייחס לאחרים כאל חפצים או כאל אתה. חופש זה אומר שהרוע הוא תמיד תוצאה פוטנציאלית של פעולה אנושית, אבל זה גם אומר שהגאולה תמיד אפשרית. אותו חופש שמוביל לניכור ולפגיעה יכול להיות מופנה לכיוון שיקום ודיאלוג.

בנוסף למאמצים הפרטניים, בובר מדגיש את תפקידה של הקהילה בגאולת הרוע. קהילה המבוססת על דיאלוג, שבה חברים מזהים זה את זה בתור אתה, יוצרת סביבה שבה הרוע נוטה פחות לשגשג. בקהילה כזו, אנשים טוענים זה לזה על שמירת מערכות יחסים אמיתיות, וישנו מאמץ קולקטיבי לגאול את ההשפעות המזיקות של הרוע באמצעות אחריות משותפת וטיפול.

לבסוף, בעבור בובר הרוע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי אלא עיוות יחסי שניתן לגאול באמצעות דיאלוג אמיתי ופעולה אנושית. גישתו לרוע מדגישה את כוחן של מערכות יחסים, את חשיבות החופש האנושי ואת הפוטנציאל לטרנספורמציה באמצעות קהילה. על ידי שחזור מערכת היחסים אני-אתה ושיקום הקשר עם האלוהי, הפרטים והחברות יכולים להתגבר על הפרידה והניכור שמובילים לרוע. באמצעות תהליך זה, בובר מציע חזון מלא תקווה שבו ניתן לשנות את הרוע, ולרפא את השבר של העולם.

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: