ראשית היישוב בא"י – דור הצברים

דור הצברים

מלחמות תרבות בישראל

דור הצברים היה במקור כינויי גנאי אך בהמשך הוא הופך לכינוי חיבה לילידי הארץ. הדור של ילדי העלייה השנייה הוא הדור הראשון לו ניתן הכינוי הזה. השפה העברית למשל היא מאפיין שבדור זה היה חזק ביותר. דור זה מתעצב פוליטית במאבק להקמת המדינה. היה ברור מי שייך לדור זה ומי לא. "צבר" הוא יליד הארץ ולא די בכך, הוא גם הפנים את הערכים האנטי גלותיים. אתה חייב להיות חילוני, מתנועת העבודה, אשכנזי, בעל מחויבות קהילתית חזקה.

חסמב"ה

המחבר יגאל מוסינזון הוא בן דור הצברים. אם נסתכל על השמות של החברים אנחנו רואים שמות עבריים אולטימטיביים. ירון זהבי למשל. תמר, שלומית, אהוד, עוזי, דני. בספר יש מספר שמות שונים. אלו שלא גיבורי חסמ"בה האמיתיים סובלים משמות בעייתיים. משה ירחמיאל למשל הוא המשכיל שלא בחבורה. משה זה שם תנכ"י וירחמיאל הוא כמובן לא שם עברי. רפאל כדורי למשל הוא עוד שם בעייתי של דמות שמתה באחד המבצעים של החבורה. מנשה התימני ואנריקו ממרוקו הם עוד שתי דמויות. חברי חסמב"ה הם חילונים תל אביביים. הם מזמרים את שיריו של אלתרמן, מגוייסים למאבק בבריטיים, למאבק למען העלייה ולמאבק בגורמים החתרניים בישראל.

יש טענה כי הצבר היה מזוהה עם קרתנות תרבותית. לימודי ההשכלה נתפסה כמייצגת תרבות רחוקה, גלותית, לא עובדת וכו'. היהודי החדש הוא איש עמל, לוחם, חזק פיזית, לא אינטלקטואל.

התרבות הגבוהה לא מייצגת רק את התרבות האירופאית. האתוס הוא אתוס של מעשיות, פונקציונליות וזה כל מה שחשוב.

כובע טמבל: אחד המייצגים של הדור הזה הוא כובע הטמבל. כובע זה מציג פשטות. הוא כובע של עבודה. הוא כובע חילוני. הוא כובע מאוד פונקציונלי. בנוסף לכך, יש לו ייחודיות (שלוש פינות).

השפה: השפה הרזה היא עברית יומיומית המושפעת מערבית, מיידיש, מאנגלית וכו'. הרעיון הוא ישירות. ישנה גאווה ישירה בניגוד לשפה האקדמית המפותלת וכו'. איפה יש העמקה? בהשכלה הטכנולוגית. הצורך בכישורים מעשיים היה בולט והוא בא לידי ביטוי ברכישת הידע הטכני. הייתה כמות של ממציאים, מפתחי פטנטים וכו'. נושא נוסף

ידיעת הארץ: היה זה נושא מרכזי ביותר. הצבר היה צריך להיות בקיא בצמחי ארץ ישראל ומה עושים איתם.

ספרות: נקודה החורגת מהקרתנות הצברית קשורה לספרות. הייתה בקיאות בתנ"ך. הטענה שהייתה קרתנות תרבותית מתייחסת לכך שאנשים לא צברו הון תרבותי אמיתי. אנחנו מוצאים כי הייתה פעילות מאוד שוקקת. כמות הספריות הציבוריות בארץ הייתה אדירה. מפעלי התרגום הוציאו מפעל תרגומים מונומנטלי של הספרות הבין לאומית הקלאסית. המתרגמים הם בכירי השפה העברית כמו שלונסקי, אלתרמן, לאה גולדברג וכו' . מה שלא תורגם זה ספרות יהודית מודרנית של אחרי מלחמת העולם השנייה. לא תורגמו קפקא, ג'וייס ועוד. מי שלא נקראו הם סופרים עבריים גלותיים. ש"י עגנון לא נקרא במשך שנים לא מעטות. זאת משום שהוא היה ירושלמי, דתי, היה קשה להזדהות עם הגיבורים. לא במקרה, האיש שהוציא את ש"י עגנון להמונים היה מבקר הספרות קורצוויג. קורצוויג היה ממייסדי אוניברסיטת בר אילן והפך את ש"י עגנון לחלק מהספרות התרבותית בישראל.

תרבות האילגליזם: שפרינצק עסק שנים רבות בתופעות שונות בחברה. בין היתר באילגליזם ובטרוריזם. טעתנו היא שבציבור היהודי תבוע מרכיב בסיסי של אילגליזם. מי שעסק באילגליזם ועזר לעלו עולים הוא חלק מהאתוס הציוני. עם זאת, ברגע שאתה מאפשר הגמשה של כללים מסויימים הדבר משפיע גם במישורים אחרים. האילגליזם בא לידי ביטוי גם מול המורה בכתה למשל. הנימוס למשל הוא לא חשוב. האילגליזם הופך לחלק מן החן של הצבר. אחד מגיבורי דור הפלמ"ח בשנות ה-50, אורי בן ארי, סחב שק סוכר בשביל החברה והודח מהצבא.

"קולקטיב": מושג זה מתחיל מתפיסות סוציאליסטיות מקובלות. לקולקטיב היו משמעויות מרחיקות לכת בקיבוצים למשל, בהכשרות המגוייסות של הפלמ"ח. הזהות הדורית נגזרת מן הזהות הקולקטיבית. אם אתה אמור לוותר על קריירה בכדי לעבוד בשדות זה כי אתה חלק מהקולקטיב. מעבר לכך, תרבות הבילוי למשל. השירה בציבור, הקומזיץ, הטיול, כמעט כל התארגנות חברתית התחברה עם הקולקטיב. פירוק הפלמ"ח על ידי בן גוריון היה לפי אנשים אלו נסיון לפרק את הקולקטיב. דן בן אמוץ כתב עם חיים חפר את ילקוט הכזבים. היה אחד ממעצביה של ההוויה התרבותית הקולקטיבית של הדור. מי שנחשב ליריב לדן בן אמוץ הוא עמוס קינן. עמוס קינן עסק בכתיבה. באחד מטוריו הוא כתב על הקולקטיב והבעיות שלו.

דור הצברים הטביע חותם מאוד משמעותי על התרבות בשיראל. הבעיה היא שהדור הוציא מחוץ לתרבות בישראל גורמים אחרים. ערבים למשל לא לקחו חלק בעיצוב התרבות. לנשים היה מקום קטן מאוד בעיצוב. מרכיב הזרות אצל היקים למשל או המזרחיים הוציא אותם החוצה. כל מי שזוהה כבורגני, לבוש בחליפה, היה מחוץ למערכת. המודרים המשמעותיים ביותר היו שתי קבוצות שניסו לקרוא תיגר. קבוצה אחת היא הרוויזיוניסטים והקבוצה השנייה היא "הכנענים".

מבוא קצר למחשבה של חנה ארנדט

מבוא קצר להגותה של חנה ארנדט עם ביוגרפיה, קישורים למאמרים, ציטוטים וסקירה של ספרי חנה ארנדט כמו "יסודות הטוטליטריות" ו"אייכמן בירושלים"

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: