פרגה – מובן והוראה

פרגה – מובן והוראה

פילוסופיה אנליטית – סיכומים

ה"מובן" נכנס ל"חלל" של העדר תפיסת האדם

• אין לפרגה תפיסה מסוימת של האדם, איך האדם תופס דברים, איך האדם חושב.
• חומרי הגלם של הפילוסופיה של פרגה כולם בעולם הדברים וההוראה ולא בעולם המנטלי: סימנים, אובייקטים, מושגים.
• איך אדם תופס מחשבה/מה עושה אדם להיות מסוגל לחשוב? – אין לפרגה תשובה. לדידו, זה משהו מיסטי. התופעה הפשוטה ביותר (שבני אדם חושבים) היא לא ברורה בכלל.
• בגלל שכל מה שמנטלי לא רלוונטי לפילוסופיה, ה"מובן" הפרגיאני ממלא את החלל הזה אבל עדיין נשאר אובייקטיבי.

הזהות כיחס

• ·         "מובן והוראה" עוסק בזהות.
• אריסטו – יחס הוא ברמה אונטולוגית נמוכה מנושא-נשוא. לייבניץ אמר שכל משפטי היחס ניתנים לרדוקציה למשפטי נושא נשוא (כמו אריסטו). לדוג' המשפט "סוקרטס הוא המורה של אפלטון" היה נחשב משפט נושא-נשוא, לפי פרגה הוא נחשב יחס של זהות.
• ·         אצל פרגה, יחס הוא פסוק אטומי (ללא נושא-נשוא). ראסל יראה ביחס משמעות גדולה ויתר.
• זהות מוגדרת ב-4 תנאים: רפלקסיביות, טרנזיטיביות, סימטריות.
• ·         וגם בתנאי רביעי: המרה => המרה של ביטויים זהים בקונטקסט משאירה את ערך הקונטקסט זהה (שימור ערך אמת).
• ·         שמות פרטיים: מתנאי הזהות גוזר פרגה גם הגדרה לשמות הפרטיים. 4 מאפיינים: (א) אין בו ריבוי:; (ב) לא ניתן להוסיף לו ה' הידיעה; (ג) אין לו ניגוד; (ד) שמות פרטיים עומדים משני הצדדים של השוויון: בשל היותם של השמות הפרטיים אינדיבידואומים פרטיים אין דבר הדומה להם ולכן הם יכולים להיות שווים רק לעצמם.

המובן

• המובן: אופן ההצגה/ההינתנות של האובייקט. לכל סימן מובן הצמוד לו. האובייקט ניתן לי באופן מסוים. אופן ההינתנות הוא לא דימוי, ולא אובייקט (זה מרחב אחר, שאינו מנטלי).

ההבחנה בין "a=a" ל-"a=b"

• ·         זהות היא יחס בין שני סימנים של אובייקטים (ולא בין שני אובייקטים). התפיסה הקודמת של פרגה הייתה שזהות היא יחס בין 2 אובייקטים. a=b => הסימנים a,b מסמנים את אותו הדבר. a ו-b  שונים כאובייקטים, אבל הסימן שלהם מורה על אותו הדבר. אם הזהות הייתה בין אובייקטים לא היה הבדל בין a=a ל-a=b.
• ·         פסוק אינפורמטיבי מול פסוק לא אינפורמטיבי: פסוק לא אינפורמטיבי אינו מספק מידע חדש והוא בהגדרות קאנט פסוק אנליטי-אפריורי (a=a). פסוק אינפורמטיבי מוסיף מידע חדש והוא אפריורי-סינטטי (a=b).
• ·         דוגמת ככוכב הערב וכוכב הבוקר:

–          כוכב הערב הוא כוכב הבוקר. (אינפורמטיבי)

–          כוכב הערב הוא כוכב הערב. (לא אינפורמטיבי)

• לכל סימן יש אופן בו הוא מתאר את הדבר/אופן בו הוא נצמד לאובייקט.
• ·         הפתרון – הפרדה בין מובן להוראה: על פי פרגה, על מנת ליצור תורת משמעות, יש לקשור את המערכת הסמנטית-אונטולוגית, לבין המערכת הקוגניטיבית האמורה להסביר את השימוש בסימנים. לסימנים בשפה לא מתאים רק אובייקט (הוראה) אלא גם אופן מסוים של ייצוג האובייקט – המובן של הסימן. על מנת להבין שפה, לא מספיקה לנו המילה והדבר אותו היא מסמנת אלא דרוש לנו גם מובן/ אופן בו המילה משמשת אותנו.
• ·         האופן בו אנו משתמשים באוגד שונה – במשפט "כוכב הבוקר הוא כוכב השחר" מהאופן בו אנו משתמשים בו במשפט "כוכב השחר הוא כוכב השחר".
• ·         הפתרון: ההוראה זהה והמובן שונה:

–          ההוראה זהה: של שני משפטים (בוב דילן הוא בוב דילן ו-בוב דילן הוא רוברט צימרמן) היא זהה לחלוטין. שניהם אמת.

–          המובן שלהם שונה: אופן ההינתנות שונה (אחד הוא בוב דילן ואחד רוברט צימרמן).

• הוראה: האובייקט שהשם מסמן.
• דברים שיש להם מובן ואין להם הוראה:

–          פרגה טעון שיש דברים שיש להם מובן ואין להם הוראה (לדוג' חד-קרן).

–          טעות של פרגה (הוא סותר את עצמו): איך יכול להיות שיש דברים שיש להם מובן אם אין להם הוראה? זו הוכחה לכך שהמובן אינו אופן הינתנותו של האובייקט. לדוג' המספר הגדול ביותר. בעיה רצינית של פרגה. אוונס ומקדוול: בו נשכח את כל המובנים שאין להם הוראה (פרגה טעה).

• משפט חשוב: מה שאתה מבין בביטוי, כשלביטוי יש הוראה, הוא זהה לאופן ההינתנות של ההוראה. => תפיסות של פילוסופיה של הלשון מאוד מקבלות את זה. אנחנו מתקרבים לדברים שקשורים להבנת לשון (ומתרחקים מביקורת הפסיכולוגיזם).
• ·         המובן הוא לא דימוי: דימוי תמיד תלוי בסובייקט. מובן הוא אובייקטיבי. המובן הוא בין-סובייקטיבי והדימוי הוא תמיד סובייקטיבי.
• מה הסטטוס אונטולוגי של המובן: בין הסובייקט לאובייקט => משל הטסקופ: דימוי-מה שרואים בעין, עדשה=מובן, החפץ עצמו=אובייקט.
• מובן קובע הוראה: לכל מובן יכולה להיות רק הוראה אחת.

ההבדל בין מובן של סימן ובין הוראה של סימן – סיכום:

• סימן/שם  sign/name– ציון העומד במקום של עצם פרטי. שם, צירוף מילים, אות. הסימן מתייחס למשהו. אם הדבר שעליו הסימן "מצביע" הוא אובייקט מוחלט, לא מושג או יחס, אז הסימן נקרא גם proper name.
• מובן(of a sign)  sense – אופן ההינתנות/ההצגה mode of presentation של האובייקט. כל אחד שמבין את השפה ברמה מספקת יכול לתפוס את המובן של משהו שיש לו proper name.
• הוראהreference (of a sign)  – הדבר שעליו הסימן "מצביע", אובייקט. כאמור, אם מדובר באובייקט מוחלט, לא מושג או יחס, אז יהיה לו proper name.

סימן מבטא את המובן ומציין/מסמן את ההוראה.

הבחנה בין אקסטרנליסט לבין אינטרנליסטי

• תפיסות אקסטרנליסטיות של משמעות: כדי לדעת למה אתה מתכוון אני צריך להסתכל בך, אבל גם באובייקט שאליו אתה מתכוון.
• תפיסות אינטרנליסטיות: לפיהן צריך להסתכל על מי שאומר וזהו.
• פרגה – סיכום – הבא קדמה אדירה אבל לא היה פילוסוף קלאסי. היה קשה לקשר בין ההארות והתבנות שלו לבין טענות אונטולוגיות (לדוג'). השאלה המרכזית שלו הייתה איך ניתן לבסס את המתמטיקה (שאלה אחת מתוך הפילוסופיה הקלאסית).