מדירה לדירה \ ש"י עגנון – חלק ב
המעבר לתל אביב – הדירה החדשה והתינוק:
כזכור, בסיפור "מדירה לדירה" של עגנון הדובר היה אמור לרדת לתל אביב מפני שהוא חולה ומחפש מרפא ומנוחה. אם כן, עלינו לתמוה מדוע בחר דווקא בדירה המסוימת הזאת, שלא יכולה לספק רוגע ומנוחה ליושביה. החדר היה צר ונמוך, חלונו פנה לרחוב ההומה. המון איש היה עובר ברחוב דרך קבע, החנויות היו פתוחות ומרעישות, ותחנת האוטובוס הייתה גם היא בסמוך, והרעישה בלי הפסקה. הדובר אפילו הוטרד מקולות המקלחת של השכן, שפתח את ברז המים בקול רם והפריע את שנתו של הדובר. כאילו לא די בכל אלו, גם החום המייסר טרד את מנוחתו, ושיווה לחדר אווירה של גיהינום לוהט. לסיכומו של דבר, הדובר כלל לא הצליח לישון בדירתו החדשה.
הוא מתאר את עייפותו ומצבו העגום – הוא הולך לים, אך מרוב עייפות אינו מסוגל לפשוט את כל בגדיו. הוא חולץ נעל אחת, ואין לו כוחות לחלוץ את הנעל הנוספת.
בעיה נוספת בדירה החדשה היא התינוק של המשכירים. טרם הגיע הדובר לשכור חדר, מצבם הכספי היא ככל הנראה רע, והתינוק היה אצל סבתו. הגעתו של הדובר אפשרה להורים לקחת חזרה את תינוקם. התינוק חולני ומעורר גועל וחלחלה, והוריו לא דאגו לא כלל מפני שהיו עסוקים בעבודותיהם. הוא היה יושב כל היום על אסקופת הבית (הסף, הכניסה), מקלף סיד מהקיר ואוכל. התינוק נכרך אחרי הדובר, ולא הרפה עד שהדובר היה מרים אותו ומשעשע אותו. תחילה הדובר מתייחס בשאט נפש ובגועל כלפי התינוק, ואף אומר במפורש: "מה ראה לימשך אחרי, והלוא אני לא נמשכתי אחריו". בלילות התינוק היה גועה בבכי, שהיה מפריע מאוד לדובר, אם כי הוא העיד על עצמו שכאשר היה התינוק מפסיק לבכות, הוא היה נלחץ ושוקל לקרוא להוריו, מחשש שהתינוק מת. כשהתינוק חזר לבכות, הוקל לדובר, שראה בכך סימן שהתינוק בחיים. כבר כאן אפשר לראות רמז להשקפת העולם של הדובר: השלווה והשקט יש בהם מן המוות והחידלון, בעוד שהרעש, אפילו מדובר בבכי צורם, מסמל את החיים. ייתכן שהוא עצמו אינו מחפש מרפא למחלתו ולתחלואיו, מפני שהוא מפרש את הצרות והחולי כסימן לחיים, בעוד שהשלווה והדממה מביעות קיפאון, כלומר מוות.
וקטע להעשרה (לא דיברנו על כך בכיתה, אבל מעניין לקרוא) – מכאן גם אפשר להבין מדוע עגנון משתמש דווקא במלה "אסקופה" (=סף, מפתן), ולא מחליף אותה במלה נרדפת לאורך כל הטקסט. מלה זו מקורה במסכת שבת בלבד, ושם היא מביעה את הבעייתיות במציאת הגבול הברור בין רשות היחיד לרשות הרבים. התינוק, שנמצא תמיד רובץ לו על אסקופת הבית, מסמל את ההתחבטות של הדובר בין רשות היחיד, שהיא במהותה סטרילית, משתוקקת אל שלוות העולם ובעקיפין אל המוות, ובין רשות הרבים, שהיא החיים עצמם, הרועשים והשוקקים, המלאים יופי וכיעור שמהולים דרך קבע זה בזה.
בכל אופן, בחזרה אל הטקסט: התינוק הגעיל את הדובר, שהיה נאלץ להתחמק ממנו ולבדוק אם הוא נמצא בחוץ בכל פעם שרצה לצאת מחדרו. אפשר להבין עד כמה מגעיל היה התינוק, כשמתארים בסיפור את מחלותיו: היו לו פצעים רבים על כל גופו, וזבובים ויתושים היו באים ונצמדים לכל פצעיו (מוציא את החשק לעשות בייביסיטר…J). כשהדובר היה שועה לתחנוניו של התינוק, ומרים אותו על ידיו, התינוק היה דוחף את אצבעותיו לעיניו של הדובר. מדוע עשה זאת? הפרשנות מדברת על אנלוגיה בין הדובר לתינוק. שניהם חלושים, חולניים, חסרי שלווה ושינה. הבבואות שלהם משקפות אחת את השנייה. העין מסמלת את נפשו של האדם, והתינוק דוחף את ידיו לעיניו של הדובר מפני שהוא מוצא זהות, דמיון רב באישיותם.
שימו לב לקטע הבא שבולט ב"מדירה לדירה": הדובר שלנו כל כך פסיבי, דכאוני ומיואש, שהוא אפילו מהרהר מדוע עושים לבתים אסקופה, מפני שאם לא היו עושים אסקופה, הרי שהתינוק לא היה נמצא שם, ואז הוא לא היה נתקל בו! וכל זאת אחרי הרהור פילוסופי ארוך ומייגע על דרכם של בני האדם להתמודד עם צרותיהם, כשהדובר מעיד על עצמו שהוא משתייך לפסיביים, שבוחרים לחכות ולהמתין שצרותיהם יעברו. אפשר לראות בכך עוד רמיזה להתמודדותו עם מחלתו – הוא אינו עושה דבר כדי שיירפא, ואפשר אף לחשוד שהוא מפיק הנאה כלשהי מהיותו חולה, מפני שמדובר באישוש להיותו חי, בעוד שהשלווה והמנוחה מסמלים, כאמור, מוות.
מדירה לדירה – חלק א: האקספוזיציה
מדירה לדירה -חלק ב': המעבר לתל אביב – הדירה החדשה והתינוק
מדירה לדירה-חלק ג: הדירה החדשה – מאפייניה ומשמעותה
