אנו רגילים לחשוב על בית המשפט ומערכת הדין כמנגנונים המיועדים להגיע לשורש האמת, ככאלו שהשאלות המונחות לפניהן הן שאלות של "מה באמת קרה?". אולם כל ההתרחשות בחדר בית המשפט, כל העדויות והראיות וטיעוני הצדדים לבסוף מתאספים לידי מסמך אחד שהוא הייצוג הרשמי, שניחן גם בכוח פרפרומטיבי שהוא כמובן פסק הדין פרי עטם של השופטים המנמקים את הכרעתם. אין כל ספק כי משפט מכיל בתוכו אין ספור מרכיבים מילוליים ולא מילוליים אחרים, וכן גישות ותפיסות ופרשנויות רבות שונות, אולם יש רק מסמך אחד שהוא האמת של המשפט, שהוא הייצוג בעולם שגם פועל על העולם הזה, וזהו פסק הדין.
לא ניתן להתחמק מהעובדה שפסק דין הוא טקסט, וטקסט מייצג, וככל טקסט מייצג ישנן דרכים מסוימות שבהן הוא פועל. במאמרה "על נפח, על חייטים ועל הריסת בתים" דנה שולמית אלמוג בשאלת יחסי פרט וחברה דרך השוואה בין פסק דין של בית המשפט העליון בנוגע להריסת בית מחבל לבין סיפור קצר של ש"י עגנון על חייט חף מפשע שנתלה במקומו של נפח רוצח משום שהיו בעיר שני חייטים אך רק נפח אחד שלא ניתן היה לוותר עליו. שולמית אלמוג מציינת כי העמדה המשפטית שואפת לגשר על הפערים וההתנגשויות הנוצרים בין היחיד והחברה דרך החלטות הוגנות ומאוזנות. אולם אלמוג משתמשת בסיפורים של עגנון בכדי לערער תפיסה זו. עצם הבחירה להשוות בין טקסט משפטי ולבין טקסט ספרותי היא בעלת משמעות, והיא ממהותה של מגמת המאמר למתוח קווי דמיון בין ספרות ומשפט.
עקרון הברירה בספרות ובמשפט
הדמיון בין ספרות ומשפט מתחיל אצל שולמית אלמוג בעיקרון הסלקציה של המידע הקיים בעצם בכל טקסט הבוחר מה להכליל בתוכו ומה להשמיט. ההבדל בין עיקרון הברירה בספרות לבין עיקרון הברירה בבית המשפט הוא שבעוד שבספרות הוא גלוי וברור לכל הרי שבמשפט הוא מוסווה ובלתי מוכר. ברור מאליו כי עיקרון הברירה יכול לקבוע במידה רבה את אופיו ואת מסקנתו הסופית של הטקסט, וניתן אף לטעון כי מסקנתו הסופית של הטקסט היא המכוונת את ברירה המידע.
השימוש בסיפורי עגנון
שולמית אלמוג דנה בסיפור "משפט קיליקוב או נפש תחת נפש" של ש"י עגנון. הסיפור משפט קיליקוב ניכר בנימה יבשה ואובייקטיבית שכמו מוסרת את העובדות כהוויתן ובכך היא דומה לפסקי דין משפטיים שמנסים להפוך דילמות מורכבות ורבות פנים לעניינים חד מימדים. השונה אצל עגנון לעומת פסקי הדין הוא ההשתמעות האירונית הזועקת על העוול שנעשה ב"משפט קיליקוב", ואירוניה זו משמשת בכדי לחתור תחת ה"מובנות מאליה" של הדילמה ויכולת ההכרעה הסופית שלה (כאשר הכרעה היא הכרחית במשפט אך רק אפשרית בספרות) והוא מוביל לראייה אמביוולנטית של המקרה. המחבר המובלע אצל עגנון אינו מתחייב לעמדה אחד לגבי הנעשה, לא לחיוב ולא לשלילה, אלא מציג מורכבות שאולי כלל אין עליה פתרון.
לטענתה של שולמית אלמוג יכולתו של בית המשפט להבטיח שיפוט הוגן המאזן בין צרכי הפרט והחברה לעולם אינה מובטחת, וכי יחסי הכוחות בחברה, והאינטרסים של החברה מול יחיד חסר כוח, יכולים לקבוע את תוצאתו של דיון משפטי בנוסף או במקום לעקרונות הצדק.
