מושג הפסטיש של פרדריק ג'יימסון הוא היבט מרכזי בעבודתו על פוסטמודרניזם וניתוח תרבות. בספרו "פוסטמודרניזם, או, ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר", ג'יימסון בוחן כיצד הפסטיש פועל כאופן ייחודי של ביטוי תרבותי בעידן הפוסט-מודרני. פסטיש מוגדר כחיקוי או שכפול של סגנונות שונים, מוטיבים ואלמנטים ממסורות אמנותיות, ספרותיות ותרבותיות בעבר. עם זאת, בניגוד לפרודיה, הכוללת עיבוד ביקורתי או סאטירי של צורות קיימות, פסטיש בעבור ג'יימסון חסר כל תחושה של אירוניה או ריחוק ביקורתי (בדומה לוולטר בנג'מין על האסתטיזציה של הפוליטיקה). הפסטיש אינו מבקש לערער או לערער על המקורות המקוריים שהוא שואל, אלא במקום זאת מאמץ אותם בצורה לא ביקורתית ושטחית.
ג'יימסון טוען כי בנוף התרבותי הפוסטמודרני, הפסטיש מתגלה כדרך ביטוי דומיננטית עקב אובדן רפרנטים היסטוריים ופיצול העבר. ג'יימסון סבור כי בחברות קפיטליסטיות מאוחרות, המובן ההיסטורי נשחק, והייצור התרבותי מנותק מכל נרטיב היסטורי קוהרנטי. כתוצאה מכך, הפסטיש הופך לדרך להתמודד עם היעדר עבר יציב וחוסר התמצאות של החיים העכשוויים.
עם זאת, הניתוח הפוסטמודרני של ג'יימסון אודות מושג הפסטיש מדגיש את ההשלכות הבעייתיות של חיקוי וניכוסו הבלתי ביקורתיים של סגנונות עבר והתייחסויות תרבותיות. הפסטיש לעתים קרובות מחזק את האידיאולוגיה השלטת ומדכא מעורבות פוליטית וחברתית אמיתית. על ידי אימוץ סגנונות עבר ואלמנטים תרבותיים מבלי לעסוק בהם באופן ביקורתי, הפסטיש יכול להנציח תחושת נוסטלגיה ואסקפיזם, ולהסיט את תשומת הלב מהסוגיות הדוחקות של ההווה.
יתר על כן, פסטיש קשור לעתים קרובות לנוף תרבותי שטוח והומוגני, שבו סגנונות היסטוריים והתייחסויות מגוונות עוברים סחורה והופכים לצורה של מחזה צרכני. במובן זה, הפסטיש משקף את ההיגיון של הקפיטליזם המאוחר, שבו מוצרי תרבות מצטמצמים לסחורות בלבד בשוק גלובלי. ניתוח הפסטיש של ג'יימסון מבקר את נטייתו של הסגנון לדכא מעורבות פוליטית וחברתית אמיתית ולהנציח תחושת נוסטלגיה ואסקפיזם. היעדר נרטיב היסטורי קוהרנטי והתפשטות הפסטיש מביאים לתחושת שטחיות ואובדן עומק בביטויים תרבותיים.
