הדבר / אלבר קאמי – סיכום מעולה

תקציר העלילה

"הדבר" מאת אלבר קאמי מחולק לחמישה פרקים, כשכל אחד מתאר תקופה אחרת בהשתלטות הדבר על אוראן.

בחלק הראשון אוראן מתוארת כפי שהיא הייתה לפני שהמגפה התפשטה בה ומש אחרי שהמגפה כבר התבצרה בעמדתה. ברנרד רייה בתחילה שם לב שחולדה מתה במסדרון בבניינו, ומשם שום דבר לא נורמאלי יותר באוראן. אלפי חולדות מתות באוראן, אחר כך חתולים וכלבים ולבסוף, גם בני אדם, כשהראשון בינהם הוא מר מישל, שוער בניינו של רייה. טארו מנהל רשימות בנוגע להשפעת הדבר באוראן על אנשיה כמו גראן וקוטאר. בסוף הפרק, תושבי אוראן נאלצים להבין שהם עכשיו בכלא אוראן, אין יוצא ואין נכנס.

בחלק השני מסופר מה קורה כשהדבר הופך להיות נחלת הכלל. בחלק זה אנשים נאבקים את הקרבות האישיים שלהם כנגד הסבל. רמבר מנסה לדמיין דרכי יציאה מהעיר. פאנלו נושא דרשה בה נטען שהאל מעניש את בני האדם על חטאיהם. טארו מתחיל להתנדב ביחידות ההצלה ואנשים רבים מתנדבים.

בחלק השלישי מסופר על התקופה הנוראית והקשה ביותר של המגיפה. הקיץ מאוד חם ומתחילים לשרוף גופות בהמוניהן.

בחלק הרביעי מתואר הפן הרגשי של הדמויות הראשיות. קוטאר עדיין מרוצה מהדבר. רמבר מחליט להישאר לעזור בעיר. כשגראן, רייה, טארו ופאנלו רואים את בנו של מר אותון מת ביסורים הם מושפעים קשות. אחרי זה פאלו נושא דרשה שנייה בה הוא יותר סימפטי כלפי הסבל האנושי. ערב אחד טארו חולק את חוויות החיים שלו עם רייה. גראן נהיה חולה ונראה שהוא בטוח ימות אבל בסוף הוא מחלים. זה קורה לעוד כמה אנשים בעיר וחולדות מתחילות להסתובב בעיר.

בחלק החמישי המגפה עוזבת בפתאומיות כשם שהיא הגיעה. יש חגיגה בעיר אחרי ההודעה הרשמית שאין דבר, השערים נפתחים וכולם מתאחדים עם האהובים שלהם. קוטאר מצעבן מזה שהוא נרדף ע"י המשטרה ובקרב יריות מת. רייה מגלה שהוא היה המחבר. הוא רצה להראות את אותם הרגשות המשותפים לכל האנשים בעת המחלה ולא את הצד האישי שלו למרות הסבל הגדול שלו ושאשתו מתה. טארו מת והספר נגמר בהרהוריו של רייה שלמרות שהדבר יכול להתחבא שנים, הוא אף פעם לא נעלם לתמיד.

הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית

במאה ה-19 וה-20 מתפתחת גישה על פיה העולם מתואר ללא אלוהים וללא תכלית. מה שמשמעותי זה מה שמתרחש כאן ועכשיו – מציאות של הווה. המעשים מהעבר לא נחשבים – ההיסטוריה לא חשובה, וגם לא התכנונים לעתיד.

בתפיסה זו לאדם ניתנת זכות בחירה ואחריות עצמית בגלל שאין עין משגחת [אלוהים] ואין מכונן צעדיו [אין גורל או משהו שיכפה עליו לעשות משהו] ולכן כל האחריות למעשיו מוטלת עליו בלבד.

קיום האדם קודם למהותו ורק קיומו קובע את מהותו. מהות האדם היא תוצר קיומו בזמן ומקום נתונים. הנפש אינה משהו רך ופנימי – הכל מקרי ושרירותי על פי הסביבה.

העולם הוא עולם שרירותי ומקרי. אין סדר וארגון בעולם ולכן אין שום תאוריה שיכולה להסביר את הקיום, לנבא אותו ולהעניק לו משמעות [לא גישה דתית ולא גישה אידאולוגית].

בדבר יש כל הזמן דיונים וקונפליקטים, בעיקר בין האב פנלו לבין הגיבור המרכזי, ד"ר רייה.

האקזיסטינציאליזם מאופיין בכך שהוא לא סותר גישות אוידאולוגיות, אלא פשוט לא מאמין בו, ממש כמו ד"ר רייה. הוא טוען שהווא לא יכול למצוא סדר וארגון בדברים, והוא שוקל בני אדם רק לפי המעשים שלהם בהווה ולא על פי דעותיהם.

האקזיסטינציאליזם מתנגד לכל ניסיון של ארגון החברה כי הכל אקראי. הרבה יותר קל לראות את השרירותיות בתנאים קיצוניים כמו מגפה. בחיי היום יום יש תחושה של סדר וארגון.

כיוון שאין שום דרך לתאר את הקיום האנושי בעולם האדם לא יכול להגיע אל הכרת העולם. האדם עזוב לחירות איומה – כל אחד אחראי על החיים שלו ולכן אי אפשר להיתלות במישהו מסוים או בגישה מסוימת. המוות סתמי ומקרי. המוות נחשב למאוד שלילי באקזיסטנציאליזם.

הפילוסופיה האקזיסטינצאליסטית התחזקה בעיקר במאה ה-20, בעיקר באירופה, בצרפת, בעיקר אחרי שתי מלחמות עולם. סארטר, קאמי ובבואר היו שלושת ההוגים החשובים ביותר בזרם הפילוסופיה האקזיסטינציאליסטי.

היחס אל המוות שונה בין שלושתם. סימון טוענת שהמוות לגבי בני אדם הוא תמיד סוג של טעות והיא הכי קיצונית.

האדם שואף לסדר, להבנה, למשמעות ולארגון. מעצם טבעו הפסיכולוגי, נוח לו לחיות עם אידאולוגיה מסוימת שמנחה אותו מה לעשות ומה לא, לגרום לו להרגיש שמישהו שומע את תפילותיו ומבין אותו, ויש לו לגיטימציה ומוטיבציה לעשות דברים על מנת לקבל עליהם חיזוק בעולם הזה או בעולם הבא.

סארטר ביקש ספרות בעלת מחויבות ולא אמנות לשם אמנות – הדבר היא יצירה שמשלבת ספרות ופילוסופיה.

האבסורד – מה שלא מתיישב עם השכל הישר, ולא הגיוני בד"כ.

עבור האקזיסטינציאליסטים, האבסורד הוא המתח בין התשוקה לבהירות, לאחדות, לבין ההכרה להיוותר בקיום חסר המשמעות על מלוא האימה שבו.

מי שתופס את האבסורד, יודע שהכל בחיים הוא מקרי. אפשר להתנהג בסדר אבל להיענש או שלא יצא שום דבר מהמאמץ – אם כן, למה להתאמץ בכלל?

אבל יש צורך פסיכולוגי, אנושי שתובע מאיתנו לארגן את חיינו ולתת להם משמעות. אם זו לא משמעות שמוכתבת מבחוץ, הרי זו המשמעות שכל פרט ופרט נותן לחייו.

האדם המורד

האדם שתופס את האבסורד מבין שלעולם הוא יהיה במתח שבין הרצון לתת לחייו משמעות, הגיון וסדר לבין הידיעה שלא יכול להיות הגיון וסדר – הוא מבין את הפסיכולוגיה של האדם וקשה לא להיות במצב של כאוס כל הזמן.

האדם המורד הוא מי שמבין את האבסורד אבל מעניק לחייו תוקף ומשמעות משל עצמו. שואלים את ד"ר רייה למה הוא ממשיך להתאמץ ולרפא אנשים למרות שהמצב חזק ממנו ולהסתכן על ידי התקרבות לחולים [הדמויות שמתות מהמגפה הן לאו דווקא החוטאות – המצוות שרירותי].

קאמי אומר שגם אם העולם עצמו זר ומנוכר האדם יכול לעצב לעצמו יחס מחודש אל החברה האנושית ולמצוא את עצמו בסולידיות החברתית.

רייה עונה שבגלל שהוא רופא יש לו מחוייבות פנימית כלפי עצמו. הוא רוצה לעשות את תפקידו כרופא למרות שהוא יודע שהסכיויים להציל מישהו קטנים מאוד ולכן זאת התאמצות ללא סיבה. הוא תורם לחולים בגלל שהוא רופא, ולא כי ייצא לו מזה משהו. הוא לא מבטל את דברי האחרים כי מבחינתו כל אחד יכול לחיות לפי רצונו, ממש כמו שהוא חי – הוא לא מחפש אחידות במשמעות הקיום – כל אחד ומשמעות הקיום של דעתו.

קאמי בתקופתו הראשונה כותב את המיתוס של סיזיפוס ואת הזר. בתקופה זו הוא מתאר את השרירותיות בקיום האנושי, את הבדידות והניכור האנושי.

בתקופתו השנייה הוא כותב את האדם המורד ואת הדבר. שם הוא מעלה את הרעיון המרכזי בסיפור – רעיון המרד – הליכה נגד האבסורד.

המרד הוא ביטוי לבקשת אחדות והרמוניה של האדם לא עם עצמו בלבד אלא גם עם הקיום האנושי שבו הוא מוצא את עצמו. האחדות הזאת חותרות לא להבלעות בהוויה אלא לעיצובה המחודש, לצמצום הרוע המצוי בה ולמיגורו. האדם הוא יצור שחווית היותו יחד עם בני אדם אחרים היא שמכוננת אותו. הוא מופעל על ידי מצוקתם ומעצב את יחסו אליהם ואת עצמו תוך כדי התמודדות עם האחרים [רעיון האחדות והסולידריות]. כל צעד שהאדם הזה עושה הוא למעשה עושה בשביל עצמו, גם אם המעשה הוא עזרה לחברה. רייה עושה את מה שהוא עושה מתוך מחוייבות לעצמו.

מרד מטאפיזי – אמירה של "לא!" לעולם, לכוחות העל טבעיים כמו המגפה. אין לה מקור אז יש לוחמה בכוחות על טבעיים ולא ידועים שהאדם חסר אונים מולם. הכוחות לא מזוהים, ועם כל החוסר אונים יש חוסר השלמה עם המצב. יש הכרה בכוח המוגבל וחוסר האונים אבל האמירה והמחאה וההתארגנות וההאבקות רק לשם המאבק. הוא לא רק מטאפיזי אלא גם היסטורי – "לא" לחברה. "לא" כנגד הנורמות של הניכור, האכזריות והאדישות. מה שחשוב כאן זה שהאדם לא מאבד את צלם האנוש שלו.

משמעות הקיום אינה נקבעת ע"י כוח חיצוני אלא ע"י האדם עצמו.

הקבוצה של רייה היא הקבוצה היחידה בעיר שמוצגת באמצעות שמות ואפיונים. יש לה זהות והתייחסות אישית. האנשים מוצגים באמצעים ביוגרפיים. האנשים לא אנונימיים, בניגוד לשאר תושבי העיר.

בעמוד 13 כל הקבוצה מוצגת, כל השמות הפרטיים של הקבוצה שמתארגנת ללחימה בדבר. קאמי מפקיע את הדמויות הללו מההמון כי הם היחידים שנרתמים למאבק. עצם העובדה שהם נרתמים למאבק תוך כדי לקיחת הסיכון של הידבקות בחיידק והסתכנות במוות מעיד על האופי שלהם ועל הצורך להבליט אותם. הם נרתמים למאבק אבוק מראש ונאבקים לשם המאבק.

המספר מציג את העיר כעיר שבה אנשים מתים לבד. העניין של מאבק הוא יציאה מהנקודה של אדישות ואכזרוית כלפי האחר. המחבר מעלה את ערך הסולידריות. הזדהות עם הסבל של האחר ממקום של חמלה ולא של רחמים.

רחמים הם התנשאות וללא הזדהות. יש בהם שאננות ותחושה שהאסון לא יגיע לפתח ביתי. בתחושת החמלה יש ידיעה שהמוות שרירותי ויכול לפגוע בכל אחד, יש סולידריות ואסור לתת לאדם למות לבד. אסור להזניח את האדם. הסולידריות היא ערך עבור קאמי. יש כאן צלם אנוש שלא אובד. בתוך כל הרוע יש עדיין שמירה על סולידריות. השתיקה של העולם יותר נוראית ממעשה שנחל כשלון. יש פה ביקורת על השתיקה של העולם מול הנאציזם ומול זה קאמי מעלה את ערך הסולידריות [קאמי נאבק וירד למחתרת למען יהודים ובעל הרבה יושר].

זה בכלל לא מובן שדעיכת המחלה היא בזכות רייה וחבריו. המגפה הייתה מסתיימת בין כה וכה בלי קשר למעשיהם.

הכותרת של "הדבר"

הקונוטציות של הכותרת הן מצד אחד דתיות, ומצד שני שייכות לימי הביניים – ימים בהם לאדם לא היו אמצעים טכנולוגיים כנגד מחלות כמו הדבר. קאמי ממקם את הכותרת בעולם המודרני – זה לא אקטואלי.

המגפה מיודעת בה' הידיעה – זה לא סתם דבר. זה הדבר. ברגע שהוא עושה את זה הוא מעביר את הדבר לרובד לא ראלי – הרפואה חסרת אונים כנגד משהו כזה. הוא נותן לו מימדים מפלצתיים. כך קמאי מעביר את זה ישר למישור הסימבולי – אין פה עניין של יכות אנושית שתרפא את זה. הדבר כאן הוא ישות או נוכחות שחורגת מהמימדים הרגילים שלה.

לדבר יש לאורך כל היצירה נוכחות אוטונומית. קאמי בכותרת רוצה להציג דרך פרספקטיבה את עוצמת המגפה והנוכחות שלה, לא משנה אם בעולם העתיק או המודרני.

הוא עושה מניפולציה – העולם המודרני אמור להיות מסוגל להתמודד טכנולוגית עם הדבר. יש לו מענה מדעי מבחינה ראלית. פה קאמי מציג את הכשל של העולם המודרני בהתמודדות מול הדבר. הוא לא מעניק לתופעה מימדים ראליים.

הדבר פוגע בקולקטיב ולא ביחידים. כאן זה מציג ביקורת חברתית שבעיר הזאת אין שום תחושה של קולקטיב – כל אחד עסוק עם עצמו. ההתנהגות היא קולקטיבית, ולכן רייה וחבריו הם האינדיווידואליסטיים האמיתיים – בגלל שהם מתמודדים עם המחלה, מה שהחברה ויתרה.

צריך את הקונוטציות שהדבר הוא עונש של החברה, על מנת שהוא יוכל לסתור זאת. כשבנו של השופט אותון מת ביסורים נשאלת השאלה מדוע. מובן מאליו שהילד לא חטא. הוא מה שגורם לפאנלו לשנות את דעתו באשר לענישה הקולקטיבית. פאנלו פה הוא דמות מייצגת – הוא שואל לגבי התאולוגיה בעולם המודרני. קשה לו לוותר על האמונה למרות שהוא יודע שאי אפשר להצדיק את הדבר. הדבר לא קשור למעשים וההוכחה לזה היא בנו של אותון – הוא מבטל את העולם התיאולוגי.

בתוך תמונת העולם של האקזיסטינציאליסטיים אין אלוהים. בעולם הדתי אין שרירותיות. אבל האקזיסטינציאליסטיים אומרים שלא צריך את אלוהים כדי להבין מי אני בעולם, העולם שרירותי גם ככה. הדבר היא התפרצות שרירותית לחלוטין.

הפתיחה של היצירה

כבר במשפט הראשון יש רמז מטרים למה שהולך לקרות – משהו לא רגיל. "המאורעות התמוהים". הביקורתיות מאוד בולטת. די מהר פוגשים את דעתו של המספר. בד"כ אכספוזיציה היא גשר בין הקורא ליצירה. היא נותנת נקודת אחיזה ביצירה. יש בה מקום, זמן ודמות שניתן להיאחז בהן. מה שבולט זה שאין דמות, ויש תחושה שהקולקטיב הוא הדמות. הנושא הוא העיר.

קאמי מציין תקופה ולא שנה ספציפית. הציון הספציפי לא חשוב. הוא ממקם את הקורא על זמן לא ניטרלי. היצירה חורגת מעבר למאורע הזה ולשנה ספציפית.

נקודת התצפית היא נקודת מבט לאחור. הוא מציג כאן שתהיה סדרה של מאורעות שיהיו יוצאי דופן ותמוהים ומביע את דעתו. אופי הסיפור הוא כרוני – אובייקטיבי.

תיאור העיר מתבסס על השלמת פערים מצד הקורא – קאמי יוצא מתוך הנחה שכולם יכולים לתאר לעצמם עיר נמל אפרורית, ואז גורע ממנה את מה שאין בה – כל מה שקשור לעולם הטבע. האמירה הזאת בדרך השלילה יוצרת תחושה פאסימית ולא נעימה ויש תחושה שמשהו חיוני חסר בה – נוכחות הנעדר.

הוא מפרט הרבה על העיר עצמה אבל מנקודת המבט שלו. הוא אומר שזו לא עיר מיסטית ומיוחדת – מראש מציין שהעיר רגילה לחלוטין וחסרת אופי מיוחד. אם היא רגילה אין שום יחודיות וזה אומר שזה יכול לקרות בכל מקום אחר, אין שום סיבה למאורעות. מצד אחד יש זמן אבל לא ספציפי ואז יש עיר אבל לא מיוחדת. מהפסקה הראשונה המאורעות הבאים בעלי מימד על-זמני ועל-מקומי. הם מייצגים.

הוא רוצה להציג מישור ראלי וכדי לעשות זאת הוא נותן נקודת אחיזה במקום וזמן, אבל במקביל הנקודה הזו מטושטשת ויוצרת את האמירה שהתופעה היא כללית, על-מקומית ועל-זמנית ובאותה נקודת מבט שהוא מציע לקורא, כך הקורא צריך להסתכל עליה.

מצד אחד הוא מדווח ומצד שני מוסיף את דעותיו שלו. הוא מאפיין את העיר דרך החסר – חסר טבע, ומה שהשתלט על העיר זה הפונקציונליות והמסחר. יש טשטוש של היחודיות. טבע הוא אושר ורבגוניות, וזה בדיוק מה שחסר בעיר הזו. אין דינמיקה ויש מחזוריות מאוסה.

יש ביטול של האנושיות – העיר סתמית. החברה חברה משמימה. יש בה שממה רגשית ואינטלקטואלית. החברה מינורית וסתמית. האנשים כל כך מנוכרים וקרים שהם העלימו את הגוון האנושי.

בקאמי יש אהבה גדולה לאדם והוא מנסה לשמור על הצלם האנושי למרות שהוא מתפורר. למרות זאת חשוב לו לציין שיש בני אדם פה, למרות שיש להם כסף. הוא שם סימן שאלה, הוא לא מוכן לשים נקודה ולקבוע את הכל כעובדה מוגמרת.

תיאור העונות מדגיש את הסגירות של העיר וגם בתוך תנועת העונות יש משהו לא נעים. האביב קודר, הקיץ מעודד הסתגרות בבתים, והחורף הופך את המוסכמות כשבו יש ימים יפים.

קיימת התייחסות למהלך החיים של בני האדם בעיר הזו. תיאור חיי האנשים נחלק ל עסקים, אהבה, ומוות. המטרה העיקרית של האנשים היא עשיית כסף. זמן קצר יחסית מוקדש לבילויים והם מוגבלים ושגרתיים והאהבה נתונה בדפוסים קבועים.

במצבים של מחלה ומוות האדם חש בודד והעולם אדיש כלפי הסבל שלו. אין מידה של חמלה, אכפתיות, מסגרת חברתית תומכת.. הכל תבניתי ושגרתי.

תגובות אנושיות טיפוסיות להופעת הבלתי צפוי

השופט – מפריע לו אבל לא בצורה קיצונית. ישר עובר לסדר היום.

ראמבר – מביע התעניינות, אוסף אינפורמציה, מחקר עיתונאי.

רייה – מתייחס למציאות, מגיב למצב בצורה עניינית. לוקח על עצמו תפקיד ואחריות. אדם שמתמודד ומורד.

מר מישל – בורח מהמציאות, מתכחש.

טארו – בסקרנות אנושית.

למעשה, אין תחושה שהעלילה היא הדבר המרכזי בספר, כי אם עיקר הספר מתמקד באוסף התגובות האפשריות למציאות של זוועה.

הדמויות ביצירה

ד"ר רייה

מאפייניו של ד"ר רייה

עסוק וטרוד בבעיות החיים
סקרן ומתעניין במתרחש.
אחראי כלפי הפרט [החולה] והחברה [החוק].
מסור לעבודתו ולחוליו.
יחס שיוויוני כלפי כל בני האדם, עשירים כעניים.
בעל השקפת עולם שמנוגדת להשקפת העולם הדתית.

ע"פ ההתנהגות שלו ד"ר רייה בוחר להתמודד עם המציאות. הוא לא מסתיר את האמת, אלא הוא מנסה להיות גלוי עם אנשים ולחשוף את האמת. כשראמבר שואל אותו לגבי מגוריהם של הערבים, רייה לא מסתיר את מצבם העגום. כשרייה מתחיל לחשוש שזה הדבר, הוא ישר רוצה לנקוט אמצעים כנגד זה.

תיאורו החיצוני ע"פ טארו אינו רק ישיר, אלא בא גם לרמוז על דמותו שמשדרת עוצמה, חסינות, עמידה יציבה מול העולם.

הוא באמצע חייו, בן כ35.
בעל כתפיים רחבות.
פנים מרובעות.
עיניים כהות וישרות.
לסתות בולטות.
אף רחב ישר.
שער שחור, תספורת קצרה.
פה מקושת, שפתיים מלאות וכמעט תמיד מהודקות.
עור שזוף.
בגדים כהים.
תמיד הולך מהר.

תפיסת עולמו של ד"ר רייה

היחס לדת

רייה לא מאמין בקיומו של האל ממספר סיבות:

האמונה באל מסירה מהאדם את האחריות.
המצוקה והמוות – רייה ראה בחייו כל כך הרבה סבל שהוא לא יכול להאמין באל.

הוא לא מתנגד באופן מוחלט להשקפת העולם הדתית. למעשה אין שום רעיון כללי שמחייב אותו למות או לחיות על פיו, כי כל אדם קובע לעצמו מהו הרעיון שעל פיו הוא חי ואין עדיפות של רעיון אחד ל פני רעיון אחר. אדם לא יכול לקבוע מהי המשמעות הנכונה לחייו של אדם אחר והוא גם לא יכול לדעת, כי אין כקרון אחד מנחה, כל אדם מעניק את המשמעות לחייו מתוך ועל פי אותו רעיון שנכון עבורו. לכן גם אף אדם לא יכול לבטל את הרעיון שמניע אדם אחר.

בעיניו מה שקובע זו לא השקפת העולם אלא ההתמודדות מול המציאות. הוא מעמיד אותה במרכז למרות כל הקשיים שבה.

רייה יודע שהמלחמה במוות מביאה רק נצחונות זמניים ובכל זאת הוא לא מפסיק להתמודד – הוא עושה את זה כי הוא אדם שפועל על פי קוד מוסרי פנימי ומתוך הבנה, לפי טארן. רייה נותם למעשים משמעות מתוקף תפקידו ומחוייבותו למקצוע הרפואה.

רייה בסוף הספר מזדהה כמספר.

רייה בסוף היצירה

הוא מסביר שהכתיבה היא סוג של עדות לגבי המגפה ולגבי המתים בה, כדי שהדבר לא יחלוף כלא היה. התפקיד של העדות הוא להנציח את המקרה, לזכור את מה שהתרחש לצורך נצחיות.

רייה מבין שהדבר יכול לפרוץ בכל רגע, הוא בלתי צפוי ולא ניתן להשמדה. המגפה היא מקרית. תמיד יש חשש שהכאוס ישלוט בעולם.

כשרייה מביט באנשים הוא מגלה את היסוג החיובי באופיים, בעוד שהמגפה מבליטה את אותם אנשים שיש להם את הכוח לתרום ולדאוג לאחרים בעת מצוקה.

המוות של הדבר לא מבחין בין בני אדם. המוות הוא מוות מקרי.

ראמבר

הוא מגלה את סודותיו לפני רייה – הוא זקוק לאישור שהוא בראי כדי לצאת מהעיר. רייה לא ספק זאת לרמבר וראמבר מנסה למצוא דרך אחרת – יציאה באופן לא חוקי. הוא מרגיש כלוא במקום שאינו שייך לו – הדבר הוא שרירותי גם לגביו. הפגיעה של הדבר לא מבחינה בין תכונות של בני אדם ומאיזו סיבה הם נמצאים במקום מסוים בזמן מסוים.

ראמבר מציע את המניע של האהבה. הוא טוען שאנשים מוכנים להסתכן ולהתאמץ על מנת לממש את אהבתם. נדמה לו שלא אצל כל הדמויות יש את תחושת האהבה. הוא מייחס לעצמו עדיפות בגלל תחושת האהבה. כשהוא מגלה שגם רייה קשור לאשה שנמצאת מחוץ לעיר הוא מבין שהאהבה לא מקנה לו יתרון כזה או אחר על פני איש, ואז הוא משנה את ייחסו. הוא מבין שהוא חלק מהעניין ושהוא צריך לעזור כמו כל אדם אחר שחי בעיר.

בסופו של דבר, כוח הסולידריות גובר על הרגש האישי.

טארו

טארו הוא קדוש חילוני. הוא מייצג את העמדה הרגשית בתוך העולם שנוצר ביצירה. הוא יד ימינו של רייה במובן הסולידריות הערכית ביותר שיכולה להיות. כאן קאמי הורג אותו ולא נותן לו להתקיים.

הפגיעה של מחלת הדבר בטארו דווקא כשהמגפה עומדת להסתיים מדגישה עוד יותר את המקריות של המוות. הדבר פוגע בבני האדם בלי שום קשר למעשים שהם עשו או לרמתם המוסרית. השליטה של המגפה היא מוחלטת, האדם יכול לעשות כל מאמץ על מנת לנצח את הדבר, הרופא עושה כל מאמץ מבחינת תברואה בעיר ונסיון להקל על החלמתם של חולים, אך בסופו של גבר לדבר יש יותר כוח מלרופא, גם כשנדמה שהמחלה כבר נחלשת. זאת אכזריות כלפי הקורא, כי דווקא דמות שהוא מאוד מזדהה איתה מתה.

כשטארו מציג את העבר זה כדי להציג את עמדתו. יש פונקציה מאוד מסוימת – כל האירוע הוביל אותו לעמדה שהוא נוקט.

פאנלו

הדרשה הראשונה של פאנלו מוצגת כדבר דתי – הדבר הוא עונש קולקטיבי על חטא קולקטיבי של אנשי העיר. יש כאן קישור בין הדבר לחטא מוסרי. הוא חורג מהמשמעויות של המחלה וההתייחסות היא התייחסות אל המקור והכוח של המחלה. המקור הוא על אנושי ולכן אין סיכוי לאדם להתמודד מול המגפה. הוא מציג משמעות למגפה והיא לא שרירותית. הרקע מיסטי.

כשבנו של השופט אותון מת, התמונה מפריכה את טענותיו של הכומר – מוות של ילד לא נובע מחטא. לילד לא מגיע עונש כזה מלא יסורים. רייה והכומר מדברים אחרי המוות הנוראי הזה ופאנלו מציג לפני רייה את החולשה של הדרשה שלו. בדרשה הראשונה הוא מציג את עצמו לא כחלק מהמחלה ומהנענשים, ובדרשה השנייה הוא כן.

עם כל חוסר המשמעות והחולשה שלח האמונה הוא לא מוכן לוותר עליה. הוא מוכן לסבול את הפרדוקס שבאמונה אבל לא את איבודה. בשלב הזה הוא מצטרף לקבוצתו של רייה וטארו ומצטרף אליהם למאבק האנושי. הם נאבקים בדבר כשהם יודעים שאין סיכוי לנצח אותו. אבל הם מעדיפים להילחם ולנחול הפסד מלהיות פאסיביים ולא להירתם למאבק.

קוטאר

הוא תופס את המציאות של הדבר כמציאות חיובית. עבורו מצב של אנרכיה שלטונית הוא אידאלי.

גראן

נציגם של האנשים הפשוטים בספר שמהווים את עיקר אוכלוסיית העולם. הוא פקיד עירוני מזדקן שכל חייו סובבים סביב השגרההיומית המשעממת.

גראן ידע אהבה – בנעוריו הוא הכיר את ז'אן ונשא אותה לאשה. הוא נאלץ להפסיק את לימודיו ולעבוד כדי לפרנס אותה, וכך הוא הקדיש את כולו לעבודה ולא לאהבה. היא ברחה מהעיר.

הוא נותר קשור אליה למרות בגידתה, אבל מעולם לא היה לו את האומץ לעזוב את אוראן.

גראן מודע למגבלותיו וזאת הסיבה שברומן שלו הוא אפילו לא סיים את המשפט הראשון. הוא חושש שהוא לא יהיהי מושלם.

גראן הוא גיבור המתנדבים בגלל שהוא מקדיש למען המטרה מעבר ליכולתו. הוא איש זקן, חלש ובינוני שיכולתו מוגבלת. הוא שאף כל חייו לאהבה וליצירה ולכן עם כל חולשתו יש בו את הכוח המנטלי להתגבר על הדבר ולחזור לחיים חדשים, ולהעיז לכתוב מכתב לאהובתו.

מערכות יחסים ביצירה

ד"ר רייה ואמו

בשיחה שבין רייה לאמו אפשר לראות שהחלק המילולי הוא די מצומצם, יותר מעין סיכום של הדברים המרכזיים. הם לא נכנסים לפרטים, אבל קיים רובד נוסף של תקשורת ביהם, וזאת התקשורת הסמויה, הבלתי מילולית, ושם יש הבנה ואכפתיות מאוד גדולה. אמו של רייה מדברת בצורה יותר רגשית וגלוייה מרייה עצמו.

טארו ורייה

המושג "ידידות" קשור לבריחה מהמחלה, מהחוקיות של החברה והעיר.

כשרייה וטארו יוצאים לים, זהו אחד המקומות היחידים בספר שיש בו קרבה לעולם הטבע. בנוסף לכף יש כאן תחושה של חירות, אדם חופשי מול ההסגר במוטל על העיר.

אין בסצינה הזו דיבור, אך הוא לא דרוש פה. ע"פ קאמי, הרגשות העמוקים ביותר לא מובעים דווקא דרך מילים. האחווה העמוקה ביותר יכולה לבוא לידי ביטוי בעשייה או חוויה משותפת.

ד"ר רייה ופאנלו

נוצר קשר עמוק בין השניים כי שניהם רוצים לעזור לאדם. ההבנה של העזרה והמניעים הם שונים. פאנלו משתמש במושג של חסד – מושג דתי וקשור לתפיסת הגאולה. רייה לעומתו מסביר את הפעולות שלו בגובה העיניים כשהמניעים שלו אנושיים והומניטריים. הוא מרגיש שותפות גורל איתם.

מספר עד

קאמי בוחר להציג את הסיפור דרך עיניו של מספר עד ממספר סיבות.

קורא שקורא את הספר דרך עיניו של מספר עד מזדהה יותר עם הדמויות ובמיוחד עם הדמות הראשית.
מספר עד יוצר רושם של אמינות היסטורית. צירוף המילה "כרוניקה" אומרת שמדובר על תיעוד אירועים ע"פ סדר התרחשותם למול עיניו של המספר. הוא עצמו היה שותף לאותן חוויות והוא שותף להן.
מספר עד יוצר קרבה, הזדהות, ותחושת אותנטיות.
רייה ביצירה זו הוא הדמות שמייצגת את קאמי – הוא מאפשר לקאמי להציג את דעותיו. בגלל שרייה הוא קאמי, למרות שמדובר במספר עד, יש לו את היכולת להיות אובייקטיבי.

המספר נחשף בסוף הספר כחלק מתחבולה ספרותית של מתח.

הסמליות של היצירה

הבחירה במגפה כסמל היא ברורה גם על רקע תקופת מלחמת העולם השנייה.

יש סימבולוצנטריות לכיוון השואה. הספר רצוף ברמזים עבים בקשר שבין המגפה לשואה.

העיר הנצורה – גטו.

קרונות המוות.

מוות המוני.

שריפת גופות.

שימוש במוטיב של עכברושים – כל התעמולה הנאצית משווה יהודים לעכברושים שמטנפים את העיר במוות שלהם.

כל התיאור של מה שקורה במחנה החולים מקביל לתיאורים של מחנות ריכוז.

המוות שולט ואלפי אנשים מתים בלי סיבה וביסורים קשים. המוות הוא מקרי וחסר סיבה מבחינה תיאולוגית, פוגע באנשים באופן אקראי וכל כך סתמי.

החבר הכי טוב של רייה, טארו הוא דוגמא למוות הכי שרירותי.

כתוב שעשרים שנה לפני המגפה באוראן הייתה מגפה בפאריז – מלחמת העולם הראשונה.

סמליות נוספת:

בעיר נקרופוליס, עיר המתים ורוחות הרפאים, רבים מהשוכנים הם מתים ממחלת הדבר ששלטה בהיסטוריה כמחלה מבעיתה. כל התיאור של נקרופוליס מזכיר את אוראן – בנקרופוליס היו מתים רבים ומגפה וגם בה היה קשה מאוד לחיים לעזוב את המתים – התיאור של הגסיסה.

היחס אל המוות הוא תמונת המראה של היחס לחיים – מה שחשוב זה כאן ועכשיו, החיים, משהו ממשי. לאקזיסטינציאליסטים יש יחס מתעב למוות ורוצים להילחם בו בכל דרך אפשרית.

מול המוות נמצא האדם המורד שלא מוותר. הוא יודע שלעולם האבן תיפול ובסוף הוא ימות – סיזיפוס.

התאווה לרצח – ביחס אל המוות יש יחסי קרבה ודחיה. יש אנשים שזה משפר את חייהם – קוטאר.

החירות האנושית – היצירה מדברת על אובדן החירות, על כל המשמעויות הנובעות מכך. החל מהנסיון של חלק מהדמויות לצאת מהעיר ברגע שסוגרים אותה. ברור שהאדם כבול לכאן ולעכשיו. לאדם יש רק חירות אחת אמיתית – לקבוע מה משמעותי עברו – חירות המחשבה.

גם אם ד"ר רייה יודע שאין משמעות למאבק שלו, מעצם זה שהוא חושב שלמעשים שלו יש משמעות, זה מה שנותן להם משמעות.