העובדות: 2 זוגות קיבוצניקים נישאו בנישואים אזרחיים בנוכחות עו"ד. בבואם למשרד הפנים סירב הפקיד להכיר בנישואיהם בטענה שלא נישאו ברבנות ולכן נישואיהם אינם תקפים. הזוגות תבעו את שר הפנים בבג"צ על הפרת חופש הדת והמצפון, המוגדרים בחוקה ובהכרזת העצמאות. הם נימקו את טענתם בכך שהם חסרי אמונה דתית ולכן משפט הישראלי לא מחיל עליהם משפט דתי בענייני נישואין וגירושין. שר הפנים השיב כי המשרד פעל ע"פ חוק שיפוט בתי הדין הרבניים 1953, שאומר שנישואים וגירושים של יהודים בישראל ייערכו לפי דין תורה וכי סמכות השיפוט בנישואים וגירושים נתונה לבית הדין הרבני בלבד.
התוצאות: העתירה נדחתה ע"י השופטים ברנזון, זוסמן, מני, עציוני וכהן.
הנימוקים: ברנזון: הכרזת העצמאות הייתה חסרת תוקף משפטי ב1970- ולכן אע"פ שהיא כוללת דרישה לשוויון ולחופש דת אין היא מהווה חוק ולכן אינה מחייבת את משרד הפנים. כאשר יש הוראת חוק מפורשת של הכנסת יש ללכת לפיה, גם אם היא סותרת את עקרונות מגילת העצמאות. עציוני: טובת הציבור היא כי תהייה סמכות אחת אחידה לענייני נישואין וגירושין, ללא קשר למצפונו של אדם, לבל יהפוך מוסד הנישואין לדבר של מה בכך. הדין הרבני חל על כל היהודים, ללא קשר למצפונם.
כיום יש חוקי ייסוד המגדירים את כבוד האדם וחירותו, עקרון השוויון וחופש הדת וכן הכרזת העצמאות הוכנסה לחוקי הייסוד ולכן יש סיכוי סביר יותר שעתירה דומה תתקבל.
ב1994- ניתן תוקף משפטי להכרזת העצמאות כשצירפו אותה לסעיף 1 בחוק ייסוד: כבוד האדם וחירותו.
ראו: דיני נישואים וגירושים בישראל
חזרה אל: יסודות המשפט
