הסיפור "שפרה" של דבורה בארון הוא יצירה נוקבת ופיוטית, המשרטטת ביד אמן את גורלה הטרגי של אישה ענייה ואלמנה, על רקע חברה פטריארכלית מנוכרת וחסרת חמלה. הסיפור מתרחש בעיירה יהודית בליטא בסוף המאה ה-19, ומתמקד בתהליך ההידרדרות של שפרה, על רקע תנאי חיים קשים והיעדר תמיכה אנושית.
תקציר עלילת הסיפור "שפרה"
שפרה מתאלמנת לאחר מספר שנות נישואין ונשארת לבדה עם שני ילדים, אחד מהם תינוק בן חודשיים. מצבה הכלכלי קשה ביותר, והיא נאלצת לשוב לבית אמה הענייה. החורף באותה שנה קשה במיוחד, ושפרה מנסה להתפרנס מעבודת כביסה מפרכת. כאשר מוצעת לה משרת מינקת באחוזה של משפחה עשירה, היא מסכימה לכך, אף שמחייבים אותה להותיר את תינוקה מאחור. היא נשברת פיזית ונפשית בבית האחוזה, ננטשת ומגורשת. בדרכה חזרה לעיירה, היא קופאת למוות, בודדה, חסרת קול, אך עם חיוך של נחמה על פניה.
דמותה של שפרה – מסמל לפורענות נשית
שפרה מייצגת את דמות האישה השקופה והמדוכאת בחברה הגברית. אין לה אוטונומיה, לא קיום עצמאי ולא ביטוי לרצונותיה. היא נעה בין בית אימה לבית בעלה, או לבית האחוזה – לעולם איננה "בעלת הבית". שפרה שותקת לאורך כל הסיפור כמעט, ודווקא כשהיא פורצת בבכי, כתגובה להנקה הכפויה של תינוק זר, היא מודחת מתפקידה ונענשת. חוסר האונים של דמותה מובהק, אך הכאב שהיא נושאת נוכח לכל אורכו של הסיפור.
המספרת – כל יודעת עם עין ביקורתית
המספרת בסיפור היא כל-יודעת, אך בעלת טון מאופק. היא אינה מתערבת במפורש, אך ביקורתה כלפי האם, החברה והעשירים חדה וברורה. דרך תיאור יבש כביכול של האירועים – נחשפת עמדה מוסרית עמוקה.
ביקורת מגדרית וחברתית
שפרה חיה בעולם הנשלט על ידי מוסכמות פטריארכליות וכלכליות:
אין מקום לאישה בלא גבר, ואין ערך לאימהות אם היא אינה משרתת את צורכי החברה.
ערך האישה נגזר מיופיה, כספה ויכולתה לשרת.
יש ביקורת חריפה על תפיסת הנישואים כסיפור אגדה – תחילתו רומנטית אך סופו קר ומר. גם דמות האם ממשיכה לקוות לשידוך עבור בתה, אך המציאות מוחצת כל אשליה רומנטית.
תשתית מקראית ומשמעות שמה של שפרה
שמה של שפרה מתכתב עם שתי הופעות מקראיות:
שפרה המיילדת במצרים, שבזכות רחמיה זכתה לשכר אלוהי – ניגוד טראגי לגורל המר של שפרה בסיפור.
איוב כ"ו, י"ג – "ברוחו שמים שפרה" – מילה יחידאית שמשמעה יופי, הוד. כאן הקשר ישיר יותר, שכן שפרה מתוארת בתחילה כיפה ומלאת חן, אך יופיה אינו מושיע אותה.
מוטיבים מרכזיים
העיניים: העיניים משקפות את מצבה הנפשי של שפרה – בהירות, כהות, ושוב בהירות לאחר מותה. הן ראי לנפשה השבורה.
החלום וההזיה: חוזרים כלייטמוטיב. שפרה מרחפת אחר מיטת בעלה כמו בחלום, הולכת באחוזה בלי תחושת זמן או קרקע. היא מנותקת מהמציאות, חיה בהזיות שמציפות אותה עד למותה – שם היא מדמיינת את בעלה שבא לקבל את פניה.
אביזרים סמליים:
המעיל של הבעל מגן עליה בקור, סממן גברי וסימבולי של הגנה.
הנעליים – הנעל השטוחה של שפרה לעומת נעל העקב בבית הסנדלר – ניגוד בין העוני והאכזבה לבין ההבטחה הרומנטית הכוזבת.
המיטה והסדין – מה שנשאו משמעות רומנטית בחתונה, הופכים לחלק מטקס לוויה.
יסודות אגדתיים ואירוניים
הסיפור משלב יסודות אגדיים כמו סינדרלה ומוכרת הגפרורים הקטנה – אך אלה מוטים באירוניה מרה. הסוף אינו גאולה רומנטית אלא מוות. באחוזה הופכת שפרה לחפץ, סמל סטטוס לעשירים: היא נשטפת, מועלבת, מנוצלת – וכל זאת מבלי שיאפשרו לה להביע רגש.
נקודת השבירה – ההנקה
רגע ההנקה של תינוק שאינו שלה מהווה את נקודת השבר. תיאורו של התינוק כ"עלוקה הנצמדת לשדיה" מבטא תחושת ניכור גופני ונפשי. כאשר שפרה פורצת בבכי, איש אינו דואג לה, אלא לחלב שהיא מייצרת – ביקורת על הדה-הומניזציה של הענייה.
תיאורי טבע ואווירה
החורף הקשה, השלג, הקור הבלתי פוסק, יללות הכלבים וצלילי הפעמונים – כל אלה משקפים את עולמה הפנימי של שפרה ומעצימים את תחושת הקור, הניכור והייאוש.
ניגוד בין עניים לעשירים
הביקור של הגברת בבית העני ממחיש פערים מעמדיים: הגברת מתעבת את הריח, האם אינה מעזה להתעקש, ושפרה שותקת. האחוזה – לעומת ביתם הקפוא – מוארת, חמימה, עתירת חדרים ונוחות. אך אין בה חמלה.
סיום – גאולה או אבסורד?
מותה של שפרה עטוף באירוניה מרה. יש בו רמז לגאולה – עיניה מתבהרות, דמויות אהובות מזדקפות בהזיותיה – אך הגאולה היחידה שמזומנת לה היא המוות. זוהי טרגדיה שקטה, יפהפייה, זועקת אך כבושה.
נקודות עיון לדיון:
כיצד מציג הסיפור את יחסי המעמדות?
מהי הביקורת על מוסד המשפחה והנישואין?
כיצד מוצגת דמות האם? תומכת או שותפה לדיכוי?
האם המספרת נוקטת עמדה מוסרית ברורה, או שמשאירה את השיפוט לקורא?
מה תפקידם של הסמלים והחלומות במבנה הסיפור?
ראו גם: פראדל / דבורה בארון – סיכום
כאן תוכלו למצוא את כל הסיכומים בספרות לבגרות באתר
