ג. המתות חסד:
מה היה הבסיס לתוכנית 'המתות החסד', מי נכלל בה ומדוע;מדוע נדרש זמן רב לציבור בגרמניה למחות נגד התוכנית
החל מקיץ 1939 ועד 1945 הומתו במכונים מיוחדים בהרעבה, בזריקות פנול ובגז, ילדים ומבוגרים רבים מאוד (מרביתם גרמנים) שסווגו כבני אדם שחייהם חסרי ערך ("לא ראויים לחיות").
בעצם, הגרמנים תכננו תהליך של "המתות חסד". הגרמנים התייחסו להמתת חסד כדבר המופנה כלפי מי שחייו אינם ראויים למחייה (=מי שהוא נטל על החברה, ילדים נכים, חולי נפש, חולים חשוכי מרפא, תשושי נפש, קשישים חסרי ישע, עבריינים, הומוסקסואלים, טיפוסים א-סוציאליים ועובדים זרים).
הארגון שטיפל ב"המתות החסד" נקרא "T4", זאת בגלל שהוא ישב ברחוב טיגרטן 4 בברלין. הארגון חלש על 17 מוסדות שונים ברחבי גרמניה ואוסטריה שעסקו בחיסול שיטתי של בני אדם. עם הזמן התחילו הגרמנים להריח שמשהו לא בסדר במוסדות האלו (בסביבות התקופה בה כ- 80,000 איש כבר הומתו). הדבר התגלה כשהכריחו הורים לשלוח את ילדם חולה הנפש / המפגר / … למוסדות (אמרו להורים שאם לא ייתנו את הילד ל"בית המרפא" ייקחו להם את האפוטרופסיה על הילד), ובאופן קבוע לאחר תקופה הגיע מכתב שהילד נפטר בעקבות מחלה כלשהי. הארגון עשו פה ושם טעויות בדיוק הרפואי (למשל אמרו שילד שבגיל 4 הסירו לו את התוספתן נפטר כתוצאה מהתפוצצות התוספתן) ולכן התחילו חשדות שמשהו רע קורה במוסדות (תרמה לכך העובדה שסביב המוסדות היה פיסית ריח רע..). כתוצאה מכך התחיל לחץ וקול מחאה כלפי הימלר שיפסיק ההמתות במוסדות (בשלב זה הימלר היה אחראי על המתות החסד).
המדיניות של היטלר לאורך כל הדרך הייתה לא להיאבק במחאה. ברגע שהיטלר נתקל במחאה הוא ויתר (הוא אמר לעצמו שיש כ"כ הרבה מה לעשות לפני הטיפול במחאה, אז חבל על המאמץ – הרוב לא מוחים, נמשיך איתם, בסוף נתמודד עם האנשים של המחאה). מעניין לראות כמה מקרים היו לאורך המלחמה בהם לא הייתה מחאה, וכנראה שאם הייתה – התהליך היה מפסיק.
הימלר, שהיה ראש האס.אס באותה תקופה (אחראי על מנגנון ההשמדה הגרמני, אחד מסגניו של היטלר), לא יכל להתאפק יותר מדי זמן ולכן החליט להמשיך את ההשמדה אבל להעביר אותה למחנות רחוקים בפולין, להסתיר אותה במקומות נידחים (אושוויץ הייתה ממוקמת במקום שלא היה מסומן על המפה, למשל).
ד. תיאור פעולת הגרמנים שהיו שותפים בהמתות החסד:
עולה השאלה איך הצליחו הגרמנים שהיו שותפים בהמתות החסד להסתיר כ"כ טוב את ההמתות. היו 3 דרכים באמצעותן הוסתרו המתות החסד:
- "הסוד" – דבר המתות החסד נשמר בסוד. כיוון שכך נוצרו 2 רמות למציאות: הייתה מציאות גלויה (יש יהודים וצריך לטפל בהם) ומציאות סמויה (כאן רוצחים אנשים). מכיוון שהסוד לא היה מוסרי הייתה הסכמה פנימית של כל השותפים לא לגלות אותו (הבדל ביחסים בתוך הקבוצה ומחוצה לה). בעצם, כל גילוי חיצוני היה יכול לגרום גם לאדם המגלה בעיה – זה אומר שהוא עצמו שותף (היה אפשר להגיד עליו, רגע, גם אתה ידעת את זה עד עכשיו, למה לא עשית עם זה כלום? למה גם אתה רצחת?) ולכן הרבה אנשים שתקו. יש לציין שהחזקה בסוד נותנת כוח לחברי הקבוצה.
הדרך לעיצוב אגודה סודית שכזו היא עיצובה של סולידריות מוסרית בין החברים באמצעות ערכים המדגישים נאמנות הדדית בין החברים באמצעות שמירה על שתיקה ביחס לפעולותיה ומטרותיה ע"י מתן שבועה ואיום בעונש, וכן באמצעות פעולת האגודה מתוך הירארכיה ברורה שמתווה את אופן הפעילות. נקודת החולשה של האגודות הסודיות מקורה בעובדה שאי אפשר לשמור על הסוד המכוון את פעולתן לאורך זמן.
- השתקה ולשון כפולה – לכל אורך הדרך הגרמנים לא קראו לילד בשמו והשתמשו בשפה שלא מסגירה את האמת. זה לא היה פוגרום אלא ליל הבדולח, זה לא היה רצח אלא המתות חסד, "הפיתרון הסופי" נשמע כמו בעיה מתמטית ולא משהו מאיים. כמעט ולא מצאו ספרים שמסגירים את האמת, כל השימוש היה של לשון כפולה – שימוש בלשון המובנת לעוסקים במלאכה בלבד. לעיתים רבות בלשון הגרמנית העתיקה שאינה מובנת לעמי העולם ואף לחלק נרחב מהעם הגרמני. שימוש בהטעיה על ידי לשון דו-משמעית.
- הקניית משמעות – תהליך שבו מתרחשות תוצאות רבות משקל לפני שהאדם השותף מצליח להגדיר לעצמו מה קורה. הרבה אנשים השתתפו במנגנון הזה, אבל לא ידעו שהם חלק ממנו: למשל, נתנו לפסיכיאטר להגיד מי חולה נפש שיוכל לשרוד ומי לא. לפני הכניסה לבדיקה נתנו לאחות כמות סם "מרגיע" לתת לחולה, היא לא ידעה שגם אחות אחרת נתנה חצי שעה לפניה אותה כמות בדיוק. 2 האחיות והן הרופא לא ידעו שהם חלק מזה בכלל.
- קשב סלקטיבי – כאשר תשומת הלב מופנית למאפיינים חריגים בולטים, המפגש עם השונה ייערך בהקשר של מאפיינים אלו ולא תופנה תשומת לב למאפייניו האחרים. הדבר נכון למאפיינים חיוביים (האריים) כמו גם למאפיינים שליליים (הגזע היהודי).
