המערכת הפוליטית: ממרכז דומיננטי למרכז מפוצל / מתוך מצוקות באוטופיה (עמ' 198-239), הורוביץ וליסק

ראה גם: משה ליסק, דן הורוביץ, מצוקות באוטופיה: ישראל – חברה בעומס יתר

הקמת המדינה: התעצמות המרכז הפוליטי

החברה היישובית שלפני קום המדינה היתה בעלת מסורת פוליטית אשר חדרה לתחומי פעילות נוספים שאינם אמצעי אכיפה. לכן השיגו את הקונצנזוס בעזרת פשרות וחלוקת משאבים.

עם קום המדינה גדלו התפקידים של השלטון, אולם כוחו ואמצעי האכיפה שלו גדלו ועל כן יכלו לחלק את המשאבים באופן שונה ולהתמקח פחות.

נוצר מצב בו הקואליציות בשלטון היו מצומצמות יותר מבעבר. כמו כן פחתו ההסדרים הקונסוציונליים שהקנו אוטונומית למובלעות תנועתיות שונות. המגזר היחיד ששמר על אוטונומיה חלקית הוא המגזר החרדי. בתחום החינוך, פטור מן השירות הצבאי ועוד. גם המגזר החרדי קיבל אוטונומיה מסוימת, כמו חינוך בשפה הערבית, אך לא באותה מידה כמו הדתיים.

מדינת הרווחה התבססה על חלוקת תפקידים בין רשויות ממלכתיות לבין רשויות לא ממלכתיות שהוקמו בתקופת היישוב. למשל, הצטמצמו השירותים שהעניקה ההסתדרות לחבריה, למעט חוק הבריאות.

על אף צמצום ההסדרים התרבותיים התרחבה מדיניות הפשרה בין קבוצות אינטרסים שונות בעיקר התחום הכלכלי.

החלה מדיניות קורפורטיסטית, המתבטאת בהסדרים ממוסדים ששותפים להם איגודים וענפי משק שונים. לדוגמא, הסכמי השכר הארציים שנחתמו לאחר מיקוח בין הממשלה, התאגידים והאיגוד המקצועי של ההסתדרות.

הנטייה ליתר ריכוזיות פוליטית וחיזוק הסמכות הממלכתית נבעה מכמה סיבות:

1. המדינה קמה תחת מלחמה. מצב החירום הקל על השלטון להפעיל את מרותם על כל קבוצות החברה.
2. מערכת המשפט הבריטית שאימצו בישראל צמצמה את ההסדרים בין המרכז הפוליטי לקבוצות ויחידים בחברה.
3. ריטואליזציה של סמלי המדינה וטיפוח הכריזמה של בן גוריון חיזקו את ההזדהות עם השלטון.
4. נוצר קונצנזוס לגבי השלטון הדמוקרטי מה שהפחית את האיום של קבוצות פורשות למיניהן.
5. האוכלוסייה החדשה שהגיעה לארץ היתה תלויה לחלוטין במערכת הבירוקרטית של השלטון. גם המגזר הערבי היה ביחסי תלות עקב הממשל הצבאי.

לאחר שנות ה-50 נחלשה מגמת הריכוזיות, כל הגורמים שהזינו אותה איבדו מתוקפם. המלחמה נגמרה, התמסדה מערכת המשפט, החלה ביקורת כלפי בן גוריון, התרחבו שירותי הרווחה ומצב התעסוקה השתפר, התבטל משטר הצנע והחלו השקעות הון פרטי. גם תוצאות הבחירות השפיעו ונחלש כוחו של הרכז הממלכתי.

הרשות המחוקקת, הרשות השיפוטית והמנהל הציבורי

המסורת הפוליטית של הישוב לא נשמרה באופן חד משמעי במעבר למדינה. מצד אחד נשמרו תופעות הפוליטיזציה והשפעת היתר של המפלגות ומצד שני נוצרו דפוסים חדשים של יחסים בין הממשל לציבור, לא על בסיס מפלגתי. זה קרה עקב הצורך שהממשל ישען על מערכת חוקית מחייבת.

מערכת זו עברה מהממשל המנדטורי, אך לא באופן מסודר ולכן לא נוצרה חוקה. כך התאימו את המערכת החוקית ומלאו אותה בתוכן של הפוליטיקה של הישוב.

מועצת העם הפכה לרשות מחוקקת זמנית ומנהלת העם הפכה לרשות המבצעת הזמנית, אך נכללו גם נציגי קבוצות שלא היו חלק מהישוב המאורגן. כבר אז נקבע הצביון הפוליטי של ישראל כדמוקרטיה פרלמנטרית.

בבחירות ב1949, נבחרה הרשות המחוקקת הרשמית והפכה עצמה לפרלמנט רשמי בשם "הכנסת הראשונה".

ב-1950 החליטו להמנע מחקיקת חוקה וחוקקו במקומה חוקי יסוד שאמורים להפוך לחוקה ביום מן הימים.

לכנסת הישראלית יש יותר כוח מאשר פרלמנטים ברחבי העולם. אין חוקים שהיא לא יכולה לשנות אלא ברוב מוחלט, אין פרלמנט שני, אף אחד לא מוסמך לפזר את הכנסת מלבד היא את עצמה, הממשלה צריכה להתפטר אם הכנסת מצביעה אי אמון, יש לח"כים חסינות מלאה מכל מיני פשעים במסגרת ולמען תפקידם וחסינות חלקית לפשעים פליליים.

למרות זאת עוצמת הממשלה מלמעלה ועוצמת המפלגות מלמטה מכרסמות בכוחה של הכנסת. זאת כיוון וחברי המפלגות יכולים לקחת מהח"כים את כוחם ולא לבחור בהם שוב.

בארץ יש שיטת בחירות יחסית לבחירת המפלגות. המשמעות היא שכל מפלגה שעברה את אחוז החסימה של 1% מקולות הבוחרים, מקבלת יצוג בכנסת לפי שיעור התמיכה שזכתה לו.

שיטה זו נובעת משני מקורות: 1. רקע לשיטה שננקטה בישוב על מנת שכל פלגי האוכלוסייה יקבלו יצוג ולא יפרשו מפלגות קטנות מתוך תחושת איום.  2. זו שיטה שמייצגת את המסורת של פיצול אידיאולוגי.

זו שיטה שמאפשרת לדמוקרטיה בישראל להיות דמוקרטיה רב מפלגתית, ולא דו מפלגתית כבאנגליה למשל.

מצב זה גרם לכך שלאף מפלגה לא היה רוב מעולם וכל הממשלות היו קואליציוניות. אף על פי כן רוב הממשלות היו יציבות יחסית והיו מעט משברים שגרמו לנפילת הממשלה. (5 פעמים הוקדמו הבחירות במהלך 29 שנים).

היציבות הזו נבעה מקיומה של מפלגת ציר דומיננטית שלא ניתן היה להקים אף ממשלה בלעדיה.

בשנים שלאחר מכן נוצרו שני גושים פוליטיים, מצב של פוליטיקה מקוטבת.

לעומת זאת, התחום המשפטי שהיה מושפע מן המסורת הבריטית היה מוגן יחסית מההשפעה המפלגתית. בית המשפט העליון יושב כבית דין גבוה לצדק ומהווה כלב שמירה על שלטון החוק בישראל. כך בהעדר חוקה יוצר בג"צ עם הזמן כללים (כמו חופש העיתונות, חוק השבות) אשר גרמו לכנסת לשנות חוקים.

* התחום היחיד בו בית במשפט נזהר בהתערבויותיו הוא תחום הביטחון. בפרשת ההתנחלות אלון מורה הכריע בית המשפט בין חוות דעת של שני רמטכ"לים (נוכחי ולשעבר) האם יש שיקולי ביטחון לגיטימיים וחיוניים להקמת ההתנחלות. התוצאה המשפטית היא שתושבי השטחים המוחזקים יכולים לפנות לבג"צ, על אף שהחוק הישראלי לא חל על שטחים אלו. כך מתאפשרת בקרה על הממשל הצבאי והמנהל האזרחי בשטחים.

* תחום אחר שבו למערכת המשפט כוח מוגבל הוא בדיון בלגיטימיות החוקתית של חקיקת הכנסת. (שם נמנעים מלקבוע חוק יסוד בעניין כל השנים). כיוון שלכל החוקים מעמד שווה, בית המשפט לא יכול לפסול חוקים הסותרים חוקי יסוד, בניגוד למצב בו הייתה חוקה.

* נוסף לרשות השיפוטית, גם היועץ המשפטי לממשלה מהווה שומר על שלטון החוק. יש לו שלושה תפקידים:

1. הוא ראש התביעה הכללית ולכן יש לו יכולת אוטונומית להחליט האם לפתוח בהליכים משפטיים או להפסיקם. 2. הוא מחווה דעתו האם פעולות הממשלה הן חוקיות. 3. הוא עו"ד הדין של הממשלה בפני בית המשפט.

למרות הסתירה האפשרית נקבע בהגדרת תפקידו כי שיקולי היועץ הם קודם כל שמירה על החוק ורק אח"כ תועלת הממשל. למרות זאת, באורח פרדוקסלי, למרות שהחלטותיו פוגעות לעיתים באישים שונים, הם נוטים להעביר אליו החלטות רגישות בעלות רקע אישי ופוליטי. (פירוט של סכסוכים בין יועצים לממשלות וראשיהן 207-208).

* התחום היחיד שנשאר לגמרי מחוץ לסמכות בית במשפט הוא דיני אישות, אשר נתונים לשיפוט בתי המשפט של הקהילות הדתיות השונות. יש להם תחום סמכות מוגדר ובתוכו הם מחליטים בלי לתת דין וחשבון לרשויות.

*  מוסד משפטי לא קבוע נוסף, הוא ועדות חקירה, מתמנות בעקבות תקלות בפעולותיהן של רשויות ממשלתיות או ציבוריות ויש להן סמכות משפטית, רשאיות לזמן עדים וכו'. קובעות את רמת האחריות של הנאשמים ויכולות להביא ועונשים ופיטורין. (סברה ושתילה, מלחמת יום הכיפורים, משבר מניות הבנקים ועוד).

ועדות אלו החלו לעסוק בנושאים פוליטיים חשובים רק לאחר מלחמת יום הכיפורים בה היה משבר אמון כלפי המערכת הפוליטית.

ריבוי ועדות החקירה משקף מצד אחד את אי יכולתו של הממסד הפוליטי להתעלם מהביקורת הציבורית כלפיו ומצד שני את העברת הסמכות למערכת השיפוטית שכן לממסד יש קושי להכריע בעצמו בסוגיות בעייתיות.

* נושאי תפקידים ממלכתיים אוטונומיים נוספים הם נגיד בנק ישראל ומבקר המדינה. שמירה על דה- פוליטיזציה בנושאים מסוימים.

* בהתחלה הגיוס לתפקידים בביורוקרטיה הממלכתית היה על בסיס שיקולי המפלגה, אך בהדרגה עבר תהליך התמקצעות וירדה הנטיה לפוליטיזציה על בסיס מפתח מפלגתי. בכל מקרה לא השתנה האופי של הביורוקרטיה הממלכתית והיא נשארה מעורבת מאוד ברשויות, במשק ובחברה בישראל. ניתן לתאר מעורבות זו באמצעות מעגלים קונצנטריים: מעגל מרכזי– במגזר ממלכתי של המשק והשירותים יש מעורבות מרבית. המעגל השני – משק ושירותים ציבוריים לא ממלכתיים, כמו הסוכנות היהודית וההסתדרות, בהן יש מעורבות באמצעות הסדרים קורפורטיסטיים. המעגל השלישי – המגזר הפרטי אשר נזקק לשירותי הביורוקרטיה הממלכתית והציבורית וכפוף לחוקים ולתקנות שלהם. המעגל הרביעי – כלכלה שחורה שנמצאת ממילא תחת פחות ביורוקרטיה.

כך רואים שלמרות היקף הביורוקרטיה ישנה פחות הזדקקות של האוכלוסייה ועל כן יש לה פחות השפה על המשק והחברה.

* קיומה של ביורוקרטיה ממלכתית וציבורית אל מול כלכלה פרטית – קפיטליסטית שמה את האליטה המנהלית מול לחצים מנוגדים. מה שהשחית את האליטה הציבורית והם מצאו דרכים שונות להפיק טובות הנאה מתפקידיהם.  הרשתות החברתיות המשותפות לאליטה הכלכלית – פרטית לבכירי המנהל הציבורי ולפוליטיקאים השפיע גם על האליטה הפוליטית ונעזרים בשירותי חברי כנסת למטרות פרטיות שונות.

כך התפתחות מגזר כלכלי (הפועל משיקולי רווח) כמקור סטטוס והתלות של הכלכלה בביורוקרטיה הממלכתית הביא לפגיעה באתיקה של שירות הציבור.

מפת המפלגות

המפלגות הן אלו שמעצבות את יחסי הגומלין בין הממשל לציבור, את אופן הפעולה של מערכת המשפט והמנהל הציבורי, כבר מימי הישוב המאורגן.

תכונות המאפיינות את מפת המפלגות בישראל:

1. ריבוי מפלגות ורשימות לכנסת, ממגוון גישות אידיאולוגיות ובמגוון גדלים.
2. העדר רוב למפלגה כלשהי.
3. למרות שלא היה רוב עד ל- 77' מפא"י קיבלה הכי הרבה תמיכה אלקטורלית.
4. כל המפלגות עברו פילוגים ואיחודים.
5. כמעט כל המפלגות בכנסת הופיעו לפחות פעם אחת במסגרת של גוש (רשימת המפלגה לא זהה לרשימה שהתמודדה בכנסת).

ניתן לחלק ל-2 תקופות שהשפיעו על הרכב הממשלה ויציבותה באופן שונה. לפני המהפך ב-77' ואחריו. ממפלגה דומיננטית למפת מפלגה מקוטבת. עד 77' מפא"י מפלגת ציר שלא ניתן להקים ממשלה בלעדיה. לאחר 77' 2 גושים גדולים ודומים בגדלם לצד כל אחד מפלגות לווין תומכות. מפלגות לשון המאזניים מתמרנות בין הגושים. הוצעו דגמים שונים להסביר את משמעות מפת המפלגות לגבי המשטר הקואליציוני:

1. דגם הגושים– הראשון, פשטני ביותר. א) יש 2 גושים, הניידות של הקולות היא בתוך הגושים ולכן יחסי הכוחות ביניהם לא משתנים. ב) האיחודים והפילוגים בתוך הגושים ומפלגות לא עוברות בין הגושים.
2. מפלגת ציר– מה שסייע למפא"י לשמור על מעמדה הוא לא רק היותה המפלגה הגדולה ביותר, אלא גם מיקומה במפה האידיאולוגית. כל השאר התמקמו משמאלה ומימינה ולכן לא יכלו לעשות קואליציה בלעדיה. מעמד מפא"י היה נתון לאיומים יותר מהצד הימני של המפה שהיה גדול יותר ויכל לחסום קואליציה עם השמאל. כך עד 77' לא היו חילופי שלטון, אלא רק חילופים של השותפים של מפא"י בשלטון. מפא"י יכלה לבחור מבין מפלגות רבות ועשתה זאת בצורה מחושבת כך שלא תצטרך לעשות ויתורים רבים מדי.
   ישראל מאופיינת בחפיפות חלקיות בין מפלגות שמסכימות בנושאים שונים ומנוגדות באחרים, כיוון שכל גוון פוליטי שרצה להתארגן עשה זאת. כך לא נוצר קיטוב מובהק בין המפלגות, מה שאפשר למפא"י לבחור שותפים שונים. מעמד מפא"י לא היה רק כמפלגת ציר, אלא גם כמפלגת מרכז אידאולוגי. כיוון שלא היתה קיצונית ופונדמנטליסטית לא היו לה אילוצים אידאולוגים נוקשים שהקשו על התקשרויות קואליציוניות שונות.

• דגם מעגלים קונצנטרים– מפלגת הציר במעגל הפנימי כי היוותה את גרעין כל הקואליציות. במעגל השני כל המפלגות שהיו אי פעם בקואליציה עד 77' (אף מפלגה לא היתה בכל הפעמים, 2 חלקים- מי שמשתתף כרגע ומי שלא). במעגל השלישי משתתפות מפלגות שלא נחשבו כשירות לקואליציה ע"י מפא"י. דגם זה איבד את משמעותו עוד לפני 77' כשהחל להיווצר גוש ימני שהיה אופציה לקואליציה לא על בסיס מצע מוסכם, עד שהתחזק בחילופי השלטון ב-77'.

1. תיאור המפה הקואליציונית ע"פ מידת הקירבה והריחוק בין המפלגות– אמות המידה הן משך השותפות הקואליציונית והשתתפות ברשימת בחירות משותפת. ממפים מפלגות לא ע"פ גודל, אידאולוגיה וכו', אלא לפי ההתנהגות בפועל. נמצא כי בשיטה זו הקירבה והריחוק תואמים לקירבה האידאולוגית ועמדתה ביחס לציר.

את עצמת מפא"י ומפלגת העבודה עד 77' ניתן להסביר ב-3 מישורים:

1. אלקטורלי– הצליחה לשמור על 1/3 מהקולות על אף שינויים דמוגרפיים, כלכליים ותרבותיים. נובע מ-2 תכונות: א) גודלה העניק לה שליטה על המשאבים. ב) ניצלו משאבים לרכישת תמיכת אוכלוסיית הבוחרים. הקימו מוסדות ומערך לוגיסטי מסועף ששמר על התמיכה גם בין הבחירות.
2. פרלמנטרי– שמרה על עמדת ציר ביחס שמאל- ימין, הקנה לה עמדת מיקוח חזקה יותר מאשר מה שהיה לה מתוקף גודלה בכנסת בלבד.
3. ממשלתי– אפשרה להקים ממשלה שהיה בה רוב לשריה ושמרה לעצמה עמדות בכורה. כמו כן מפלגות שהיו להן חפיפה חלקית עם מפא"י היו מועמדות לקואליציה כי נדרשה פשרה רק במעט תחומים בהם אין הסכמה. מה שהשפיע הוא לא רק מספר הנושאים המשותפים, אלא גם מידת הבולטות של הנושאים בכל תקופה. מצד שני היו נסיונות לצאת מהמעגל הזה ולהחליש את כוחה של מפא"י אך אלו נסיונות חלשים.

כמה מתכונות מפא"י הקלו על הקמת מפלגת העבודה שכללה את מפא"י, רפ"י ואחדות העבודה; היא הטרוגנית ולא סלקטיבית בגיוס חברים, ולא היתה לה עמדה אחידה בנושא השטחים המוחזקים, מה שאפשר התאחדות עם מפלגות מימין ומשמאל.

עקב דומיננטיות המפלגה נוצר שלטון יציב יחסית, אולם תמורות דמוגרפיות, תרבותיות, כלכליות וריבודיות והתפתחויות כמו מלחמות 6 הימים ויום כיפור גרמו לשינויים בהעדפות הבוחרים. בתחילה בהדרגתיות ואז באופן מואץ בבחירות 77'.

מספר גורמים גרמו לתוצאות הבחירות:

שינוי בדפוס ההצבעה של עדות המזרח.

עליית חלקם של עדות המזרח בכלל ציבור הבוחרים.

התמדה בחפיפה בין מוצא עדתי וסטטוס סוציו-כלכלי.

עוינות כלפי הביורוקרטיה הממלכתית וההסתדרותית.

הקצנה אידאולוגית עקב מלחמת 6 הימים .

מלחמת יום כיפור שפגעה באמינות הממסד הפוליטי.

חילופי שלטון וקיטוב פוליטי

מאז 77' לא הצליח אף אחד מהגושים- המפלגה הגדולה עם מפלגות הלווין שלה להגיע לרוב בכנסת (השתמשו במפלגות לשון המאזניים). ב-84' אף אחד מהגושים לא יכל להשיג רוב ללא האחר וכך הוקמה ממשלת אחדות לאומית עם רוטציה של ראש הממשלה. זהו מצב נדיר גם בעולם. זהו דגם שלטון קואליציוני בו אין הכרעה בין אלטרנטיבות אידאולוגיות. נוצר מצב בו לממשלה יש רוב מכריע בכנסת והאופוזיציה מולה קטנה ומפוצלת. בתוך הממשלה הליכוד לא סיכל החלטות של המערך כדי שיגיעו השנתיים בהם נציגם יעמוד בראשות הממשלה. מפלגות לווין תומכות רק באחת המפלגות ומפלגות לשון המאזניים מוכנות לתמוך בכל אחת מהמפלגות וליצור קואליציה בתמורה לדרישות מסוימות. כך הן מסודרות על הציר האידיאולוגי, יש מפלגות קיצוניות שלא מוכנות לשבת עם אף אחת מהמפלגות וכך הן יוצרות רוב חוסם לקואליציה, אח"כ המפלגות הגדולות, מפלגות הלווין של כל אחת מהמפלגות הגדולות ולבסוף, במרכז, מפלגות לשון המאזניים.

על אף שהשינוי השלטוני ב-77' לא היווה שינוי באופי המשטר- דמוקרטיה פרלמנטרית, בכל זאת הוא נקרא "מהפך": נוצרו גורמים שיכלו להחריף במהלך הזמן את המתח הפוליטי ולפגוע ביציבות המערכת הפוליטית:

1. מתאם גבוה בין עדה ובין דפוס הצבעה. החרפת השסעים העדתיים והחברתיים נוטים להחריף ניגודים פוליטיים.
2. נוצר שינוי במפה הפוליטית והוחרפו מחלוקות אידאולוגיות. יש הנחה כי לרוב ניגודים דיכוטומיים הם חריפים יותר מניגודים לא דיכוטומיים.
3. נוצרה דילמה בפני מנהיגי הימין, האם לחבור עם האליטות- התרבותית, חברתית, צבאית וכו' של מפא"י או לשמור על גישתם הרדיקלית. בתחילה הם ניסו לפייס את האליטות אך במהלך הזמן שינו את גישתם והפכו רדיקלים, מה שגייס את תמיכת הבוחרים אך הגביר מתחים פוליטיים שהתעצמו עד להחרפה שהביאה לממשלת האחדות ב-84'. לא היה ברור אם בימין רצו ליצור קונצנזוס רחב ככל האפשר או ליצור דה-לגיטימציה של המתנגדים להם, מה שגרם להקמת מפלגות קיצוניות מבחינה לאומנית (גוש אמונים, כך וכו').

פוליטיקה מפלגתית, פוליטיקה קורפורטיסטית ופוליטיקה חוץ פרלמנטרית

ישראל זכתה לכינוי מדינת המפלגות גם בשל היקף התפקוד הנרחב שהיו למפלגות והפעילות האינטנסיבית שלהן. במהלך 40 השנה הראשונות חל צמצום בהיקף תפקידי המפלגות ומידת מעורבותן בחיי האזרח (ירידה עד 77' ואח"כ קצת עליה מחודשת). בתקופת העליה ההמונית בשנות ה-50' תיווכו המפלגות בין הציבור החדש ובין המנגנונים הממלכתיים והציבוריים. בראש המפלגות שניצלו את תלות העולים נמצאת מפא"י ושותפתה מפד"ל. הן פעלו ב-3 הקשרים:

• א. איישו משרות במנגנון הציבורי; היוו אמצעי תגמול לפעילי המפלגה, היו דרך להשפיע על המנגנונים הממלכתיים.
• ב. ייצגו קבוצות אינטרסים ויחידים מול המרכז הפוליטי.
• ג. מעורבות בחיי היומיום של האוכלוסייה.

מספר גורמים והתפתחויות במישור כלכלי, חברתי, תרבותי וגם אירועים חיצוניים כמלחמות גרמו לשינויים בפעילות המפלגות:

1. העברת האחריות מהמפלגות בתקופת הישוב לרשויות ממלכתיות עם קום המדינה.
2. עקב העליה- בתחילה עלתה התלות במפלגות ואיתה התמיכה בהן ולאחר מכן ירדה התמיכה עקב מציאת תעסוקה במשק ודה-פוליטיזציה של שירותים ציבוריים.
3. ירידה בקשר בין פעילות המפלגות למורשת האידאולוגית שלהן. ההסברה עברה מאנשי ההגות לאנשי יחסי הציבור.
4. ביורוקרטיזציה הביאה להתרופפות הקשר בין המנהיגים למונהגים.
5. הפרדה בין חברות במפלגה ובין רשימת הצבעה בכנסת (היו רשימות שהורכבו מכמה מפלגות), כך איבדו המפלגות את מעמדן העצמאי בעיני הציבור.
6. הפעילות האידאולוגית של המפלגות הצטמצמה עקב שיקולים פרגמטיים כך שפעילות פוליטית אידאולוגית הפכה לנחלת תנועות חוץ פרלמנטריות (גוש אמונים, שלום עכשיו…).
7. התפתחה עיתונות בלתי תלויה- סגירת עיתונים מפלגתיים מצד אחד והוצאת מאבקים ציבוריים מהבסיס המפלגתי- פוליטי.
8. התמורה הכי מרכזית היא בתחום הכלכלי- הכח עבר לארגונים ציבוריים ולא מפלגתיים. זוהי פוליטיקה קורפורטיסטית. היא נפוצה בעולם אך משמעותית בישראל עקב תפקיד הממשלה בכלכלה, לדוגמא, הסדרים בין הממשלה, הסתדרות, ארגוני המעסיקים.

הסדרים מעין קונסוציונלים שאפיינו את  תקופת היישוב, ייצגו תרבויות אידאולוגיות שונות ורחבות, אולם הסדרים קורפורטיסטים נעשים בין אינטרסים כלכליים וחברתיים ספציפיים. השותפים למו"מ הם לא ראשי המפלגות אלא בעלי התפקידים כשר האוצר, מזכ"ל ההסתדרות, ראש התאחדות התעשיינים וכו'. זוהי פוליטיקה של קבוצות אינטרסים.

במרכז מרבית ההסדרים הקורפורטריסטים נמצאת ההסתדרות הכללית של העובדים בישראל (הארגון החזק והמקיף בישראל). היא גוף ריכוזי שמוסדותיו מקיימים פיקוח פוליטי על האיגודים המקצועיים. נוטים לחתום על הסכמים קולקטיביים כלל ארציים בין עובדים ומעבידים.

להסתדרות מעמד כפול בהסדרים, היא שותפה להסדרים בין עובדים ומעסיקים וכך נדרשת לאזן בין האינטרסים שלה כאיגוד מקצועי לבין היותה יזם כלכלי ומעסיק. היא שונה מהארגונים בסקטור הפרטי בכך שמהווה מסגרת פוליטית שראשיה נבחרים בבחירות פוליטיות – מפלגתיות. תמיד היתה בה רשימת רוב של השמאל (מפא"י, מערך, אחדות העבודה) ולכן גם כשהליכוד היה בשלטון היה לה כח כאופוזיציה בעיצוב המדיניות הכלכלית ע"י יצירת הסדרים שונים.

לסיכום, הן הפוליטיקה החוץ-פרלמנטרית והן הפוליטיקה הקורפורטיסטית מורידות את כוחן של המפלגות אולם הן שונות בכך שהפוליטיקה הקורפורטיסטית מורידה מתחים פוליטיים שנובעים ממתחים כלכליים וחברתיים ואילו הפוליטיקה החוץ-פרלמנטרית מחריפה מתחים פוליטיים שנובעים ממתחים אידאולוגים.

שסעים חברתיים והצבעה פוליטית

ההצבעה בבחירות מקשרת בין המערכת החברתית למערכת הפוליטית. בתקופת הישוב היה קשר בין מעמד חברתי – כלכלי לבין הצבעה פוליטית. בדגם שתאם את ארצות אירופה- שכירים וצווארון כחול הצביעו לשמאל והמעמד הבינוני הצביע לימין. זאת למעט מספר מקרים- מפלגות דתיות-ציוניות, מפלגות אזרחיות ורשימות עדתיות והצבעות למפלגה הרוויזיוניסטית אשר לא נמצא בהם קשר ישיר למעמד.

לאחר קום המדינה חלו שינויים בדפוסי ההצבעה. בתחילה העולים החדשים מארצות המזרח העניקו את קולותיהם למפא"י ולמפד"ל וכך באופן פרדוקסלי נעלמו מהמפה הפוליטית המפלגות העדתיות.

בתחילה היה נראה כי התפתח מתאם בין הצבעת הפועלים לשמאל והצבעת הבורגנות לימין אולם זו היתה תמונת מוטעית. ההצבעה עבור מפא"י מצד העולים מנעה ממניעים אינסטרומנטליים ועקב זיהוייה עם הנהגת המדינה, משפחתו התלות במפא"י והכריזמה של מנהיגיה עברו יוצאי ארצות המזרח להצביע עבור חירות והליכוד. בעיקר בקרב הדור השני לעולים. לצד זה החלו מצביעי המעמד הבינוני ויוצאי אירופה להצביע עבור מפא"י והיא הפכה הטרוגנית מבחינה מעמדית.

יש כמה סימנים שמראים שהגורם הסוציו-תרבותי השפיע יותר על דפוסי ההצבעה מהגורם הסוציו-כלכלי:

א.         מתאם בין ארץ מוצא (עדה) לדפוס הצבעה – נמצא מתאם כזה מעבר להשתייכות מעמדית, אולם הוא לא מעיד על התבדלות עדתית (רשימות עדתיות נפלו, למעט ש"ס שהתאימה ליוצאי ארצות המזרח אשר חשו מקופחים מבחינה דתית).

מתאם זה קשור לתחושת קיפוח חברתי, אשר קיים בכל השכבות אך בעיקר בשכבות ההכנסה וההשכלה הנמוכות. כמו כן, הדפוס לא אחיד אצל כל קבוצות העולים, יוצאי מרוקו מצביעים יותר לליכוד מאשר יוצאי עירק ויוצאי פולין מצביעים יותר למערך מיוצאי רומניה.

די בודאות ניתן ליחס מתאם זה ל משקע שנשאר לעולים מחוויות הקליטה בשנות ה-50.

ישנם הסברים שונים למתאם:

1. יש תחושת קיפוח חזקה שמקשרת בין עדה לבין מעמד וההצלחה החלקית של העולים להשתלב בחברה הישראלית. מכאן שהשינוי בדפוס ההצבעה מראה על הצבעה אנטי-ממסדית.

ייחוס החפיפה בין עדה למעמד למדיניות הקליטה מתעלם מגורמים אובייקטיביים שהשפיעו על מדיניות זו, היה צורך להתמודד עם קצב עלייה מהיר מאוד, על חשבון איכות הקליטה. כמו כן, מתבטא כאן דפוס חשיבה של החצנה חברתית– חיפוש האשמים במצב מחוץ לאדם עצמו.

למרות זאת, תחושת הקיפוח של העולים הייתה חזקה מאוד והיוותה נקודת מוצא לגיוס פוליטי ע"י האופוזיציה שרצתה להחליף את המפלגה הדומיננטית. הם עשו זאת ע"י שימוש בסמלים הקשורים לקהילות ומסורות דתיות שונות. חירות נתפסה כפטרון למקופחים וכך יצרה שותפות בין המקופחים חברתית לבין המקופחים פוליטית.

* התמיכה בליכוד הגיעה לשיאה רק לאחר מספר שנים, ניתן לראות לעיתים קרובות כי קבוצות מועטות סטטוס מוחות על קיפוח דווקא בשעה שמצבם משתפר. מייחסים תופעה זו לחוסר האיזון בין סטטוס הישגי לסטטוס שיוכי. למשל, כשקבוצות הופכות מוביליות מבחינה כלכלית בלי להתקדם תרבותית.

* תחושת הקיפוח התנסחה במושגים עדתיים ולא כלכליים, כפי הנראה עקב מערכת המושגים של העולים. החברה מפוצלת אצלם על בסיס שיוכי (משפחה, חמולה, עדה, לאום) ורק אח"כ על בסיס מעמדי.

ניתן לייחס זאת גם למבנה הכלכלי שהשתלבו בו בישראל. העולים נקלטו לסקטור הציבורי ולא לסקטור הפרטי בו ניתן ליישם את מושג המעמד. כמו כן הצד מולו התעמתו על תנאי עבודה ושכר היה הממסד הפוליטי.

2. הסבר נוסף למתאם בין עדה והצבעה קשור למרכיבי המורשת התרבותית של העולים. יש הנחה שההצבעה מספקת צרכים פסיכולוגים אקספרסיביים ולא נובעת משיקולי כדאיות אינסטרומנטליים או חתירה למימוש מצע פוליטי מוגדר.

יש חוקר שמבחין בין 3 דפוסי הצבעה:

1. בוחר מסורתי – מצביע באופן קבוע למפלגה שדומה לו בתפיסת הסדר החברתי.
2. בוחר רציונלי – שוקל לפי האינטרסים שלו ולפי הנושאים שעל סדר היום.
3. בוחר כריזמטי/אקספרסיבי – מתייחס פחות לשיקולים פוליטיים ויותר אל סמלים הפונים לרכיבים בזהותו האישית או הקבוצתית, אצלו הבחירות משרתות צרכים פסיכולוגים.

מורשת תרבותית שמדגישה כבוד וסיפוקים מיידיים מתאימה לדפוס בחירה אקספרסיבי. מורשת שמדגישה שיקולים רציונליים ודחיית סיפוקים למען רווח בעתיד, מתאימה לדפוס הרציונלי. ואילו הדפוס המסורתי משלב בין שתי המסורות.

סוציולוגים מניחים שקיים קשר בין תרבות טרום-מודרנית לדפוסים אקספרסיביים ובין תרבות מודרנית לדפוסים רציונליים. למרות שזו הנחה לא ממש תקפה עדיין ניתן לראות הבדלי דגש בין התרבויות בהקשר הזה.

יוצאי ארצות האיסלאם מדגישים ערכי כבוד וסיפוקים מיידיים, מה שתואם את המסרים של הליכוד. הם מדגישים מסרים אידיאולוגיים, סמלי זהות קולקטיביים, ערכי כבוד לאומיים וכו'. המערך לעומת זאת, יותר פרגמטי וביורוקרטי ופחות אמוציונלי ולכן פחות קוסם להם.

הפוליטיקה האקספרסיבית מתאימה גם לפרסוניפיקציה של הפוליטיקה – הזדהות עם מנהיגים כריזמטיים ודחיית היריב. מה שקרה בבחירות ב-81', בהערצה לבגין והדחייה של פרס.

3. הסבר נוסף למתאם מקשר בין ניציות פוליטית לאיבה לערבים. מייחסים זאת לכמה גורמים, לעיתים מנוגדים:
   • משקעים של העולים אחרי שגרו תחת שלטון ערבי, או התדמית שנוצרה לעבר הזה בעיני הדור השני.
   • הרצון להתנער מהסטריאוטיפים שמאפיינים אותם כדומים לערבים. מביא אותם להשתלב בחברה הישראלית.
   • קבוצות סטטוס נמוכות נוטות להתנכר לקבוצות סטטוס נמוכות מהן כדי להזדהות עם הקבוצות הגבוהות. (קשור גם לשוק העבודה).
   • הסבר אידיאולוגי שמקנה היבט רציונלי להצבעה לליכוד הוא הגישה שלהם כלפי השטחים המוחזקים. הערבים המשתלבים במשק מעלים את העולים יוצאי המזרח מבחינת סטטוס ומעמד.

ב.         מתאם בין גיל לדפוס הצבעה – ככל שהמצביעים יותר צעירים הם נוטים להצביע יותר לימין, מעבר לעדה. יש שני סוגי הצבעה: הצבעה גילית – לא מתמידה במהלך חיי הבוחר ומשתנה לפי גילו.

הצבעה דורית – נוטה להתמיד, מיוחסת לחוויות דור והסוציאליזציה הפוליטית שלו.

בהקשר הישראלי קשה להשוות בין שני סוגי ההשפעה וניתן לראות קשר לשניהם אצל הצעירים.

הצבעה גילית קשורה להשפעת השירות הצבאי על דפוס ההצבעה והצבעה דורית מיוחסת לסוציאליזציה שאחרי מלחמת ששת הימים. הדור אז הכיר רק את ארץ ישראל השלימה ולכן הצביע לתומכים בשמירה עליה.

בכל מקרה שני סוגי ההשפעות מובילים להדגשת הנושא הלאומי ומובילים את הצעירים להיות ניציים יותר.

ג.          מתאם בין השכלה לדפוס הצבעה – בקרב השכלה יסודית ותיכונית אין קשר להצבעה, אך השכלה גבוהה מתואמת עם הצבעה לשמאל, מעבר לעדה. (אקדמאים היא הקבוצה היחידה בה מזרחים מעדיפים את השמאל).

לסיכום, ניתן לראות קשר בין הצבעה לבין מוצא, גיל והשכלה. בארץ הגורם המעמדי פחות בולט. ירידת גיל הבוחרים וגידול במספר הבוחרים יוצאי עדות המזרח יביא להתחזקות גוש הליכוד.

כנגד יש גידול במספר הבוחרים הערבים עקב קצב ילודה מהיר יותר, מה שמחזק את גוש השמאל.

קבוצה נוספת שמתחזקת היא החרדים, גם אצלם יש גידול עקב שיעורי ילודה גבוהים מה שיתבטא בבחירות בשנות ה-90…

אליטות אידיאולוגיה וגיוס פוליטי

לפני קום המדינה  האידיאולוגיה קבעה את גבולות הקולקטיב זאת אומרת שע"פ הדעות שהחזיק אדם הוא היה מזוהה או עם האליטה השלטת (נאמר מפא"י) או עם הפריפריה השולית.

התרבות בארץ הייתה תוצר של האליטה ולא הביאה לידי ביטוי את התרבות מהפריפריה (תרבות מזרחית לדוגמא).

הפריפריה הייתה מפוצלת יותר מהמרכז הדומיננטי, והשסעים הלאומי, דתי, עדתי פיצלו את החברה לתרבויות משנה שמקורן שיוכי ( ז"א לאיזו עדה, לאום, זרם בדת אדם משתייך).

האידיאולוגיה יצרה שסע בתוך המרכז הדומיננטי ע"י קבוצות שונות בתוכו שבגדול היו בעלי אידיאולוגיה ציונית כולם אך הדרכים להגשימה והדרכים בהם פרשו את המילה "ציונות" היו שונות.

אחרי קום המדינה עניין האידיאולוגיה  איבד ממרכזיותו, כבר לא היה צריך כל כך הרבה פעילות אידיאולוגית

(המדינה כבר קמה אפשר לנוח) . השסעים בחברה עדיין לא נראו קריטיים; הערבים עדיין היו בשוק מהתבוסה של  48' ולא הייתה להם הנהגה מסודרת (אז לא היה מי שיימחה על השסע הלאומי), המתח בין עולים חדשים לוותיקים, מזרחיים ואשכנזים בשנות ה- 50 נראה היה כמצב זמני שיחלוף ויתאזן במהרה (או שאולי זה מה שהמזרחיים במצוקה שכנעו את עצמם שיקרה), וגם השסע הדתי עדיין לא פרץ שכן היה מצב של סטאטוס קוו  ונמנעו מחקיקת חוקה אז כולם היו מרוצים.

בשנות ה 60-70 הקונפליקטים הרדומים התעוררו  עקב צמיחת אליטות חדשות בפריפריה בקרב הדתיים הלאומיים, הימין הרדיקאלי  והשכבה המשכילה של הערבים והקבוצות האלה על רקע ההבדלים האידיאולוגיים בינן לבין המרכז (מפא"י) ותוך כדי ארטיקולציה של זהויות קבוצתיות צמחו ברמה מפלגתית והפכו יותר ויותר מורגשות ומשפיעות על חשבון כוחו של המרכז הדומיננטי שכוחו ירד.

כיבוש המרכז הפוליטי בידי קבוצות שייצגו תרבויות משנה לאומניות, ניאו-מסורתיות ועדתיות יצר מצב של פער בין ריבוד כלכלי ותרבותי לבין השפעה פוליטית היות ואנשי מפא"י עדיין היו יותר עשירים ובעלי סטטוס גבוה יותר אך איבדו את ההשפעה הפוליטית שהייתה להם לטובת מפלגות שייצגו מזרחיים, דתיים וערבים זהו מצב "פופוליסטי".

האליטה של מפלגת העבודה איבדה את בכורתה והיא נזקקה לתמיכת מפלגות קטנות שצצו באותם זמנים. באותו זמן הליכוד החריף את הקיטוב בין שמאל לימין (81-84 ) גם בתחום הבטחוני וגם בתחום הכלכלי ("הכלכלה הנכונה  של ארידור") ,קיטוב זה הופך את הממשלה לחסרת כושר ביצוע (דבר הבא לידי ביטוי בחילוץ צה"ל מלבנון לאחר המלחמה ועמדה חסרת אונים מול המשבר הכלכלי שהגיע לשיאו במפולת מניות הבנקים). תהליך התדרדרות זה נבלם בהקמת ממשלת אחדות ב-84 שתוך שנתיים נסגה מלבנון והורידה את שיעורי האינפלציה באופן משמעותי .

אך ממשלה זו גם נתקלה בבעיות שנבעו מהאיזון ההדדי שבתוכה (ימין ושמאל) והתקשתה לקבל החלטות בנושאים אידיאולוגים מהותיים ולכן התאפיינה בניהול מדיניות חוץ דואלית. (ראש הממשלה שמיר ושר החוץ פרס עובדים בכיוונים מנוגדים).

בעיה נוספת שהייתה לממשלה היא לאכוף סמכות על הגרעין הלאומני הרדיקאלי שקם מימין לימין (מתנחלי יהודה שומרון וחבל עזה).

לסיכום, טענת המאמר:

המרכז הפוליטי בישראל עבר:

ממורשת של סמכות ללא ריבונות בישוב המאורגן לפני הקמת המדינה

לקשיים לאחר קום המדינה לאכוף את הסמכות שמקנה לו הריבונות .