תולדות האמנות: אדריכלות הסגנון הבינלאומי
מתוך אסופת הסיכומים בתולדות האמנות
תקופה שמתחילה אחרי מלחמת העולם הראשונה בגרמניה (1919) , עד עליית הנאצים לשלטון ב-1933 , אבל האדריכלות הזו ממשיכה גם הרבה אחרי. סגנון זה נקרא גם באוהאוז או אדריכלות מודרנית. באהאוז זה שם של ביה"ס לעיצוב בגרמניה. גורדי השחקים מקדימים את אדריכלות הסגנון הבינלאומי ב 2-3 עשורים. עם זאת הם מבוססים על אותן התפתחויות טכנולוגיות, אך הגישה התכנונית והעיצובית שונה. סגנון שעושה שימוש בטכנולוגיות החדישות בעבודה מאוד שונה מגורדי השחקים – בעקבות השינויים שמתרחשים אחרי מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הסובייטית, כאשר העקרונות החשובים הם קובייתיות, מלבניות, קשר לאמנות המופשטת – עבודה עם צורות מופשטות. מכוון שהמבנה מוחזק בד"כ בשלד פנימי ניתן לשחק עם החזיתות – נוצרת החזית החופשית שמאפשרת למשל חלון נורא רחב כי הקיר הוא לא מה שתומך בבניין, אפשר לעשות מרפסת בטון, חלונות פינתיים, וכו'. הבניינים לא מקושטים גם כאמירה עיצובית וגם מתוך הכרח כלכלי של אותה התקופה.
מאפיינים שכיחים באדריכלות הסגנון הבינלאומי
● תכנית קרקע א-סימטרית – הכניסה אינה בהכרח במרכז, דירות ו/או משרדים אינם מתכוננים באופן שווה משני צידי הכניסה.
● נובע מכך כי גם חזיתות הבניין הינן א-סימטריות.
● הקומה התחתונה של הבניין היא קומת עמודים.
● שימוש בחלונות "סרט" אופקיים היוצרים תחושה שהקומות מעל "יושבות" על גבי זכוכית, דבר המעניק תחשה של קלילות למבנה.
● שימוש בחלונות מלבניים מאורכים בחדרי מדרגות
● שימוש בחלונות עגולים ומרפסות מעוגלות.
ואלטר גרופיוס, בית הספר של הבאוהאוס, דסאו, 1926 – אחרי מלחמה"ע הראשונה יש משבר ומחסור כלכלי מאוד גדולים, צריך לבנות מהר מפעלים וצריך לבנות מהר מאוד גם דיור לכל החיילים שחוזרים מהקרב ולמשפחות שמנסות להשתקם ולכן יש שימוש בחומרים זולים יותר ואין צורך, זמן או כסף לעשות את כל הדברים המקושטים. יש כאן שילוב של כמה מניעים: תפיסת עולם שדוגלת בהפשטה/התרחקות מהטבע, אילוצים כלכליים, וצורך בשפה שתתאים לחומרים החדשים. כל חלון משקף באמת את מה שיש מאחוריו – אם יש חלון רחב, לדוגמא, זה אומר שמאחוריו יש אולם גדול. לא עושים צורות רק כי הם יפות. הבטון מזוין, החלונות מלבניים מה שמבטא טכנולוגיה חדשה. הדגש הוא על פונקנציונליות, היעדר קישוטיות, א-סימטריות.
חריט ריטפלד, בית שרדר, 1924- צבעי יסוד (השפעה של קנדינסקי) גם בפנים וגם בחוץ – רצפה אדומה, ארונות צהובים. הבית הזה מסמל מאוד את המודרניזם. החשיבה היא לעבר ייצור המוני. הבית מאוד ריבועי. הבית הזה היווה השראה לריהוט המודרני, הוא מאוד הקדים את זמנו בהליכה לכיוון התיעוש ולכיוון המופשט.
לוטה כהן, בית מר ז', 1937 , חיפה – ריבועיות, חוסר סימטריה (הדלת לא נמצאת במרכז). החלון המוארך מראה לנו שהתמיכה של הבית לא מגיעה מהקירות החיצוניים. אין אחידות בין צורות וגדלי החלונות – משחק מופשט של ריבועים. הבית הזה חושף את ההתאמות שעושים לסגנון הזה כשהוא מגיע לישראל –במקום חלון רחב וגדול יש מרפסת (מה שהיה הכרחי לפני הופעתו של מיזוג האוויר), חלונות קטנים (יש בארץ המון קרינה של שמש).
אריך מנדלסון, בית כלבו שוקן, קמניץ, 1928-1930 – שימוש באליפסה. אריך מנדלסון הוא אחד מהאדריכלים הכי חשובים של המאה ה 20- , בכל שהוא עובד עם הנפחים העגולים והאליפטיים. מבנה זה מיישם את עקרונות הסגנון: הגג השטוח, חלונות הסרט, עיצוב נקי וזורם, חוסר קישוט, צורת הבנייה מאפשרת ליצור רצף של חלונות ראווה בקומה הראשונה וכל הבניין נראה כאילו הוא מרחף מעל חלונות הזכוכית – אשליה של חוסר משקל. העבודות של מנדלסון הם נקודת חיבור טובה לאופן שבו האדריכלות הזו הגיעה לארץ ישראל והפכה לשלטון השליט יותר מבכל מקום אחר – היו לכך כמה סיבות. מנדלסון הוא אדריכל יהודי שבונה המון בגרמניה והוא אחד האדריכלים הבכירים ביותר שם. כאשר הנאצים עלו לשלטון הוא החליט לעלות ארצה ובכך הוא סימן זרם מאוד גדול של יהודים שעולים באותם שנים באירופה בכלל ומגרמניה בפרט עם מודעות לסגנון הבינלאומי ויחד איתו מגיעה קבוצה שלמה של אדריכלים שמתחילים לבנות בסגנון הזה בארץ. חשוב לציין גם שהנאצים מאוד התנגדו לאדריכלות הזו כי היא הייתה לא מספיק ייצוגית ומונומנטלית בעיניהם והבנייה הקובייתים לא שיקפה מורשת גרמנית אלא מורשת מזרחית.
קרל רובין, בית הדר, 1936-38 , תל אביב – רובין היה תלמיד של מנדלסון. בית הדר נמצא בקצה דרך בגין בתל אביב , זהו מבנה של משרדים וחנויות. זה היה הבניין הראשון בת"א שנבנה משלד של פלדה – טכנולוגית הוא היה מאוד חדשני. יש השפעה של מנדלסון בחזית האליפסית, בהבדלי הגובה. יש סוכך על חלון הראווה הגדול בקומת הקרקע שמונע כניסה של אור ישיר – התאמה לאקלים שלנו. כשמנדלסון מגיע לארץ הוא מתכנן כמה מבנים חשובים – בית שוקן (גם משפחת שוקן עלתה לארץ), בית ויצמן ברחובות.
זאב רכטר, בית אנגל, 1933 , תל אביב – זה הבניין הראשון שיש לו קומת עמודים פתוחה מתחת לקומה הראשונה. רכטר משתלם בפריז ומושפע מהמורה הצרפתי שלו ששמו לה קורבוזייה. גג שטוח, חלונות סרט, תוכנית חופשית –מרפסות לא אחידות, פרגולה על הגג, אסימטריות, כל דירה בנויה קצת אחרת, צורה של ח' עם גינה במרכז. הגינה המשותפת משקפת בצורה מושלמת את האידיאולוגיה הציונית של התקופה הזאת – סוציאליזם, שיתופיות, קהילתיות. בכל קיבוץ יש מבנים בסגנון הבינלאומי, אבל גם בעיר רצו ליצור שיתופיות. הפועל הפשוט היה האידיאל של היהודי החדש. זו גם בנייה שונה משל הערבים, ומספיק שונה מאירופה – פתח לסגנון שיגדיר אותם. בשביל להשתחרר מהתלות בבנייה הערבית הישוב היהודי מקים מפעלים לברזל, בטון, קרמיקה, כך שמעבר לשיקול האסתטי יש גם שיקול כלכלי.
ג'ניה אברבוך, כיכר דיזנגוף, 1935 – פתאום יש נשים שבוחרות במקצוע האדריכלות – את כיכר דיזנגוף תיכננה ג'ניה שעלתה מאוסטריה והיא לא היחידה. מה שמיוחד בכיכר זו ההאחדה המושלמת בין השימוש בצורות מופשטות לבין הבניינים שסביב הכיכר.
