סיפורו של ש"י עגנון "פרנהיים" שופע מוטיבים סמליים ורב-שכבתיים, המשקפים מערכות יחסים סבוכות, תהיות קיומיות וביקורת חברתית. עגנון, כהרגלו, שוזר בסיפור אלמנטים רגשיים, תרבותיים וסימבוליים, שהופכים את הסיפור לטקסט עשיר בפרשנות. להלן עיבוד מעמיק ומובנה של המוטיבים המרכזיים ביצירה:
מוטיב העיניים – חלון לנפש ולכאב
העיניים הן מוטיב חוזר בסיפור, כפי שהן גם ביצירות אחרות של עגנון (כגון "האדונית והרוכל"). העיניים מבטאות את הקשר הרגשי בין הדמויות ואת מה שנמצא מתחת לפני השטח. כאשר פרנהיים מציע נישואין לאינגה לראשונה, היא עוצמת את עיניה ומתמסרת לרגש, תוך התעלמות מהקונבנציות החברתיות. לעומת זאת, בהצעתו השנייה, אינגה משאירה את עיניה פקוחות בעוד שפרנהיים עוצם את עיניו – רמז להתעלמותו מהמציאות הכואבת. ברגע שהוא עוצם עיניים מהתרגשות, היא יכולה לקום ולצאת – סמל לשחרור. העיניים אם כן הן גם סמל למבט הדדי, לאינטימיות וגם ליכולת ההסתרה או ההדחקה.
הזמן – בין חיים למוות
הזמן ביצירה מוצג כקטגוריה נפשית ולא רק כרונולוגית. פרנהיים מהרהר בזמן בגרמנית ובעברית, כשהוא טוען כי גם המאושרים וגם האומללים אינם חשים בו. אך מאוחר יותר מציין שהזמן משמעותי רק לחיים – למי שמודע לכך שכל דקה לא תשוב. רק המתים, לדבריו, פטורים מאימת הזמן. הסיום מרמז על כך שפרנהיים עבר מעין מוות נפשי – הוא חדל להרגיש את הזמן, חדל לחיות.
הנעליים – סמל לזיכרון ולכאב
נעליו הישנות של פרנהיים, שנראו לו בתחילה נוחות, הופכות למטרד כואב. הוא מתאר אותן כ"יוקדות", ממש כמו האהבה עצמה – שמסוגלת להאיר אך גם לשרוף. מוטיב זה משקף את המתח שבין נוסטלגיה לעבר לבין המציאות העכשווית. מה שפעם היה נעים ובטוח, כעת צורב ולא מתאים עוד.
השיבה המאוחרת – מיתוס מתנפץ
בדומה לאודיסאוס, פרנהיים חוזר אל אהובתו, אך להבדיל מהמיתוס, כאן אין קבלה, אין פיוס. אינגה נועלת את הדלת – תרתי משמע – בפני העבר ובפני פרנהיים. עגנון משתמש במוטיב זה כדי להצביע על הפער בין ספרות למציאות: בעוד שבאגדות יש שיבה וגאולה, בחיים – ההחמצה מוחלטת.
מבנה מסגרתי וסיום סגור
הסיפור מתחיל בדלת נעולה ומסתיים בסגירתה. מדובר במבנה מעגלי שמחזק את התחושה של חוסר מוצא. בסיום, פרנהיים משקיף על החדר – פעולה המזוהה עם המתים – ומרמז בכך על מותו הרגשי. כל אלו מחזקים את התחושה שהסיפור נסגר סופית, ללא תקווה לתיקון.
עמדת המספר – אירוניה ופרשנות
המספר ביצירה הוא יודע-כל אך משאיר פערים מודעים – מה עלה בגורל קרל נייס? האם פרנהיים באמת מת? המספר יוצר ציפייה לסיום אגדתי, רק כדי לנפצה באירוניה. האהבה לא מתממשת, והחיים חזקים מהפנטזיה.
ביקורת חברתית – בורגנות וצביעות
משפחתה של אינגה מייצגת את המוסכמות הבורגניות. פרנהיים הזר והעני נדחה, בעוד שקרל נייס, ה"מתאים", מתקבל בברכה. הדוגמה שבה פרנהיים מקבל רק מיץ פטל בעוד נייס זוכה לארוחת צהריים, מדגישה את הביקורת על העדפות החברה. למרות שהעולם שבין שתי מלחמות העולם מתיימר לשינוי, עגנון מצביע על כך שהמבנים החברתיים נותרו בעינם. אינגה אמנם משנה את תסרוקתה, אך זוהי רק חזות חיצונית. גם שטיינר טוען שהעולם השתנה – אך דבר לא באמת השתנה עבורו.
לסיכום, "פרנהיים" הוא סיפור על אהבה מוחמצת, על שיבה שאין לה קבלה, על הזמן שלא ניתן לעצירה, ועל חברה שאינה סולחת לחריג. עגנון יוצר מארג עשיר של מוטיבים ומשמעויות, המאפשרים קריאה חוזרת ומתמשכת ביצירה המורכבת והטעונה הזו.
חזרה אל: סיכומי יצירות של עגנון
