ג'ון לוק (1632-1704)
למרות שנולד למשפחה לא עשירה, ג'ון לוק למד (על מלגות) באוניברסיטאות טובות בלונדון. הוא התעניין במגוון של מדעים, בסופו של דבר אפילו קיבל תואר דוקטור ברפואה. בשלב מסוים הוא בורח מאנגליה, ולאחר מכן, בעקבות התגברות הזרם הפרוטסטנטי (עמה נמנה) במדינה – הוא שב אליה. בשנת 1689 הוא כותב את ספריו המפורסמים "מסה על שכל האדם", "על הממשל המדיני" ו"איגרת על הסובלנות", ומפרסם אותם בעילום שם.
מסה על שכל האדם
ג'ון לוק כתב את "מסה על שכל האדם" במשך למעלה מ 20 שנים, בו מציג את עקרונות היסוד של עמדה אימפריציסטית.
עמדה אימפריציסטית, כאמור, זוהי עמדה האומרת שהבסיס לידיעותינו הוא מהחושים – כלומר, שכל ידע בסיסי אנחנו מקבלים מהחושים, וידע 'מורכב' יותר מבוסס על הידע הבסיסי, ועל כן נשען למעשה גם כן על החושים. גישה זו עוסקת בשאלות רבות המסווגות כיום לתחום הפסיכולוגיה (איך עובד הזיכרון, איך לומדים שפה וכו'). בנוסף, ניתן לראות חלק מהגישה האימפריציסטית גם בתחום הפילוסופי – פילוסוף אימפריציסט תמיד ישאל את השאלה לגבי ההצדקה של ההאמנות, ויגיד שהמסגרת של ההצדקה היא בסופו של דבר מה שאנחנו מקבלים מהחושים. ייתכן כי הצד הפסיכולוגי (של ההבנה איך הדברים נוצרים) והצד הפילוסופי (של ההצדקה של ההבנות הללו) ילכו יחד, אך יכול להיות שלא. אצל לוק, למשל, אין הפרדה ברורה בין שני האלמנטים הללו.
היחס בין פילוסופיה ובין מדעים אחרים: לדקארט יש, ב'מבוא לעקרונות הפילסופיה' משל על כך שהמטא-פיזיקה (הפילוסופיה למעשה) היא הגזע של העץ. בתפיסה כזו הסוגיות המטא-פיזיות הן מרכיב של הידע אודות העולם, והן מתפקדות כמעין 'מדע ראשוני' במסגרת הירארכיה של מדעים. שפינוזה, לדוגמא, הניח 'גזע' כזה עליו ביסס את יתר הדברים שחקר ב'אתיקה'.
אצל לוק ב-"מסה על שכל האדם" התפיסה היא שונה לגמרי – המדע 'עושה את שלו', כאשר הפילוסופיה רק נותנת מעין 'גבולות גיזרה' לגבי מה מותר ומה אסור. הפילוסופיה, בעיניו, לא עוסקת בשאלה, למשל, 'ממה בנוי העולם', משום שזוהי תפקידו של המדע (של הפיזיקה במקרה זה).
הביקורת האימפריציסטית על שפינוזה, למשל, ביקרה את מידת ההצדקה (אשר אינה מספיקה) של שפינוזה לדברים ה 'גדולים' שהוא קובע.
ספרו של לוק עוסק בשכל – הוא אומנם לא מגדיר מהו שכל, אך נוגע במושאים של השכל. גישתו של לוק מניחה ראשוניות מסוימת של האפיסטמולוגיה על פני האונטולוגיה, ובמובן זה הוא מזכיר את גישתו של דקארט. עם זאת, גישותיהם שונות בשני דברים מהותיים:
– אצל לוק אין מושגים טבועים מלידה (בניגוד לדקארט, המניח את קיומו של האל למשל).
– אצל לוק אפשר לדבר על 'סברות', 'אומדן', 'הסתברות', ואין הכרח שהכל יהיה מבוסס על וודאות, ידע ומושגים 'ברורים ומובחנים'.
הדיון של לוק במושגים נפתח בדיון בשאלה של מושגים טבועים מלידה: ההבחנה בין קבלה ודחייה של מושגים/עקרונות במאה ה18 מהווה את מעין 'קו פרשת המים' בין הגישה האימפריציסטית ובין הגישה הרציונליסטית. הגישה האימפריציסטית תדחה מושגים טבועים מלידה, בעוד שהגישה הרציונליסטית תקבל מושגים טבועים מלידה. גם אפלטון, ב 'תורת ההיזכרות' שלו, כתב על כך שכאשר אנחנו נולדים האידיאות טבועות בנו, לאחר מכן אנחנו שוכחים אותן, וע"י תהליך מסוים אנחנו יכולים להיזכר באידיאות הללו. בסופו של דבר הכיוון הזה, אשר לא היה הכיוון של אריסטו, נדחק לשוליים בימה"ב וקיבל תחייה מסוימת בעת החדשה – במסגרת תחייה כללית של משנתו של אפלטון 'על חשבון' משנתו של אריסטו.
דקארט טוען שהמושג המרכזי הטבוע בנו מלידה הוא מושג האל – כלומר, האל הוא לא מושג שנוצר ע"י האדם אלא נטבע בו, ע"י האל עצמו. לוק, כאמור, דוחה טענה זו. עם זאת חשוב להדגיש שאין הכרח מנקודת המבט של המדע החדש, לדחות את הרעיון של מושגים טבועים מלידה (ולכן גישתו של דקארט, אשר בוודאי מתבסס על המדע החדש, איננה מהווה סתירה) – ואם כן, מדוע לוק דוחה אותה? הוא התנגד לכך, בין היתר, מסיבות פוליטיות – הוא טען כי הם מגבילים את חופש האדם, ומקבעים דעות שמרניות ביחס לנושאים הללו (ובאופן כללי לוק תמך בסובלנות דתית, וטען כי גישה זו אינה מאפשרת זאת).
לוק טוען שהסכמה כללית מוכיחה מולדות – אך הוא יוצא כנגד העקרונות של הסכמה כללית, וכדבריו: "קטנים ושוטים אינם מסכימים לעקרונות הללו" ('עקרון הסתירה' ו 'עקרון הזהות', אשר מהווים עקרונות שכביכול טבועים מלידה – אך הוא לא מסכים עם זאת). לוק דוחה את הרעיון לפיו יש עקרונות המולדים מלידה (למשל, הוא דוחה את הרעיון שיש משפטים מתמטיים הטבועים מלידה). אפשר לנסח גישה אימפריציסטית לגבי, למשל, משפטי המתמטיקה והלוגיקה, אשר בסופו של דבר לא תקבל אותם כמשפטים אמפיריים (כלומר, היא לא תבחן מבחינה אמפירית האם 2+2=4), אלא כן כמשהו א-פריורי, למרות שכביכול לוק התנגד לכך. כלומר, על אף שהוא טען כי הכל צריך, בסופו של דבר, להיגזר מתוך הניסיון, יש דברים מסוימים שכן יכולים להוות הגדרות יסוד (וזאת מבלי להתחייב לכך שהם טבועים מלידה, משום, שכאמור, הוא טוען ששום דבר אינו טבוע מלידה) – מתוך קונבנציה או החלטה שרירותית. בעולם כזה, משפט יכול להיות אמיתי, אך לא מבחינה א-פריורית (הטבועה מלידה) אלא מבחינה טריוויאלית, הנובעת מהגדרות יסוד שקבענו (כלומר, 2+2=4 יהיה משפט אמיתי ע"פ הגדרות המתמטיקה שקבענו לעצמנו, ולא מתוך אכסיומות א-פריוריות) – זהו האימפריציזם הלוגי. סוג זה של אימפריציזם המבחין בצורה חד משמעית בין ההצדקה ובין הקיים.
מחלוקת זו, סביב הנושא של מושגים טבועים מלידה, לא הייתה, בסופו של דבר, מחלוקת כ"כ חריפה, ולמעשה לא ממש היוותה את 'קו פרשת המים' בין האימפיריציזם ובין הרציונליזם.
לוק לא סבור שההבחנות שהוא מדבר עליהן הן עקרוניות, כלומר, הוא לא חושב שיש להן מעמד הכרחי.
לוק מדבר על מושגים של חושים – פשוטים=חוש יחיד (אדום, חם, קר וכו') או מורכבים=מספר חושים (התפשטות), וכן על מושגים של החזרה – פשוטים או מורכבים.
לוק עורך סיווג של כל המושגים (בהנחה שכל מה שאני תופס, אני תופס באמצעות מושג כזה או אחר), ובסופו של דבר נראה שהתפיסה שלי את העולם מתווכת ע"י המושגים הללו (כלומר, אני לא יכול לתפוס את העולם ללא מושגים). על פניו, נראה כי אם ביום יום אנחנו רואים את הצבע של הפריט, למשל, אנחנו למעשה תופסים מושג מסוים. כלומר, הנפש לא תופסת באופן ישיר את הפריט, אלא את המושגים. זה מעלה את השאלה – אם כל תפיסה של השכל נעשית באמצעות המושגים, איך יכול להיות לי העולם נגיש שלא דרך המושגים הללו? כלומר, איך אני יודע שהמושג שיש לי על הפריט, באמצעות המושג צבע למשל, איך אני יודע שזה אכן הפריט שאני חושב שזה? כלומר, איך אני יכול לדעת אם העולם הוא כמו שאני תופס אותו באמצעות המושגים או לא?
