הפילוסופיה של המאה ה-20: מישל פוקו
פילוסופיה קונטיננטלית – סיכומים
מישל פוקו 1984-1926
מישל פוקו במידה רבה החליף את מקומו של סארטר בזירה הציבורית והפך להיות הפילוסוף המוכר משנות ה-70,80, בתחילה בצרפת ואחר כך בעולם המערבי. במידה רבה הוא עדיין ממלא תפקיד מרכזי יחד עם דרידה עד היום.
האם פוקו הוא פילוסוף?
הטקסטים של פוקו הם לא פילוסופים במובן הקלאסי ונשאלת השאלה האם פילוסופיה זה המובן שבו צריך ללמד את פוקו. וננסה להסביר באיזה מובן הוא פילוסוף ובאיזה מובן לא.
מדוע פוקו לא פילוסוף? הוא כתב ספרים היסטוריים, לדוגמא ההיסטוריה של השיגעון בעידן התבונה זה ספר היסטורי, הוא כתב גם ספר על ההיסטוריה של הענישה. כאשר הוא קיבל משרה אוניברסיטאית התואר שלו היה "היסטוריה של מערכות חשיבה". המתודות הן היסטוריות אמפיריות, עם נתונים, יש הסקת מסקנות וזה יותר היסטורי ופחות הצבת טיעון פילוסופי.
מדוע פוקו פילוסוף? הוא כן כתב כתבים פילוסופים. השאלות שהוא מעלה, הסוגיות הן כן פילוסופיות. ניקח את הדוגמא של השיגעון, בסופו של דבר הוא שואל מהי התבונה ויחס אל השיגעון מהבחינה הזו המוטיבציה במידה רבה היא פילוסופית. יש כאן גם משהו מעבר, יש כאן ביקורת על הפילוסופים. פילוסופיה להבנתו זה לא משהו נייטרלי, היא נמצאת בתוך הקשר חברתי, הקשר ל מערכות ידע וכוח, ובתוך ההקשרים הללו הפילוסופיה פועלת. אם שואלים את השאלה באופן בלתי תלוי אז בסופו של דבר עושים משהו בעייתי, ולא נכון. ויש כאן גם עמדה ביקורתית כלפי הפילוסופיה.
לפוקו יש גם כתבים פילוסופים אבל העוצמה שלו גם בספרה הפילוספית היא בכתיבה היותר היסטורית.
לא פילוסופי: | כן פילוסופי: |
מתודה לא פילוסופית כתיבה לא פילוסופית חקירה ולא ארגומנטציה | המוטיבציה פילוסופית מאתגר\מערער את הפילוסופיה השלכות פילוסופיות, פנים פילוסופי |
סטרוקטורליזם
פוקו לא אהב שרואים בו סטרוקטורליסט, אבל גם הוא עצמו משתמש במונח ובכל זאת זה הקשר חשוב כדי להבין את סוג העבודה שהוא עושה. סטרוקטורליזם זו גישה לחקירה מדעית שמדגישה את החקירה של מבנים, את המרכזיות והראשוניות של מבנה.
מבנה- ריבוי שמכונן מתוך הקישור ההדדי של מרכיביו. כשאנו חושבים על מבנים אנו חושבים על מכלולים ועל דברים שמוגדרים על ידי היחסים שלהם עם דברים אחרים. ניקח דוגמא מהמתמטיקה, שממנה ומהבלשנות הסטרוקטורליזם צמח. אנו יכולים לחשוב על מספרים כמושגים שמגיעים אליהם מהפשטה מקבוצת אוביקטים. ניתן להגדיר כל אחד מהם בנפרד, זו לא גישה סטרוקטורליסטית. הגישה הסטרוקטורליסטית תאמר שאפשר להסביר את המושגים רק מתוך זיקה בין האוביקטים. צריך אולי לחשוב עליהם במונחים של סדר עוקב ואנו חושבים עליהם רק אחד ביחס לשני. זה מאפיין גישה סטרוקטורליסטית שהדברים לא עומדים בפני עצמם אלא ביחד לאחרים. אפשר לומר שמה שפוקו עושה ביחס לשגעון ותבונה זה רק ביחס ההדדי בניהם לא שגעון בנפרד ותבונה בנפרד. הדיון שלו, גם אם פוקו יבחין עצמו סטרוקטורליזם, הוא קרוב לסטרוקטורליזם בסופו של דבר. במתמטיקה היום העמדה השלטת היא סט' מתוך מחשבה אונטולוגית, שאנו לא יודעים להגדיר מספרים אבל כן מבינים מבנים אלגבריים וכ'.
בצרפת של בין שתי מלחמות העולם היה פיתוח מתמטי של סטרוקטורליזם ומצד שני פיתוח של בלשנות אנו צריכים לחשוב על דקדוק כעל מבנה מסוים. זה קורה לפני מלחמת עולם השנייה. אחרי המלחמה מתחיל להתפתח יותר כיוון של מחקר והתייחסות למדעי החברה ולשאלות של מדעי האדם על ידי שימוש ברעיון של סטרוקטורליזם. מי שעושה את זה , קלוד לוי שטראוס, והוא אבי סטרוקטורליזם. בפסיכולוגיה זה ז'אק לקון ופיאז'ה, במרקסיזם זה אלתוסר בספרות רולאן בארת. הסטרוקטורליזם הגיע לשיא פריחתו בצרפת בשנות ה-60, ויש מהפך בפילוסופיה כאשר הכיוון הפנומנולוגי הופך להיות פחות מרכזי ובמקומו ה סטרוקטורליזם תופס את חזית המחקר בפילוסופית ובמדעי האדם בכלותם. זה גם נקודת המוצא של המחקר של פוקו.
מה מאפיין גישה סטרוקטורליסטית פילוסופית?
א. הדגש על סינכרוניות ולא דיאכרוניות. בעמדה הסט' אנו מקבלים מבנה כמקשה אחת, האובייקטים מתייחסים זה לזה, והסט' מוגדרת על ידי סף כל היחסים. כל זה נתון בבת אחת כי בסופו של דבר אם אין לנו מעמד אונטולוגי נפרד לדברים לפני היחסים שהם מקיימים אז סך כל היחסים מקבעים מבנה. יש כאן קושי לחשוב על מהלך של התפתחות, הדגש יהיה על קפיצות ממבנה למבנה ולא תהליך. גם אצל פוקו בתיאור של השגעון יש קפיצה מעמדה לעמדה ביחס שבין השגעון לתבונה. פיז'ה דיבר על זה, בדוגמא אחת ילדים עד גיל מסוים שמערים מכוס אחת לשנייה שהיא צרה יותר יאמרו שיש יותר מים בכוס השניה, אבל מגיל 7 ומעלה הם לא יאמרו זאת. פיז'ה יאמר שזה שינוי מבנה, גם כך הבנה של מבנה הופכי. זה גם מושג מתמטי. בעיה שצצה – איך זה מסתדר עם היסטוריה? יש בה קפיצות?
ב. אין תפקיד (מרכזי) לתודעה. בסופו של דבר אם אני חושב במבנה מסוים, זה שאני מודע או לא זה לא משנה שום דבר. גם אם נסביר לילד את עניין הכוסות זה לא משנה דבר, התודעה זה סרח עודף. הדגש הוא יותר אונטולוגי מאשר פנומנולוגי אפסטימולוגי. החשיבה האנושית נעשית בדפוסים מסוימים ואלו מבנים יסודיים ולא קשורים לשאלה של תודעה או לא. זה יוצר נתק בין הכיוון הסט' ובין הפנומנולוגיה כפי שהכרנו. דוגמא- דיברנו על בארט בספרות, והרעיון הוא שלמחבר אין תפקיד בספרות. בעמדה הקלאסית המחבר הוא סובייקט שמכונן את עולמו, אבל אם אנו חושבים שהשפה עומדת באופן בלתי תלוי לעובדה שיש אנשים שחושבים או מתבטים בשפה. אז המחבר הוא פונקציה של הטקסט ולא מכונן הטקס. הכתיבה נעשית בהתאם למבנים של משמעות שלאו דווקא נקבעים על ידי הסובייקט או המחבר
ספרים עיקריים של פוקו
1963- תולדות השיגעון בעידן התבונה
1966- המילים והדברים the order of things , הארכאולוגיה של מדעי האדם.
1967- הולדת הקליניקה (על רפואה)
1968- ארכאולוגיה של הידע, סדר השיח. שניהם הם ספרים יותר פילוסופיים.
1975- לפקח ולהעניש.
1976- תולדות המיניות.
יש לו מחקרים על היסטוריה של ענישה, מיניות, רפואה, שגעון וכ'.
הקשרים של פוקו
ב. סטרוקטורליזם
ג. אפסטימולוגיה צרפתית
אפסטימולוגיה צרפתית- לא מפרידים בין הקשר הגילוי ובין הקשר הצידוק. יש לכאורה שתי דיסצפלינות- מה מצדיק מדע? מה זה הכללה מקרית? מהו הסבר מדעי? חלק שני זה שאלות היסטורית זה מתי מדע צמח, מה ההקשר. יש היבא תיאורי והיבט נורמטיבי. הטענה היא ששני הדברים קשורים ביחד, אין קריטריונים חיצוניים וההפרדה היא מלאכותית. כאשר מדענים עושים מדע לא מעניין אותם מה מלמדים בקורס היסטורית של המדע בהר הצופים, ויש לזה השלכות יותר משמעותיות, כי זה לא נכון לעשות את ההפרדה הזו. המדעים הרבה פעמים עושים קפיצות לוגיות וקוגניטיביות ולכן ללמד כהיסטוריה זה לא בהכרח נכון. הדבר הזה כמובן מהדהד לאסכולת פרנקפורט ולתיאוריה ביקורתית. הדברים יוצרים זיקה אבל צומחים ממקומות שונים.
שלושת ההקשרים הללו מחזקים את השאלה של מה פוקו היסטוריון או פילוסוף, שבעצם כך צריך לעשות את הדברים ולא להפריד.