הרצל וחבריו, כאשר החלו לתכנן את הקונגרס הציוני הראשון, לא העלו על דעתם את באזל כיעד מרכזי. הבחירה הראשונית של הרצל הייתה מינכן – בירת התרבות הגרמנית של אותה תקופה. בניגוד לווינה וברלין שנחשבו לבירות פוליטיות, מינכן נחשבה לבירת ההשכלה והאמנות, ובהרצל ראה סמל ליוקרה האירופית ולכבוד שראוי להעניק לתנועה הציונית בראשיתה. יתרה מזאת, מיקומה הגיאוגרפי והיותה צומת תחבורה מרכזי – חיבור בין שתי מערכות רכבות גדולות – הפכו אותה לנגישה ונוחה עבור באי הקונגרס ממקומות שונים באירופה.
ואולם, כאשר נשלחו נציגים מטעמו לבדוק את השטח, התברר כי הקהילה היהודית המקומית – הן הזרם האורתודוקסי והן הרפורמי – מתנגדת בתוקף לקיום קונגרס ציוני בעירם. עבור האורתודוקסים, עצם הרעיון של תנועה לאומית יהודית חילונית נתפס ככפירה – מרידה במלכות שמיים, התגרות בגויים, ואפילו חידושו של משיח השקר שבתאי צבי. אצל הרפורמים, רעיון של פתרון לאומי-פוליטי ליהודים סתר את התפיסה הבסיסית של יהדות כדת אוניברסלית – ולא כלאום הזקוק לבית לאומי. הם אף הזהירו את הרצל: אם יבחר לקיים את הקונגרס במינכן – יפנו לשלטונות הבוואריים בדרישה לאסור את הכינוס.
וכך, נפל הרעיון המינכני, ואיתו האפשרות שתמונת הניצחון ההיסטורית של הציונות תיזקף לזכות בירה שאחר-כך, בעידן הנאצי, תהיה מזוהה עם תחילתו של האסון הגדול ביותר שפקד את העם היהודי. הרצל פנה לאופציה אחרת – ציריך – אך גם שם לא מצא את מבוקשו. בשנות ה-90 של המאה ה-19 הייתה העיר מוקד לגולים רוסים, מהפכנים ובוהמיינים. הרצל, שביקש להציג את הציונות כתנועה ממלכתית מכובדת ולא כמהלך מהפכני חתרני, הבין כי תדמית הקונגרס תיפגע.
לבסוף, הרצל פנה אל באזל – עיר שווייצרית ניטרלית, בעלת קהילה יהודית קטנה שלא תתנגד וגם לא תפריע. יתרונה של באזל היה בכך שהיא לא עוררה התנגדויות, אך גם לא העניקה לתנועה גב משמעותי. כדי לעודד הגעת רבנים וגורמים מסורתיים, דאג הרצל לוודא שיש מסעדה כשרה בעיר, ואף ציין זאת בהזמנה הרשמית לקונגרס.
במהלך הקונגרס, תיאר ביומנו את הארוחות הכשרות כ"קשות לעיכול", אך הוסיף בציניות: "מה לא עושים בשביל היהודים". ביום שבת, הלך הרצל – כנראה לראשונה מאז בר המצווה שלו – לבית הכנסת המקומי, ולהפתעתו הוזמן לעלות לתורה. את האירוע הזה תיאר כמרגש יותר מהנאום הפותח של הקונגרס כולו. תגובתו מגלה את הפן האישי-רגשי מאחורי הפוליטיקה – את הרגע שבו חיבורו לתרבות ולזהות היהודית קיבל משמעות חדשה, בלתי צפויה ועמוקה.
מתוך: פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים
