היסטוריה פוליטית: צפון אפריקה במאה ה-20

היסטוריה פוליטית: צפון אפריקה במאה ה-20

צפון אפריקה תמיד נתפסה כיותר מקושרת, פוליטית וכלכלית, למזרח התיכון מאשר לשאר אפריקה. עם זאת, ארצות הצפון (מצוינות – מרוקו, טוניס, מצרים, אלג'יריה, לוב) הן עדיין חלק מאפריקה, ולמעשיהן ורצונותיהן היו השלכות חשובות באיזור, במיוחד עם ההתגברות על המכשול הפיזי שפעם היוה המדבר כחוצץ בינן לבין שאר אפריקה. על כן, הצפון – עם מצרים כיוצאת דופן – ייחשב יותר כאפריקני מאסייתי.

המגהריב כולל את מרוקו, טוניס ואלג'יריה, עם שתי פריפריות מצידיו – לוב ומאוריטניה.

הצרפתים פלשו לאלג'יריה ב1830, והכריזו עליה חלק מהם ב1848. כתוצאה מכך הם נהיו גם מעורבים בשכנותיה, טוניס ומרוקו. את טוניס הם ביססו כמדינת חסות ב1881, כחלק מחוזה בארדו. מרוקו המשיכה להיות בשלטון עצמאי של הסולטן וכח צרפתי לא התבסס שם בכזו קלות, בעיקר עקב "אמביציות" של מדינות אירופאיות אחרות. בתחילת המאה העשרים צרפת השיגה יד חופשית במרוקו, וזאת על ידי נתינת חופש כזה לאיטליה ובריטניה בלוב ומצרים, ובמקביל נצחון על דרישה גרמנית (שקיבלה פיצוי במרכז אפריקה). אמנת פז ב1912 נתנה לבסוף לצרפת את אותה שליטה במרוקו כפי שהיתה להם בטוניס, אך רק ב1930 הובאה כל מרוקו לידי שליטה צרפתית.

במהלך מלחמת העולם השנייה צ"א הפכה לשדה קרב. תמורות רבות חלו באיזור, וזאת בעקבות כמה מקרים, ביניהם יציאת צרפת מסוריה ולבנון, כניסת ארה"ב בראשות רוזוולט לזירה, ושחרור של מנהיגים אפריקאים מכלאם (בורגוויבה שחזר לארצו טוניס, ואל-פאסי המרוקאי שהשתקע בטנג'יר). כמו כן הליגה הערבית ביססה עניין באיזור.

גם צרפת וגם איטליה הובסו במלחמת העולם השנייה, אך למעשה זכו מן ההפקר. בצ"א איבדה איטליה את הקולוניות שלה, אבל צרפת השיגה את מעמדה הקודם. מהכרה בצורך בשינוי, ניסתה צרפת להשתנות במסגרת חוזי בארדו ופז, אך הלאומיים רצו להפסיק את נוכחותה באיזור. הצרפתים עודדו הגירה, ולכן היתה אוכלוסיה ועסקים צרפתיים באיזור לצד השלטון באלג'יריה,אבל גם בטוניס ומרוקו למרות ריבונות השליט הטוניסאי והסולטן המרוקאי שם. החינוך הצרפתי הצמיח שכבה גבוהה של שוחרי תרבות צרפתים, אך כאלה שגם התעניינו בעצמאות. לאומיים אלו מצאו עצמם מאוגדים עם מסורתיים שהתנגדו לנוכחות צרפתית מסיבות דתיות. שליטי מרוקו וטוניס היססו, בהיותם לכודים בין הזרמים הללו, ובסופו של דבר נתפסו, כל אחד בנפרד, על ידי הצרפתים, והסולטן המרוקאי אף הוגלה מארצו.

הממשלות של הרפובליקה הצרפתית הרביעית היו כולן כאלה שרצו להקל על הלאומיים, או לחליפין להקל על המתיישבים, דבר שהפך את הממשלות ללא יעילות והקל על טוניס ומרוקו להשיג את מטרותיהן ולדחוף את הקבוצה הגדולה של המתיישבים, האלג'יראית, להתקומם נגד ממשלת צרפת. התוכנית הצרפתית הראשונה, "האיחוד הצרפתי", שנהגתה ב46, נדחתה על ידי מרוקו וטוניס (אם כי התקבלה על ידי מדינות אחרות באסיה). חזרת בורגוויבה לטוניס ב49 היוותה פתח נוסף להסכם, כשנשיא צרפת שומן דיבר על עצמאות וצעדים דמוקרטים בנאום ב50. המפלגה של בורגוויבה היתה מיוצגת בשלטון הטוניסאי. הבעיה היתה שהלאומיים ראו ברפורמות רק צעד ראשון, בעוד הצרפתים ראו בהן תכנית ארוכת טווח ללא צעד ראשון מיידי באופק. הדיאלוג הפך להיות יריבות על תמיכת הביי, שבעצמו לא היה בטוח בדרך הנכונה לו ונראה לעיתים כלאומי ולעיתים כבובה בידי הצרפתים. ב52 התגבש בפריז קו חזק יותר בקשר לטוינס. בורגוויבה נעצר וראש הממשלה הודח. הביי קיבל את התכנית הצרפתית ומספר לאומיים ברחו לקהיר. נסיונות להסכם דו צדדי נכשלו, כי ההסכמה בשתיקה של הביי לא היתה חשובה אל מול אי ההסכמה של שלאומיים, שלקחו את הריב לספירה הבינלאומית. ב54 החליט פייר מנדז שעל הבעיה להפתר וטס לטוניס, אך הוחלף בתפקידו לפני שזכה לראות פירות ממאמציו. מחליפו בתפקיד, פאוורה, המשיך את דרכו וניהל מו"מ עם בורגוויבה שהסכים לקבל את עסקתו כצעד לקראת עצמאות וחזר לטוניס. 9 חודשים לאחר מכן, במרץ 56, הוכרזה טוניס כעצמאית. נחתם חוזה עם צרפת שאישר הצבת חיילים בארץ. בורגוויבה נשאר הנשיא עד 87, אז הוחלף ע"י זאין אל-אבדין בן עלי.

המקרה המרוקאי דומה. משא ומתן גילה פערים בין רצון הלאומיים לעצמאות מיידית לרצון הצרפתים לתוכנית ארוכת טווח. ההבדל בין המקרה הטוניסאי למרוקאי טמון הן באופי המנהיגים, והן בעובדת היות המתיישבים הצרפתים במרוקו מנותקים מהעולם אך גם משאר קהילות מוסלמיות בתוך מרוקו. מרשל חווין, שהיה ה"רזידנט ג'נרל" מ47 ל51, טס לפריס לפתוח בשיחות חדשות ב50. הצרפתים, לעומת זאת, האמינו שיש להם אלטרנטיבה במשא ומתן עם הפשה של מרקש, אל-גלאווי, שהיה יותר פרו-צרפתי. הסולטן שוכנע לחתום ב51 על מסמך שמכניס את הרפורמות של הצרפתים, אך בשנה שלאחר מכן התחיל להתרחק מהן מה שגרם לאי יציבות במרוקו. בפברואר 53 הוא הוגלה, אך היעדרותו לא עזרה להרגעת האיזור ומחליפו שהושם על ידי הצרפתים נדחה באיזורים מסוימים. ב55, בעקבות ההסכם עם טוניס, הוחזר הסולטן ועד סוף השנה הסכימה צרפת לעצמאות מרוקאית, שניתנה במרץ 56.

גם מרוקו וגם טוניס הצטרפו לליגה הערבית ב58.

מוחמד החמישי, הסולטן, הוחלף ב61 על ידי בנו חסאן השני, שמלך בהצלחה 38 שנים. מפלגות הורשו להשתתף בבחירות החל מ77, והן קיבלו על עצמן דמוקרטיה נומינלית. קיצוניות מוסלמית צומצמה, למרות תמיכה לא מבוטלת בעם, ומפלגות שמאל נהרסו או שהוחדרו אליהן שוטרים סמויים. ב93 הופגן הבטחון העצמי שלו בבחירות שנפתחו בפעם הראשונה מזה 9 שנים. האופוזיציה זכתה לכמה הישגים, אך לא מספיק בכדי לערער את המלך או את אמונתו בזכותו לשלוט כראות עיניו. למרות קשיחותו ודרכיו האכזריות לעיתים, הוא הצליח לשלב כישורים פוליטיים וזכה ליציבות במשטר ואף לתמיכה, וחתם הסכם עם אמריקה שהיה רווחי לשני הצדדים. לעומת זאת, בשותפות עם הIMF הוא הציג בשנות השמונים רפורמות שהכבידו על האוכלוסיה הצפופה והגדלה במהירות, והוריש ב99 לבנו חברה צפופה ובורה שנשלטת על ידי רודנות.

המרידות באלג'יר החלו בהרי אאורוס, ובתחילה נראו כביטוי חדש לבעיות ישנות, אך במהרה התפתחו למלחמה של ממש, שבסופו של דבר תביא להשגת עצמאות אלג'יראית בכח הזרוע. המצב היה תקדימי, שכן אלג'יר היתה המדינה בה היו קיימות ההתיישבויות האירופאיות למשך הזמן הארוך ביותר, ובערים העיקריות היוו מספר דומה, או כמעט דומה, לזה של המוסלמים. המצב היה מוזר גם מבחינה חוקתית, שכן אלג'יר היתה חלק מצרפת המטרופוליטנית, מה שמנע מהם להבין שימיהם בשלטון ספורים. בנוסף, הצרפתים לא רצו להפסיד עוד לאחר תבוסת האימפריה שלהם באינדו-צ'יינה. בדיוק כשהאפריקאים קיבלו השראה ממסיום השלטון הצרפתי והבריטי באסיה, הצרפתים מצידם הושפעו מלקחים שלמדו מתבוסתם.

בנוסף, באלגי'יר היו בכירים צרפתים שהושפעו כל כך מההפסד באינדו-צ'יינה, שהם חשו עצמם במין משימה, דבר שלעיתים עיוות עבורם את המציאות. הם שכנעו את עצמם שהם מבינים טוב יותר את המצב וזה תפקידם וגורלם לפקוח את עיני השאר לצרות והאחריות שמביאה איתה המאה העשרים. לזאת הצטרפה תחושת האחריות והסימפטיה של האחראים האיזוריים כלפי האנשים שעליהם הם פיקחו, והם חשו שרק הם יוכלו לעזור להם.

טעימה למרידות ניתן היה לראות בסאטיף ב1945. הרג של 100 אירופאים גרר תגובה ברוטלית צרפתית בה נספו 6000 אלג'יראים. מנהיג הלאומיים באלג'יר נעצר, והמתיישבים האירופאים קיבלו תמריץ לקחת לעצמם סמכות שלמעשה היתה שייכת לממשלה הצרפתית בפריז. לבקיחת סמכות זו לא עורערה על ידי הרפובליקה הרביעית הצרפתית, שהיתה חלשה, ונמשכה עד קבלת השלטון הצרפתי על ידי דה-גול ב58. לא היה שום איום לאומי על הצרפתים בין המאורעות בסאטיף עד המאורעות בהרי אאורוס 11 שנים מאוחר יותר. בעשור הזה ניסו מספר מנהיגים צרפתים לפייס את הלאומיים בעזרת רפורמות דמוקרטיות ויתרונות אקונומיים, אך כשלו בשל רצון הלאומיים בעצמאות ולא ברפורמות.

הדילמה הומחשה היטב על ידי גאי מולט, שהתמנה לראשות צרפת ב55. כאשר הוא טס לאלג'יר נזרק עליו זבל על ידי האירופאים, ובמקביל שיחות עם הFLN, החזית הלאומית, כשלו. שר שהוא מינה לטפל בעניין התפטר אחרי שבוע, ושר אחר התפטר בטענה שהממשלה לא עושה מספיק, כשמולט חשב שאם ינסה לעשות משהו דרמטי יותר הוא יגרום למלחמה בין פריז למתיישבים באלג'יר. הFNL אפילו חטפו מטוס שנשא חברי משלחת צרפתית שהיו במרוקו. בחודשים לאחר מכן לא היתה התקדמות במצב, טרוריזם ועינוי הפכו לשיטות מקובלות של ממשל, וכל תקווה ליישם פשרה עם אלג'יר ננטשה.

מרוקו וטוניס נגררו לקונפליקט. ב57 הם הציעו לתווך, למרות שהסולטן המרוקאי כעס על חטיפת המטוס. ב58 האלג'יראים מרדו, ושבועיים לאחר מכן ראש הממשלה האחרון של הרפובליקה הרביעית התפטר. ממשלת המורדים בALGIERS ניסתה לתפוס את השלטון בפריס, והיתה מצליחה, לולא אדם אחד – דה גול הושבע בראשון ביוני, ושלושה ימים לאחר זאת טס ךALGIERS.

דה גול כפה את עצמו על המצב ובהדרגתיות השיג מספיק כח בשביל למצוא פתרון, דבר שלקח לו 4 שנים. על ידי שמירה על היוזמה ובמקביל אי חשיפה של יותר מידי, הוא הצליח למנוע תגובות נגד עד שהיה מאוחר מידי. הוא החל בשחזור היחסים עם מרוקו וטוניס, הוציא מספר בעלי תפקידים מאלג'יר, ונתן למנהיג המרד האלג'יראי רשות להשאר בתפקידו (לאחר ששוחרר מתפקידיו האזרחיים). לאחר צעדים אלו התכונן דה גול לשאת הצהרה ראשונה בדבר עתידה של אלגי'ר ולעשות את הצעד הראשון לשלום עם הFLN. בספטמבר 58 הוא הציג ברירה בין עצמאות, שילוב עם צרפת או קישור עם צרפת, כשהבחירה היתה אמורה להיעשות תוך 4 שנים מסוף הפרעות (שהוגדר ככל שנה שבה נהרגו פחות מ200 איש בלחימה או טרור). ההכרזה גרמה למרד לבן שני, שכשל, וממשלת צרפת הוכיחה שהיא השתנתה ב18 החודשים שעברו.

ב1960 תמיכה בדה גול גברה בפריס, ומספר מאורעות שחשפו את אכזריות הטרור הצרפתי באלגי'ר היטתה את דעת הקהל נגד האירופאים באלג'יר והצבא הצרפתי. לקראת סוף '60 מנהיגי המרד הלבן הועמדו לדין, אך מרד לבן נוסף החל באפריל 61, שגם הוא בסופו של דבר דוכא.

נצחון דה גול על החזית הלבנה לא תאם, בתחילה, את המצב בחזית הלאומית. הFLN הכריז על ממשלה ארעית באלג'יר, בראשות אבאס, שישבה בקהיר באופן זמני. דה גול, לאחר הנצחון על הלבנים, התמהמה, ודעת הקהל בקרב אלגי'ראים לא לוחמניים נטתה לכיוון הFNL ועצמאות ולא לפשרה, מה שגרם לדה גול לדחוף למו"מ איתם ביתר מוטיבציה. בתחילה שיחות חשאיות נכשלו, אך לאחר מספר שיחות בין דה גול והFNL וכמה גורמים חיצוניים, נפתחה ועידה במאי 61, שכשלה גם היא בעקבות דרישות גבוהות מצד הFNL. לאחר כשלות הפסגה דה גול הכריז בפומבי שהוא מקבל עצמאות אלגיראית, אך המשך התהליך סבל מכמה בעיות, ביניהן החלפת אבאס על ידי בן-חדה כראש הממשלה הזמניצ של הNFL ונסיון התנקשות כושל בחיי דה-גול. בן חדה הציע סיבוב נוסף של דיונים. פסגה נוספת במרץ 62 השיגה החלטה על הפסקת אש, משאל עם, ובהנחה שתוצאתו תהיה לטובת עצמאות – עזיבה של כוחות צרפתיים בהדרגה במשך 3 שנים מרוב חלקי הארץ. בין  השאר הושגו החלטות בקשר להמשך פעילות צרפתית בעסקי הנפט במדבר סהרה ובנסיונות גרעיניים בו. ביולי 62 הפכה אלג'יר למדינה עצמאית. מנהיגיה, לעומת זאת, לא החזיקו. בן-בלה, שחזר לזירה הפוליטית לאחר 6 שנים, תפס את השלטון אך הודח לאחר שניסה לזהות את הFNL עם קווים קומוניסטים ופעל יותר ברמה בינלאומית תוך כדי הזנחה של ענייני פנים. מחליפו היה שר ההגנה שלו, באומדיאן.

באומדיאן שלט במשך 13 שנים, בהם הספיק לעשות הרבה דברים (ביניהם להכריז מלחמה על ישראל), ובמהלך כהונתו הFNL התפרקה לקליקות והפכה מושחתת. מחליפו היה קולונל בנג'דיד, שנאלץ להתמודד עם משבר כלכלי שנבע מירידה במחירי הנפט.  הוא תכנן חזון של מגהריב פדרלי, וחתם ב83 הסכם עם טוניס שאליו הצטרפה גם מאוריטניה. יחסי אלג'יר עם מרוקו, לעמות זאת, נשארו לא יציבים בעקבות סכסוך על מערב הסהרה. ב89 הוא הציג חוקה חדשה שהפכה את אלג'יר למדינה רב מפלגתית, כשאחת המפלגות החדשות היתה הFIS, שהיתה חלק מתנועה שחתרה להקמת ימין קיצוני. המפלגה זכתה בבחירות הכלליות ב91 ובחצי מן המושבים שנקבעו בסיבוב הראשון. הממשלה ביטלה את הסיבוב השני, בנג'דיד נאלץ להתפטר, והFIS הוצא מחוץ לחוק. מועצה זמנית היתה צריכה למצוא מנהיג חדש, והם חיזרו אחרי בודיאף, גיבור למחמה שהוגלה למרוקו ב64. בודיאף היה אנטי דתי ואנטי מלחמתי, אך זכה לשלוט רק מספר חודשים עד שהתנקשו בחייו, וזרוואל החליף אותו. שניהם עמדו מול הדילמה בין פירוק הFIS וחיסול שלו לחלוטין. זרוואל קיים שיחות ב94 עם כל המפלגות מלבד הFIS, אך אלו סירבו לשתף פעולה לעבר מדינה דמוקרטית ללא הFIS. באותה רוח, שיחות ברומא שהתקיימו עם הFIS, נודו על ידי הממשלה. שנה מאוחר יותר, עם הFIS עדיין מוחרמים, זראוול נבחר מחדש. נצחונו היה פחות בקולות שצבר, ויותר בהצלחתו לקיים בחירות מלכתחילה – הארץ היתה מפולגת, חלקים ממנה לא היו בשליטה ממשלתית בכלל, בחלקים אחרים הסמכות הועברה על ידי רציחות, וגם הצבא היה מפולג. ב97 זראוול נחל הצלחה אלקטורלית נוספת, וחוקה נוספת הגדילה את כוחו, אבל הכח האולטימטיבי היה שייך עדיין לצבא. ב98 הכריז זראוול, שהתמיכה בו בקרב הצבא התדלדלה, שהוא לא יבקש כהונה נוספת. 7 מועמדים הופיעו, כש6 מהם פרשו, ובוטפליקה, שר חוץ לשעבר שהוגלה, קיבל את השלטון לידיו. מספר המיתות האלימים ב7 השנים המבוזבזות שבין 92 ו97 היה בסביבות ה100,000.

מול בוטפליקה עמדו מספר משימות – לבסס את המדינה שהFLN כשלו להחזיק, לנצח את התנועות האיסלמיות המיליטנטיות ולהחיות את הכלכלה.

מאוריטניה היתה התישבות צרפתית שהורכבה מצאצאים של שליטי מרוקו וחצי ספרד לשעבר, ואת תחילת דרכם לעצמאות פתחו בסכסוכים עם שתי המדינות הללו. הסכסוך הראשון היה על ריו דה-אורו, שחזקה עליה נדרשה גם על ידי מאוריטניה וגם על ידי מרוקו, לאחר שהספרדים החלו להחזיר שטחים. שתיהן היו מנוגדות לשהיה ספרדית שם, ומרוקו, שהיתה תלוי במצבורי הזרחן שנמצאו בריו דה-אורו, רצתה עליה חזקה מלאה אך העדיפה לחלוק עם מאוריטניה מאשר ששתיהן יפסידו בקרב. מאוריטניה רצתה לבלום את התפתחות מרוקו. ספרד רצתה משאל עם. מרוקו ניסתה לבלום זאת על ידי בקשה מבית המשפט הבינלאומי לצדק, שריו דה-אורו היתה בחזקתו לפני הספרדים, אך זה טען שאין להתמקד בעבר.

בינתיים מרוקו ומאוריטניה הגיעו להסכמה בקשר לחלוקת הזרחן, וב75 המלך חסאן הצעיד 350,000 מרוקאים לתוך ריו דה-אורו, במטרה לשכנע את הספרדים לשאת ולתת עם מרוקו ומאוריטניה ולא עם צד שלישי. ספרד הסכימה, ריו דה-אורו הועברה והשתיים התחלקו בה – שני שליש למרוקו ושליש למאוריטניה.

ה"פוליסריו" (חזית לשחרור ריו דה-אורו וסאגוויט אל-חמרה), שקמו כארגון אנטי ספרדי ועם השתלשלות העניינים הפכו לארגון אני מרוקאי, טענו שריו דה-אורו לא שייכת לא למרוקו ולא למאוריטניה. הם לקחו לעצמם חלק מהשטח, וגירשו משם את מאוריטניה שלא יכלה לעמוד בקרב, כלכלית, ונשיאה הודח על ידי הצבא. מרוקו, לעומת זאת, סירבה להכנע כל כך מהר. הפוליסריו קיבלו תמיכה הן מלוב והן מאלג'יר, כל אחת עם הסיבות שלה. התמיכה של שתיהן התערערה עם הזמן, מסיבות שונות, והקרב בין הפוליסריו למרוקו נטה לטובת מרוקו, שלאט לאט דחקה את הפוליסריו מהשטח על ידי התיישבויות שלה במדבר.

המטרה של מרוקו היתה להחזיק בכל הגבול הימי האטלנטי. הם דחו שיחות עם הפוליסריו, אבל הסכימו למשאל עם. הוא השקיע כסף באיזורים מסוימים והעביר אליהם תושבים פרומרוקאים במטרה להתכונן למשאל עם ולהבטיח נצחון בו. ב91 הפסקת אש הוכרזה על ידי האום כתנאי מקדים למשאל העם, וצוות של האום נשלח לאיזור, אך עבודתם הופרעה על ידי ויכוחים של מי רשאי להצביע. ב99 קופי ענאן שכנע את שני הצדדים לקבל את שנת 2002 כשנת משאל העם, אך לא הצליח לשכנע אותם להבטיח קבלה של התוצאה בכל מקרה. ב99 היה פיוס בים אלג'יר למרוקו, כשלשניהם שליטים חדשים, מה שניבא את הבידוד הפוליטי של הפוליסריו, שישאיר אותם עם מידה מסוימת של אוטונומיה תחת שלטון מרוקאי.

מאוריטניה המשיכה לסבול מצרות רבות, הן אקונומיות והן אתניות, שכן מאוריטניה הורכבה משחורים כהים ובהירים. ב84 תפס את השלטון אאולד-טאיה הברוטלי, שטבח בין 89-92 באלפי מאוריטנים, וגרם לעשרות אלפים לברוח לסנגל, שהתעצבנה וגירשה אותם וכמעט פתחה במלחמה. אאולד-טאיה תמך בשיטה רב מפלגתית, והשתמש בה לזכות במספר בחירות ב92 על מנת לחזק את שלטונו הרודני כששאר המפלגות רבות ביניהן.

חזור אל: מבוא להיסטוריה פוליטית – סיכומים

כאן תוכלו למצוא סיכומים נוספים בהיסטוריה פוליטית:

היסטוריה פוליטית של זמננו

מבוא להיסטוריה פוליטית

מבוא היסטורי לפוליטיקה בת זמננו

כאן תוכלו למצוא סיכומים אקדמיים נוספים

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

חמש שאלות לזיהוי חרטטנים

חמישה כללי אצבע שיעזרו להם לזהות חרטא כשאתם פוגשים אותה ולהתמודד עם טענות ומידע שמוצג בפנינו. המדריך להמנעות מחרטטנים

להשתפר: