היסטוריה פוליטית של זמננו: מלחמת האזרחים בספרד -המפה הפוליטית

היסטוריה פוליטית של זמננו: מלחמת האזרחים בספרד – המפה הפוליטית

היסטוריה פוליטית – סיכומים

סיכומים אקדמיים

בצד הקומוניסטי של מלחמת האזרחים בספרד הייתה טעות הערכה שעלתה בחיי אנשים רבים באירופה: לגבי מיהם האויבים של הקומוניזם בכלל והסובייטי בפרט. התיאוריה הייתה שישנם שני אויבים: הקפיטליזם המערבי, והסיעות שאינן מסכימות עם סטאלין (טרוצקי; האינטרנציונאל הרביעי שרוצה מהפכה; סוציאל דמוקרטים; וכו').

עד שב-1935 (ביטול חוזה ורסאי) מאוד ברור שגרמניה הנאצית והפשיזם באיטליה הופכים לאויבים מסוכנים. אז סטאלין עושה שינוי של 180 מעלות, ואומר שעם כל אויבי העבר צריך לשתף פעולה כדי ליצור חזית עממית כנגד הפשיסטים. כלומר, המפלגות הקומוניסטיות בכל העולם מקבלות פקודה להקים חזיתות אנטי-פשיסטיות עם כל הבא ליד.

חזית עממית הוקמה בצרפת, שם עלה ראש ממשלה יהודי בשם לאון בלום. הפשיסטים בצרפת לא היו מרוצים מכך – "טוב יותר עם היטלר מאשר עם בלום". חזית עממית הוקמה אף בספרד.

אך בספרד החזית הגיעה על רקע חוסר מסורת דמוקרטית, מדינה חלשה, חוסר יציבות, קיטוב קיצוני – והתוצאה הייתה מלחמת האזרחים בספרד.

כדי להבין את מלחמת האזרחים בספרד יש ללכת אחורה, אז נראה שהשמאל היה מפולג (כפי שבמקומות רבים). הקומוניסטים דווקא היו הכוח השלישי בשמאל, הכוח המרכזי היה האנרכיסטים (מדינה חקלאית, ללא פרולטריון שיזין את השמאל) – SNT. ישנם גם סוציאליסטיים – המפלגה הסוציאליסטית הייתה יותר עירונית. לעומתם, הקומוניסטים היו הרבה יותר קיצוניים ומאוד נאמנים לברית המועצות.

ספרד זכתה בכך שלא נכנסו למלחמת העולם הראשונה, החליטו שהפסידו מספיק לאמריקאים. עזר לכלכלה שלהם מאוד.

לספרד היו שרידי אימפריה באפריקה, שם היו המון צרות.

מרוקו: היה לה חלק חסר תוחלת שם. החלק בעל התועלת היה שייך לצרפתים. שם היה מרד של עבד-אל-קרים, והצבא הספרדי התעמת איתו, וניצח אותו, אומנם בקשיים רבים.

עלה בדם וכסף רב. מכיוון שהכסף הלך למלחמה, לא היה כסף לתעשייה, תעסוקה וכו'. נהייה משבר פרלמנטרי בספרד, שבסופו של דבר גרם לקריסת הפרלמנטריזם, ועלה גנרל – פרימו דה-ריברה. מה שהוריד אותו מהשלטון היה המשבר העולמי. הצליח במידה מסוימת לייצב את ספרד ולהביא לקידמה מסוימת – ספרד הייתה מפגרת ביחס למדינות אירופה המערבית.

אך הדרך בה החזיק את השלטון, עם הוצאת האופוזיציה מחוץ למשחק הפוליטי, או עם הסכמים חוץ-פרלמנטריים לא חוקיים, הייתה דרך להחזיק מדינה במשבר. כשירד מהשלטון, עלה נושא הרפובליקניזם לדיון. הספרדים ניסו להפוך את המלוכה לרפובליקה, להקים את הרפובליקה השנייה.

המלך אלפונסו לא רצה כמובן. אך לאחר ירידת ריברה היו בחירות, והשמאל קיבל רוב מוחלט. המלך עוזב את המדינה, ללא ויתור על השלטון. נוטש את המדינה, והפוליטיקאים מנצלים את ההזדמנות כדי להכריז על הרפובליקה השנייה.

ברפובליקה השנייה מנסחים חוקה, והשמאל מנצח בבחירות. אך יש לזכור שהשמאל מפולג. אין יציבות, והשנה היא 31', באמצע המשבר הכלכלי העולמי. לספרדים אומנם היה ניסיון רב במשברים כלכליים, אך תמיד פתרו אותם דרך הגירה. ספרד פלטה אוכלוסיות רבות. אך ב-23' ארה"ב סגרה את שעריה, והתחילה שרשרת של סגירת דלתות כל המדינות. בוודאי ובוודאי בזמן המשבר הכלכלי –ניסו להימנע ממהגרים מובטלים.

הימין גם הוא היה מפולג. זאת יחד עם הפילוג בשמאל והמשבר הכלכלי הגדול – הרכיבו את הדרמה בספרד.

מנהיגי השמאל רצו מאוד להנחיל מעין ממשל פרלמנטרי-מלוכני הדומה לאנגליה. ניסו לעשות זאת ב-31-33'. ההשקעה העיקרית אז הייתה בחינוך. הבינו שרמת האוכלוסיה הנמוכה היא שהביאה למצבה של ספרד (רוב האוכלוסייה לא ידעה קרוא וכתוב).

אך הפתיחות הזו הייתה יכולה לתת פירות רק לאחר המון שנים, ובינתיים ישנו משבר כלכלי.

ב-33' מפנים השמאלנים את המקום לימנים. שוב היה לא מאוחד. תביעות כלכליות, ותביעות גם מצד הצבא שראה סכנה גדולה בעליית השמאל.

פרנקו, שהיה גנרל צעיר מאוד, מסתכל על מה שקורה בספרד וכך רואה את התמונה: מצד אחד המדינה מתפוררת חברתית-כלכלית בגלל השביתות והמרידות. המשמר האזרחי החזק, לא מצליח להשתלט על אחת השביתות שהיו, ונאלצו להביא את הצבא. כן היה מרד אנרכיסטי בדרום, שעודד את הפועלים להשתלט על אדמות. הם משתלטים, מקימים קומונות ולא נשמעים לממשלה המרכזית ולא לאף אחד.

פרנקו שולח כוחות למקומות שונים כדי לדכא, רואה שהמצב הולך ונהייה מסוכן. מצד שני, רואים שבתוך הצבא – רבע מהמתגייסים משתייכים מפלגתית לשמאל. כלומר, מה שהפחיד אותו הוא שהצבא הולך לאבד את השליטה על עצמו.

המשפט המפורסם מאותה תקופה: העניים השתגעו מרעב והעשירים השתגעו מפחד, שהרעב יקים שחיטה כללית.