שאלת קרקעות ישראל וצדק חלוקתי
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
המפעל הציוני כמפעל קולוניאלי
כפי שדמוקרטיה היא מילה אמוטיבית חיובי, קולוניאליזם זו מילה אמוטיבית שלילית. שימוש במונח קולוניאליזם אומר שבניגוד לטענה היסודית של חסידי החלוקה, הקובעת כי מדובר בשתי תביעות צודקות של עמים מקומיים על חבל ארץ אחד אחד, אין כאן שני עמים מקומיים צודקים. מדובר בעם אחד שהחזיק בארץ, ועם שני של מהגרים קולוניאליים שבא בחסות הכרזת בלפור המהווה מתנה מצד האימפריאליסטים תוך גזל האדמות. הטענה הקולוניאליסטית שוללת את הזיקה ההיסטורית של העם היהודי לאדמתו ועל ידי כך שוללת גם את חוק השבות.
התשובה לטיעון הקולוניאליסטי הוא שבהיעדר מדינת אם השולחת את היהודים, לא מדובר בקולוניאליזם.
מבט מתוך מדינת ישראל העכשווית
יש להבחין בין השלב הראשון שיצר את השליטה הישראלית על הקרקעות ובין המצב שמתקיים מאז. נתרכז בעיקר במצב הקיים מאז יום האדמה שסיים את השימוש בחוק נכסי נפקדים, חוק רכישת מקרקעין ופקודת ההפקעה. מ-1976 אין יותר במדינת ישראל הפקעות גדולות על בסיס לאומי. לעיתים יש הפקעה של קרקעות ערביות, אולם זהו אינו עניין לאומי – למשל בבניה של כביש 6. כיום אין הפקעה שנועדה להעביר אדמות מלאום ללאום. אולם, זה לא לגמרי מדויק.
צדק חלוקתי
מהו חלקם של הערבים בהחזקת קרקע במדינת ישראל?
יש לבחון את ההחזקה ולא את הבעלות. אם אנחנו בודקים את השטח של הרשויות המקומיות ומשווים אותו לשטח של הרשויות המקומיות (בלי האזוריות) היהודיות אנחנו מגלים כי השטח הנמצא בקרב הרשויות הערביות (עיריות ומועצות מקומיות) הוא בערך 24% מכלל השטח של המועצות (בלי לכלול ערים מעורבות). הנתון הזה הוא נתון שלכאורה מציג תמונה מאוזנת. למעשה הנתון הזה מורכב ומראה כמה חשוב בנושאים הללו לבחון את העובדות באופן מפורט. הנתון לא פותר את הבעיה מכיוון שבחינה מדוקדקת מראה כי יש הבדל משמעותי בין המשבצות של הרשויות המקומיות הערביות והיהודיות. הערים היהודיות הרבה יותר צפופות מהערים הערביות. הערים הערביות הן כפרים שנדחסו, ללא בנייה לגובה. לאור זאת, צפיפות הדיור במגזר היהודי קטנה הרבה יותר. היהודים גרים בממוצע של אדם לחדר, כאשר הערבים גרים בממוצע של שניים ושלושה אנשים לחדר. מנגד, הצפיפות בין הבתים קטנה. בנוסף, יש לבחון את איכות החיים ולא רק את אחוז ההחזקה בקרקעות. אין מה להשוות בין איכות החיים של ביישובים יהודים ויישובים ערבים.
כדי לבנות במדינת ישראל צריך להשיג רשיונות בנייה, תב"ע והתאמה לתכנית המתאר. אחת הטענות נגד המדינה נובעת מהעובדה כי היא לא הקימה אף יישוב ערבי, לעומת מאות יישובים יהודיים. במשך תקופה ארוכה לא היו נציגים ערבים בוועדות התכנון והבנייה ולא היו תכניות מתאר, מה שמנע בנייה, תכנון, חלוקה נכונה של משאבים והתפשטות. המגזר הערבי גדל בצורה משמעותית, בעיקר מריבוי טבעי. יש צורך לתת מענה לבעיית המגורים במגזר הערבי. זה מחזיר אותנו לבעיית המשבצות. מבחינת שלטון מקומי יש לערבים כמות קרקע גדולה. אולם, חלק מהקרקעות בבעלות פרטית המצויות בידיים ערביות, מצויות בתוך המשבצות של הרשויות הערביות. זה יוצר מצב שמקשה על תכנון של יישוב ערבי, משום שבעלי הקרקע הפרטית מסרבים להקצות מהקרקע הפרטית לטובת הציבור. בנייה של עיר חדשה מחייבת הפקעה של שטחים גדולים ותכנון של תכנית אב מסודרת (מבני ציור, פארקים וכו'. אולם, כשכמעט ואין מוביליות בשטחים, לא תמיד ההקצאה של קרקע המדינה יכולה לפתור את הבעיה של תכנון קוהרנטי של הכפר. המתח של החשדנות בין התושבים והמדינה וסכסוכים פנימיים בתוך המגזר הערבי (בין בעלי הקרקעות ומחוסרי הקרקעות) מסכלים את היכולת לפתח את היישובים הערים. הדברים הללו מתחילים למצוא ביטוי גם במגזר הערבי, למשל עי ראסן חמאיסי.
