צרפת שלאחר מלחמת העולם השנייה

גנרל צרפתי בשם דה גול מהווה דמות משמעותית במלחמת העולם השנייה. דה גול הוא אחד המנהיגים שהטביעו חותם בצרפת, תקופה שלמה מזוהה איתו באופן כמעט מוחלט. הוא נולד ב1890 למשפחה בורגנית אדוקה בדתה (קתולית). נלחם במלחמת העולם הראשונה ונפצע, נפל בשבי וקיבל הצטיינות. בגיל 35 הוא מתמודד על דרגת גנרל ואף ממונה. בספריו הוא מתאר את המלחמה העתידים ויוצא חוצץ נגד תרגום המלחמה ע"י הצרפתים. הוא הראשון שידבר על הטנק ככלי מתמרן ולא נייח. במלחמת העולם השנייה מוצב דה גול בחזית הצרפתית בבלגיה שם הוא מבקר את הרמטכ"ל הצרפתי על הקצאת כוח מועטה מידי כנגד הגרמנים. עם נפילת צרפת ב1940 נמלט דה גול לבריטניה ומייסד שם את "צבא צרפת החופשית" וממשיך את מאבקו בגרמניה מבריטניה. הצבא הורכב ממתנדבים שביצועיהם היו אמנם בינוניים אך הרעיון היה שצרפת תמשיך להילחם. דה גול הצליח לשכנע את מפקדי צבא בנות הברית לשתף את צרפת הן בתוכניות האופרטיביות והן בפגישות באירופה וכאשר נכנסו צבאות בנות הברית לפריס, דה גול היה בראש והא קצר בכבוד זה משמעויות רבות. עם שחרור צרפת, עומד דה גול בראש ממשלת אחדות ודמותו אדירה- הוא זה שמשחרר את פריס ויוצא נגד ממשלת וישי משתפת הפעולה ועל כן מהווה את סמל המאבק ונתפס כדמות הראשית בצרפת. ב1945 צרפת מכוננת את הרפובליקה הצרפתית הרביעית, מיד לאחר מלחמת העולם השנייה. משאל עם מאשר חוקה חדשה ובחירות כלליות ולראשונה בתולדות צרפת הנשים מצביעות גם כן.בבחירות השמאל זוכה להישג, מה שלא משמח את דה גול. המפלגה הקומוניסטית יוצאת הגדולה ביותר. הבחירות הן אזוריות באזורים רב נציגים (כל אזור 6 מועמדים). יש להיות חלק מרשימה ולא מתמודד עצמאי. שיטת הבחירות נקראת "שיטת הממוצע הגבוה". הרעיון הוא שיש יתרון מסוים למפלגות גדולות. לכאורה זה אמור ליצור מצב של מפלגות קטנות מעטות, אולם בניגוד לדעת דה גול, חלוקת העוצמה בין הרשויות (מחוקקת ומבצעת) הייתה בניגוד לרצונו. הפרלמנט קיבל כוח רב מהממשלה, רה"מ היה תלוי בפרלמנט, וזה הפך אותו לפחות עצמאי. העוצמה של הפרלמנט יכלה להיות נוחה אם הוא היה כמו הבריטי- דו-מפלגתי, אך בצרפת, הפרלמנט בעל ריבוי מפלגות יחסי, ובגלל הנטייה לתמוך במפלגות שהתנגדו לנאצים- הגדולות הן או השמאל הקומוניסטי, או הימין של דה גול. המרכז- הוא דווקא החלק הקטן (זה בדיוק מה שקרה בגרמניה לפני עליית הנאציזם– המרכז קרס, והעוצמה הייתה או בשמאל או בימין- מה שיוצר פרלמנט מפוצל ומשוסע, מה שמקשה עליו לתת גיבוי לרשות המבצעת). ב 1946 דה גול מתפטר כי הפרלמנט לא מאשר לו תקציב ויוצא מהפוליטיקה הצרפתית ל12 שנים. עד 1959 כיהנו בצרפת 23 ממשלות(בערך 2 ממשלות לשנה בממוצע) דמות שיכלה לאזן את הפוליטיקה הצרפתית היא הנשיא אך הוא היה נטול זכויות ובעל פרופיל מאד נמוך שכן היה אמור להיבחר ע"י הפרלמנט פה אחד ועל כן היה עליו להיות "למלם". הרפובליקה לא הייתה שקטה מבפנים- היו מהומות, שביתות פועלים, אלימות של ארגוני עובדים וכו', החברה הצרפתית הייתה משוסעת מבפנים. עבור הקומוניסטים סוף מלחמת העולם השנייה העמידה אותם במצב מעניין: צרפת נחשבה גוש מערבי וקיבלה סיוע אמריקני (תוכנית מרשל ששיקמה אותה). הקומוניסטים , שלחמו נגד הנאצים, לא רצו את האמריקנים במקום, אלא רצו לשנות את החברה. הם ראו עצמם בתור המפלגה היחידה שנשארה ללחום והם הפכו פתאום ל"אויב" מוקצה, ולכן הם מאד פעילים בפעולות אנטי ממסדיות. זה מגיע למהומות רבות בעקבות תוכנית מרשל ב 47 (שביתות, אלימות ארגוני עובדים) וזה הגיע עד להתערבות הצבא. מאז המושג "שביתה" בצרפת הוא טראומטי. צרפת היא מאד ריכוזית; לכן קל בה להשבית. יכולת האיגודים לחנוק את הכלכלה גדולה.

מבחוץ- צרפת משתרעת באוקיינוס השקט, אטלנטי וכד'. יש לה 3 מאחזים חשובים: באסיה, בצפון אפריקה ובאפריקה השחורה. בסוף מלה"ע 2 האימפריה הצרפתית מוצאת עצמה במצוקה כלכלית, כשארה"ב שאמורה לתמוך בה- מתנגדת עקרונית לקיום האימפריאליזם. היא מוצאת שזה קשה להחזיק קולוניות, במיוחד שבחלקן מתעוררת תנועת לאומית.

התמודדויות של צרפת בקולוניות השונות:

1. בוויאטנם החלה להתעורר תנועה לאומית וגרילה שנעזרת בסינים ותוקפת את הצרפתים. ב 1954 הצבא הוויאטנמי תוקף את הצרפתים בדיין ביין פו ( Bien Dien Phu) ולצרפתים תבוסה מוחצת. צרפת הייתה המומה ומושפלת. בעקבות הסכם ז'נבה הצרפתים נסוגים ממזרח אסיה וגם מהקולוניות האחרות.

1.הקולוניות בצפון אפריקה (תוניס ואלג'יריה- ארצות המגרב)- בצפון אפריקה מתחילות התעוררויות במרוקו וטוניס. מי ששולט בתוניס זה ממשלת בובות כזו שמופעלת בידי הצרפתים יש ממשלת בובות בחסות צרפתית וכאשר יש התעוררות לאומית, מפלגת העצמאות של טוניס מוצאת מחוץ לחוק והמנהיג נשבה ונכלא בצרפת (חביב בורגיבה). כשהוא בכלא, מתגבש הסכם להענקת אוטונומיה פנימית לטוניס כחלק מצרפת כאשר ב 1954 "ממשלת הבובות" התפטרה ומתחילות מהומות בתוניס. בשלב זה, רה"מ מנדס פראס פונה לעשות מעשה שנתפס כמעט כבגידה: ניהול מו"מ חשאי עם חביב על העתיד. הם מגיעים למסקנה שיש להנהיג בטוניס אוטונומיה פנימית, כלומר לתת לה סמכויות פנים מלאות, שטוניס תמשיך להיות צרפתית בהגדרה, לא תנהל מדיניות חוץ משלה ותהיה מוגבלת לבנות צבא- אך תנהל את ענייניה בעצמה. הצבא הצרפתי שהיה ימני בד"כ-,מחליט לתמוך במנדס פראנס ולהסכים לצעד. וב1955 מושג ההסכם וב1956 מוכרזת עצמאות.

2. בניגוד לטוניס, באלג'יר היו מתיישבים צרפתים מהמאה ה19. בשנות החמישים 10% מהתושבים באלג'יר היו צרפתים. בעקבות מלחמת העולם השנייה, כשהתנועה הלאומית באלג'יר מתחילה, הצרפתים בגילוי מחווה לאלג'רים, מאפשרים לאלג'יר לבחור פרלמנט מקומי אך בתנאי ש40% מהנבחרים לפרלנט יהיו אלג'יראים ו60% צרפתים. מה שקורה, זה שאם יש רק 10% צרפתים באלג'יר- מתוכם יהיו 60% חברים בפרלמנט וזו לא בדיוק חלוקה הוגנת של הכוחות. מפלגה חדשה שהוקמה הייתה מפלגת האיחוד העממי האלגיראי שהרעיון שלה היה איחוד פדרטיבי עם צרפת כחלק מצרפת ולא כקולוניה. צרפת לא הסכימה להצעות אלו ועל כן בשנות ה50 קמה תנועת FLN – החזית לשחרור לאומי, שתהיה למיתוס בעולם הערבי ובמדינות הקולוניאליסטיות בכלל. אחמד בן בלה, מנהיג הFLN שמנהל מערכה רחבת היקף מול צרפת בעיקר בכפרים, בדרכים- מלחמות גרילה. צרפת עומדת בפני דילמה- אם יתנו עצמאות לאלגיר, מה יעשו עם 10% הצרפתים שחיים בה? המתיישבים האלגיראים החזיקו בגישה ימנית מאד וטענו שיש להמשיך להחזיק באלג'יר בכוח והאכזבה שלהם מצרפת גורמת להקמת ארגון "הועד לבטחון הציבור" במאי 1958. משמעות ארגון זה היא סוג של הבעת אי אמון ברפובליקה הרביעית ובממשלה הצרפתית.

ביוני 58 דה גול חוזר ונבחר לרה"מ ומקבל סמכויות מלאות למשך חצי שנה- שתהיה הרת גורל; בה דה גול מקבל מנדט לשינוי החוקה הצרפתית ולהקים את הבסיס לרפובליקה החמישית. הכללים הבסיסים של הרפובליקה:

עליונות ברורה של הרשות המבצעת על הרשות המחוקקת.
הנשיא נבחר ע"י הציבור הצרפתי ישירות, לשבע שנות כהונה והוא זה שממנה את ראש הממשלה ובית הנבחרים רק מאשר זאת, כלומר הוא אוטונומי.
סמכויות החירום כולן בידי הנשיא.

על אף התחושה שיש כאן חשש לאוטוריטריה וטוטאליטריות, התחושה בצרפת הייתה שאין ברירה.לזכותו של דה גול , חרף הסמכויות שהוקנו לו כנשיא, הוא לא הפך לטוטליטרי. הימין משוכנע שדה גול ישמור על אלג'יר ואכן כמה חודשים לאחר עלייתו לשלטון הוא נוסע לאלגיר ובהפגנת ענק הוא אומר להמון "הבנתי אתכם ואני יודע מה אתם צריכים". לאחר הנסיעה, מתווה דה גול את ההצהרה העצמאית האלגיראית- בתחילה כאוטונומיה ולאחר מכן כעצמאות. הרעיון הוא לערוך משאל עם בנוגע לגורל על עתיד אלג'יר גם בצרפת וגם באלג'יר וזה מכעיס את המתיישבים האלגיראים ופורץ מרד. בעקבות המרד נגדו, דה גול מפעיל סמכויות חירום ויחידות צבא ומדכא מרידות נגד הרעיון. במקביל להתגברות האלימות בקרב הצרפתים האלגיראים, מגברים גם האלגיראים את האלימות בקרבם בשל שאיפתם לעצמאות.

בין 60-61 מתחולל הקרב על אלג'יר- דה גול וצבא צרפת מהנלים מאבקים ברחובות אלג'יר, קרב עקוב מדם בו הצרפתים מנצחים ומחסלים את ההתמרדות של האלג'יראים, ניצחון המכריע סופית את ההבנה של דה גול שאי אפשר להחזיק יותר באלג'יר וצריך לעזוב. העסק הזה מוליד בקרב הצרפתים באלג'יר ארגון טרור OAS –ארגון צבאי חשאי. הם מבינים שהפיתרון לעצירת התהליך הוא לחסל את דה גול ומנסים להתנקש בו.

במרץ 62 בעיר אוויה, נחתמים הסכמים לשחרור אלג'יר והסכמים אלה מובלים לאישור בסדרת משאלי עם בצרפת ובאלג'יר בין האלג'יראים עצמם והמתיישבים הצרפתים. בשנה זו אלג'יר הופכת עצמאית. בשלב זה צרפת נכנסת לתקופה של כמה שנים "משעממות" ודה גול לא אוהב את העובדה שצרפת כבר לא מעצמה על עולמית ולכן הוא הוגה רעיון לשיתוף פעולה היסטורי בין צרפת לגרמניה, שיוליד שיתוף פעולה מדיני ויוביל לאיחוד האירופי עצמו ולהפיכת אירופה לכוח פוליטי, כלכלי משמעותי מול ארה"ב וברה"מ. זה מתחיל בברית כלכלית שנקראת "קהילת הפחם והפלדה" ב 51 (הסכם בין צרפת גרמניה איטליה הולנד בלגיה ולוקסמבורג). זה ממשיך להסכם רומא שנחתם ב 57- הוקם השוק האירופאי המשותף- מה שמוביל להקמת הפרלמנט האירופאי, והיום האיחוד האירופאי.

דה גול הגיע לקדנציה השנייה שלו בגיל 67 כאשר הוא זקן ונרגן ובמאי 1968 נתקל דה גול באחת הטראומות הגדולות בחייו- מרד הסטודנטים- סטודנטים רבים שנולדו בבייבי בום של מלחמת העולם השנייה שלא ידעו מלחמה, מתארגנים למחאה על תנאי ותכני הלימוד. בנוסף, יש מחאה על מלחמת ויאטנם למשל או המעורבות האמריקנית הגדלה באירופה. הם דרשו רפורמה באקדמיה, כיתות גדולות יותר, והפסקת הדומיננטיות הכנסייתית באוניברסיטאות. פריס באותה תקופה יהא מאד דומיננטית והמרד משתק אותה שכן המחאה פונה גם למתרחש באוני' והמחאה תופסת גלים ומתלבשים על המחאה הזו גופים נוספים (ארגונים פוליטיים, של עובדים, מורים וכד'). הצבא / משטרה נדרשים לרסן זאת בכוח, ועוד כוח רק מעלה את הלהט בקרב הסטודנטים. פוצחת שביתה גדולה ושיתוק כלכלי ונזק כלכלי. דה גול- נמצא בתקופה זו בסיור בגרמניה והוא חוזר המום ב 68 כי חלק מהמחאה היא גם נגדו (חוסר נכונות לטפל בבעיות). עם חזרתו של דה גול הוא יוצא לבחירות כלליות בהן מקבל מנדט מחודש. דה גול מארגן משאל עם שאמור לבצע רפורמות נוספות בממשל, מה שמגביר סמכויותיו. אולם הפעם המשאל נכשל גם בקרב בימין (דה גול הגזים ברצונו להיות קיסר חדש) וב1969 הוא פורש סופית ונפטר שנה אחר כך.