ישראל לקראת דמוקרטיה חוקתית- עקרונות לתיקון מדינה ומשטר/ ירון אזרחי ומרדכי קרמניצר
חוקה– מסמך מיוחד או קבוצה של חוקי יסוד העוסקים בהסדרת נושאים עקרוניים של הסדר הפוליטי ומוגנים על ידי כללים המקשים על שינויים או תיקונם כתוצאה מרוב מקרי או מלהט רגשי/פוליטי חולף.
ישנו צורך להפריד בן הרמה הבסיסית והעקרונית- לרמה השוטפת, בין התייחסות ליסודות המשטר ובין הפוליטיקה היומיומית של חקיקה ומדיניות ציבורית.
החוקה באה על מנת להבטיח יציבות ורציפות בתוך העולם הפוליטי המשתנה.
הצלחת החוקה תלויה ביכולת ליצור תמריצים להתנהגויות ופעולות המתיישבות עם הנורמות הבסיסיות המיוצגות בה.
מערכת חוקתית מכוות להבטיח את האיזון והיציבות של המערכת הפוליטית תוך שמירה על יכולת ההתחדשות שלה בתנאים משתנים.
חוקות דמוקרטיות- במרכזן- ערכי שלטון החוק, חירות, שוויון, שלילת האלימות , יצירת איזונים ובלמים וזכויות האזרח (במדינות רבות- גם הפרדת הדת מן המדינה).
עיצוב עקרונות חוקתיים דורש אידיאליזם מחד וריאליזם מאידך- ואת ההכרה בכך שיש מרחק בין אידיאל למציאות אך מאמץ לצמצום המרחק הזה הוא מאמץ ראוי.
בישראל- האבות המייסדים רצו לבנות מדינה דמוקרטית אך התקופה הסוערת בה הוקמה המדינה מנעה חשיבה ציבורית שקולה על צורתו של המשטר. מתוך כך נוצר וואקום שהוליד הכרעות שאינן עולות בקנה אחד, למשל, עם האופי הפרלמנטארי שאפיין אותה- אלה גררו תקופה שלאי יציבות ללא תקדים בתפקוד המוסדות הפוליטיים.
תהליך הגיבוש של מסגרת חוקתית בישראל כול להיעשות רק בהדרגה ומתוך שיתוף פעולה רחב בציבור ולא מתוך להט רגשות סוחפים או משבר חולפים.
למרות העקרונות האוניברסאליים של הדמוקרטיה ניתן לראות מגוון רחב של נוסחאות במדינות שונות.
גם בישראל- המשטר הדמוקרטי יתבסס רק אם ישאב מן הניסיון ההיסטורי/פוליטי של האזרחים המרכיבים את המדינה ויתחשב בתנאים החברתיים והתרבותיים המעצבים את יחסו של הציבור אליה.
לחיזוק המשטר הדמוקרטי באמצעות חוקה יש חשיבות גוברת על רקע הלחצים והסכנות הנגרמים על ידי הגלובליזציה- המשנה את פני העולם ומקטינה את חופש ההחלטה והפעולה של מדינות בעיקר בתחומי הכלכלה והתקשורת. תהליכי הגלובליזציה שאינם מווסתים על ידי המדינה מסכנים את מעמדם וכושר פעולתם של המוסדות ואת שמירתה של הזהות התרבותית והערכית של החברה הישראלית.
מסגרת חוקתית גמישה אך יציבה- תקל על הממשל והאזרחים לזהות את גבולות שיקול הדעת של הרשויות ותחזק אותם מול קבוצות אינטרס סקטוריאליות.
5 מוקדי קושי בעיצוב חוקה:
1. הקשיים בביסוס ומיסוד ההגבלות על כוח המדינה או השלטון:
המקורות של הרעיון הדמוקרטי והצורך להגביל את הכוח השלטוני- מהפכות, מלחמות אזרחים וקונפליקטים שונים.
חוויות כאלה והתחושה שהמדינה יכולה להיות אויב האזרח היו מרכזיות בהתפתחות המסורות הליברליות והדמוקרטיות.
במהלך ההיסטוריה היו היהודים בתפוצות ערים לסכנות להם ולחירותם מצד השלטון אך הם נטו לייחס אותן להיותם מיעוט דתי/אתני. מסיבה זו- התנועה הציונית נטתה לראות בהקמת המדינה היהודית אמצעי עיקרי לאבטחת החופש והרווחה של העם- שיאו של האבק על הזכות לחירות מבלי לקחת בחשבון שהמדינה או הממשלה יכולה להוות איום על חירויות אזרחיות.
בהיעדר חוויה של קונפליקט עם שלטון שאינו שלטון זר, לא התפתחה בציבור הישראלי אותה חשדנות שגרמה בחברות אחרות את המהלכים החוקתיים של הגבלת השלטון נהפוך הוא- דעת הקהל בשנות ה-90 הייתה השאיפה למנהיג חזק נטול מגבלות פרלמנטאריות.
2. הקשיים בהטלת מגבלות על הכרעת הרוב:
הכרעת הרוב באה לאפשר ניהול המדינה בתנאים של אי הסכמה- זהו הריאליזם של השיטה הדמוקרטית.
המשטר ממסד את הקונפליקט ומעמיד אמצעים לא אלימים להתמודדות עם מחלוקות. האמצעים כוללים הטלת הגבלות על הכרעת הרוב וישנו קושי רב בהגבלות אלה- הסכנה- פגיעה במנגנון ההחלטות הציבורי או מתן העדפה דווקא למיעוט.
עם זאת, ההגבלות הן הכרחיות ובאות למנוע דיקטטורה של הרוב. בחירות תקופתיות- תפקידן לאפשר החלפת שלטון כאשר יחסי רוב-מיעוט משתנים.
כל זאת תקף לגבי רוב פוליטי. אולם במדינת ישראל ישנה הבעיה של הלאמת הקונפליקט בין רוב ומיעוט. בהקשר זה, בו שלטון הרוב מתפרש כשלטון הרוב היהודי, כל חיזוק מעמד המיעוט מתפרש כאיום על הזכויות הלאומיות ועל הסולידאריות של הרוב. אך דווקא במצב כזה- מעוט אתני/דתי קבוע זקוק להגנה מיוחדת.
3. קשיים ביחס למרכזיות הפרט וערכו כאדם:
קושי נוסף בהתבססות הדמוקרטיה בישראל הוא היעדר תרבות דמוקרטית כזו התומכת במעמדו, ערכיותו ועצמאותו של האינדיבידואל.
החברה הישראלית חסרה את המסורות הדתיות/חברתיות/תרבותיות שהזינו את התפתחות האינדיבידואליזם המודרני. ערך הפרט ועולמו לא זכו למעמד מרכזי עד תקופתם של שפינוזה, קפקא וכיוב, וכמעט לא קיימות תפיסות אינדיבידואליזם פוליטי בזירה הפנימית של החברה היהודית.
בנוסף לכך- בולטת עוצמתן של מסורות קולקטיביות בחברה היהודית. היהודים שנטשו את אורח החיים המסורתי/קהילתי הצטרפו לתנועות קולקטיביות חילוניות כמו הסוציאליזם והלאומיות. מגמה זו חיזקה את הקונספציה החברתית מול מעמדו של היהודי כפרט.
הקמת המדינה והמשברים שפקדו אותה נתנה עדיפות לקבוצתיות כמקור של נחמה וסולידאריות והיא שימשה תפקיד בחברה המתהווה וניתן היה לראות סימנים לה ביצירה ובאומנות.
האינדיבידואליזם במשמעותו הערכית והרוחנית לא קיבל את החיזוק לו זכה בחברות אחרות.
לאחרונה התפתח האינדיבידואליזם הישראלי כאינדיבידואליזם כלכלי, אך זהו אינו תחליף לאינדיבידואליזם הערכי כי הוא אינדיבידואליזם חיצוני-המעודד אגואיזם תוקפני.
האינדיבידואליזם הפנימי/ערכי לעומת זאת חיוני לביסוס נורמות של אחריות אזרחית והוא גורם לריסון השימוש בכוח.
מסיבה זו, המעבר מחברה הרואה בפרט רק חלק מקבוצה לחברה התופסת את הפרט כערך בפני עצמו כרוך בביסוס תהליכים דמוקרטיים של ריסון הכוח השלטוני.
4. הקולקטיב הישראלי וקשיי ההפרדה בין דת ומדינה:
ההפרדה בין דת ומדינה- אחד היסודות החשובים במשטרים דמוקרטיים והליברליים.
הבעיה בהפרדה כזו בישראל קשורה בכך שהזהות הישראלית משלבת ערכים דתיים ולאומיים.
יסודות היהדות מקשים על הציבור הדתי להשלים עם מצב בו סמכות הלכתית או רבנית מוגבלת על ידי סמכות חוץ דתית שם פועל לרוב רוב חילוני אך באופן עקרוני המסגרת של המדינה לא צריכה להפריע לשום קבוצה דתית/אתנית/תרבותי להתייחס למדינה במונחיה שלה.
קבוצות אלה יכולות להחזיק בהשקפותיהן כל עוד אינן מנסות לכפות את תפיסתן באופן פוליטי. ישנה חשיבות לסובלנות ולתודעת גבולות הכוח של כל קבוצה.
הזיקה בין דת ולאום בציבור היהודי נוטה לקשור בין הקצנה בקונפליקט הלאומי בין יהודים וערבים להקצנה דתית- יש לצפות שבתנאים של הסדר לאומי צפויה גם רגיעה במתח על רקע דתי.
בדמוקרטיה אין מקום למיסוד מקובע של הגדרות הפוגעות בחופש ההגדרה העצמית של הקולקטיב או ביכולתו לשנותה בעתיד. לכן, גם אם תאומץ חוקה, ניתן להשאיר את ההסדרים של יחסי הדת והמדינה לתקופה מאוחרת יותר.
5. הקשיים בהפנמת הסמכות של כללים וחוקים פורמאליים:
מעוטים המנוכרים למדינה מפגינים יחס אמביוולנטי או דחייה כלפי חוקי המדינה או מוסדותיה.
ישנם קשים רבים בביסוס הדמוקרטיה שמושרשים במסורות של היהודים בתפוצות- הגולה היהודית והישוב היהודי תחת המנדט: ניכור של הקהילה והישוב היהודי ממערכת החוקים הזרה- זלזול בחוק ובכללים בכלל.
מגמות כאלה קיבלו חיזוק מאתוס הקמת המדינה שהעמיד את השגת המטרות מעל נורמות אחרות.
בעבר היה נהוג לראות בקהילה ובאליטה הפוליטית כ"משפחה" שהיחסים בתוכה מבוססים על היכרות אישית וזיקה הדדית ללא פעולה על פי כללים מסוימים או הבנת תפקידם.
על רקע תפיסה זו הוצאו מן המשחק מפלגות שאינן שייכות ל"מפלגה" ולכן אינן ראויות לאמון ולשותפות.
התנאים הסוציו פוליטיים להשתרשות כבוד לכללים פורמאליים מתפתחים בישראל בהדרגה. תהליכים אלה מחריפים את הצורך בגיבוש מסגרת חוקתית- צפיות הציבור לשקיפות תהליכי הממשל גברו בישראל מראשית שנות ה-90 (בגלל התפתחות תקשורת ההמונים וחשיפת שחיתויות).
רוסו, ב"על האמנה החברתית" כותב שכדי שהאמנה או החוקה תאושר על ידי העם היא צריכה להניח את התנאים שאמנה או חוקה כזו אמורה ליצור (באופן אפריורי)- ז"א- נקודת המוצא צריכה להיות כזו המותאמת למה שהחוקה רוצה ליצור.
דווקא בגלל הקשיים מולם עומדת מדינת ישראל דרושה בה כל כך חוקה. דרוש הסדר חוקתי שיגן על זכויות הפרט ומטילה כללים על המערכת ברמה הכוללת.
חוקה בו זמנית גם משקפת את החברה וגם מעצבת אותה לאורך זמן.
יש להתנגד בישראל לכל מגמה להציג חוקה המכוונת כנגד קבוצה מסוימת או באה לשרת קבוצה אחת. חוקה ראויה היא רק חוקה מקיפה וכוללת הבאה לחבר בין אזרחי ישראל.
ראה גם:
