הרמב"ם על משה רבנו
פרקים י"ג-י"ד של ספר שמות הם אחרי חטא העגל. משה רוצה להציל את עמ"י מכליה, ומבקש סליחה בשבילם. הוא כאן אומר את י"ג מידות. בשיחה שבין משה לאלוהים קשה להבין מתי אלוהים מדבר ומתי משה מדבר. בפרק אח"כ כתוב שא"א לראות את פני האל. אלו פרקים אניגמטיים בתורה. הרמב"ם מציג הגות אניגמטית על פרקים אניגמטיים.
זו הפעם הראשונה בתורה שבה למשה יש בקשה אינטימית מה', "הראיני נא את כבודך". אנו מבינים שהכבוד של האל זה הוא עצמו, פניו "לא תוכל לראות את פניי". גם הפנטזיה של המקובלים יורדי המרכבה היתה לראות את פני ה'.
משה מבקש עוד בקשה "הודיעני נא את דרכיך".
פרק נ"ד של מורה נבוכים של הרמב"ם עוסק בשתי השאלות הללו. הפרק הזה חיוני לתזה של הרמב"ם כי הוא עוסק בפסגת מה שניתן לדעת. מה שמשה רבנו הצליח להבין מהעולם הוא פסגת מה שכל אדם אי פעם יוכל להבין מהעולם. הקטע הראשון של הפרק שייך להשגחה – אלוהים אוהב את מי שיודע אותו ועליו הוא משגיח. יש כאן הערה של הרמב"ם על תורת ההשגחה, ועד שנגיע לקריאה על תורת ההשגחה כבר נשכח את זה. כאן האזוטריקה של הרמב"ם. הרי הוא לא סתם "חרגנו ממטרות הפרק".
בכתבי היד של הרמב"ם יש כל הזמן מחיקות. הוא כל הזמן ממשיך לשנות את הניסוחים של הספרים שלו. הוא כל הזמן משנה מילים. אפשר לעקוב אחרי פיתוח הגרסה של הרמב"ם. יש לכך סיכום תמציתי בספרו של משה הלברטל מסדרת ההרצאות של מרכז שז"ר על גדולי ישראל, על הביוגרפיה הרוחנית של הרמב"ם.
משה מבקש שתי בקשות. לגבי "הודיעני נא את דרכך", עונה האל שהוא יראה לו את כל טובו. לגבי "הראיני נא את כבודך" ה' עונה לו "לא תוכל לראות פניי". על הראשונה הוא נענה ועל השנייה לא.
לדעת הרמב"ם צריך לפענח מהו "טובי", שאת זה משה יראה, ומה זה "פניי" שאת זה משה לא יראה.
"פניי" – עצמותו של האל
"דרכיי" – טובי. "וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". ה"טוב" הוא הייקום. הקב"ה הראה למשה בסיני את הלב של הטבע. הוא הציג בפניו גם את התקשרותם זה בזה, the grand unified theory, התאוריה שמאחדת את כל התאוריות. משה ראה את זה, זוהי המעלה של משה רבנו, זה היה תוכן השיעור בפיזיקה שהקב"ה העביר לו בסיני.
"בכל ביתי נאמן הוא", הבית של אלוהים הוא הטבע. משה היה בן בית בטבע, היתה לו הכרות אינטימית איתו.
הבקשה של משה כפולה – לדעת את אלוהים (פניך) ולדעת את הטבע (דרכיך).
לפי אריסטו מרגע שיודעים משהו נהיים משהו. כשמשה רוצה לדעת את אלוהים הוא רוצה בעצם להיות אלוהים, זוהי קנאת אלוהים. ה' אומר למשה שהוא לא יכול לראות אותו. הוא צריך להשלים עם האנושיות שלו, לא יראני האדם וחי. משה ביקש שיעור בתאולוגיה, וסירבו לו, אך הסכימו שיקבל שיעור בפיזיקה, את כל טוב ה'.
הרמב"ם כתב את כל פרק א' כדי להגיע לכאן. הרמב"ם פירש מה זה "אחוריי", שלא רואים אמנם את הפנים, אבל רואים לאן האדם הולך.
משה רוצה לדעת פיזיקה כדי שיוכל להדמות לאלוהים ולהנהיג את העם. משה מחפש ידע בהנהגה, פוליטיקה, איך מנהיגים את העם. לכן הוא מבקש מאלוהים שיראה לו איך הוא מנהיג את כל הטבע. הפוליטיקה ה"משה"ית מאופיינת בחיקוי הטבע. חברה אידיאלית צריכה להיות השתקפות של הטבע. החוקים בה צריכים להיות השתקפות של חוקי הטבע.
הפרק הזה של מורה נבוכים של הרמב"ם הוא יותר רדיקלי כי בסוף הפרק יש הדגמה של חוקים של הנהגה טוב של החברה. החוקים הם 7 עממים, זקן ממרא, החוקים האכזריים של התורה. א-נ"ד עוסק בחוקים שהם השתקפות של הטבע, וזו ההלכה. א-נ"ד של הרמב"ם עוסק ביצירת ההלכה. ההלכה נוצרה מתוך חיקוי טבע. משה מסתכל בטבע ומתוך הבנה בהירה יותר הוא יוצר חברה שתהיה השתקפות של הטבע וחוקים אנלוגיים לחוקי הטבע. החוקים מהבחינה הזו הם קוסמיים.
משה כתב את התורה על פי א-נ"ד. אך זוהי השתקפות של יצירת האל, ולכן זו יצירת אלוהים. בפרקים שעוסקים בטעמי המצוות הרבה פעמים חוזר עניין זה.
ג-ל"ב הוא אמצע הדיון בטעמי המצוות, כשמגיעים לדון על הקרבנות.
על פי הרמב"ם למצוות יש תפקיד, לשנות את המקיים אותן. טעמי המצוות רוצים להסביר איך המצוות משנות את האדם. שאלת הקרבנות מביכה בשביל הרמב"ם, כיוון שכך נראים פולחנים פגניים, אל שגר במקדש והכהנים שלו צריכים להאכיל אותו פעמיים ביום. בקרבן יש בשר, סולת ויין. הכהנים צריכים לדאוג גם לריח טוב – קטורת, ולאור בבית – מנורה. המבנה של הריטואל מאד מאד פגני, של האכלת האל. הרמב"ם רוצה לדבר על זה שהאל איננו גוף אך גם לא מילים. מסלק את האל מכל סיווג אנושי או לשוני. זה חלק מהמתח שיש בתורה, בין העלמת הגוף של האל ובין הקרבת קרבנות לו.
הפתרון של ג-ל"ב הוא להגיד שלקרבנות יש תפקיד. לפי הרמב"ם עמ"י המקראי היה 400 שנה במצרים, והטמיע את הרוח המצרית. השפה היחידה שבה הוא יודע לבטא תחושה דתית היא שפת הריטואל הפגני. צריך להוציא את האדם מהפן הפגני שלו. לדעת הרמב"ם אי אפשר לצאת מן ההיפך אל ההיפך פתאום. אסור לבצע בחיים של האדם שינויים רדיקליים מהירים. זה זעזוע פסיכולוגי כבד מדי. שינויים צריכים להיות איטיים, בריתמוס הנכון. לכן לדעת הרמב"ם מאמצים את כל הריטואל הפגני אל תוך התורה, ואז האדם מרגיש שהוא לא שינה את העולם כ"כ. ואז הוא מפנה את הריטואל הפגני אל האל, לא אל הפגניות. מביסים את הפגניות באמצעות האנרגיה הפגנית עצמה. זה עקרון גדול ברמב"ם – יריב תרבותי מביסים באמצעות האנרגיה של היריב עצמו. מאמצים את האנרגיה הפגנית ללא התאולוגיה הפגנית.
ג-ל"ב של הרמב"ם נפתח בהבחנות ביולוגיות. הרמב"ם מתבונן בטבע ורואה שכל שינוי בטבע הוא הדרגתי. כשתינוק נולד אי אפשר להאכיל אותו בשר, לא כי בשר הוא לא טוב אלא כי הוא צריך קודם לאכול חלב אם, ואז להתחזק ולהמשיך לאוכל פחות ופחות רך. ככל שהתינוק מתחזק גם האוכל שהוא אוכל נהיה מוצק יותר, עד שהוא מגיע לגיל שבו הוא יכול לאכול כל מזון. שינויים בטבע הם לעולם איטיים ואבולוציוניים. הרמב"ם יודע שהשינוי שהתורה רוצה לשנות את האדם איטי, כי הטבע משנה באופן איטי, ולפי א-נ"ד התורה היא חיקוי של הטבע והריתמוס שלו.
יש מדרש בבראשית רבה על הדרך בה נברא העולם. הקב"ה הסתכל בתורה וברא עולם. אם הוא הסתכל בתורה וברא את העולם, אזי התורה היא התכנית והעולם הוא השתקפות גדולה של התורה. נראה שכאן הרמב"ם נותן מדרש הפוך. משה רבנו הסתכל בעולם וכתב את התורה. לטענת הרמב"ם, להבדיל משאר הנביאים, משה מבין את העולם מבלי להזדקק לתיווך של הדמיון. הוא מבין הרבה יותר מכל מי שבא לפניו או אחריו, ולכן הוא נביא מחוקק ולא רק נביא מטיף.
משה, כאבטיפוס לכל אדם, שואף לדעת את אלוהים. השאיפה הזו נידונה לא להתממש, וכחלופה לה הוא יכול לדעת את הטבע. לפי הרמב"ם המוטיבציה לידיעת הטבע היא כיוון שזה קרש קפיצה לידיעת האל. אך א"א להגיע לאל, לכן עוברים לא מהטבע לאלוהים אלא מהטבע לחברה. הסולם הוא כלפי מטה, להנהגת החברה, ולא כלפי מעלה, לאלוהים. זה ההיפך מאפלטון. הגיבור האפלטוני יוצא מהמערה ואחרי שמתבונן בצד הוא חוזר למערה, כי הוא השיג את הידע של האידיאות ועכשיו צריך לבנות עולם שהוא השתקפות של האידיאות. הוא חוזר למערה בזכות ההצלחה הפילוסופית שלו, אז הוא יכול לחזור להנהיג. לפי הרמב"ם ב-א-נ"ד הוא חוזר למערה כי הוא אף פעם לא יצא ממנה. זה סיפור על כשלון השאיפה הפילוסופית של האדם, "לא תוכל לראות את פניי". הידע הפיזיקלי הופך לפי הרמב"ם מכלי לידיעת ה' לכלי פוליטי להובלת החברה. משה מבין שכל עוד הוא אדם חי, הוא כבול כאן ולא יוכל ללכת מעבר לכך.
