אומץ – לפי הרמב"ם פחד מוות מגיע מהפחד לאבד את זה, את החיים. החיים שלי הם הדבר הכי חשוב ויקר בעולם שלי, ולכן הפחד לאבד אותם הוא מנוע הרגשות. האמת משחררת מהפחד כי היא הופכת את החיים לפחות יקרים. יש לדעת הרמב"ם דבר יקר יותר – האמת עצמה. האמת לפי הרמב"ם לא הודפת את הפחד אלא שמה בפסגת השאיפות של האדם משהו שהוא יותר יקר מהחיים שלו. פרדוקסלית עולם שמקדש רק את החיים הוא עולם מאד מבוהל ומפחד, עולם שלא מעז. לדעת הרמב"םהאמת מגבירה את הכוחות והתעוזה של החיים, כי היא יותר חשובה מאותם חיים.
לכן טוען הרמב"ם שהנביא, מכיוון שהאמת הופכת להיות המנוע של האישיותו שלו, שימור האגו, שימור האני שלו, הופך להיות כח פחות רלוונטי בחיים שלו.
הכח המשער – בתפיסת הרמב"ם בזכות הכח המשער נביאים יכולים לדעת מה יקרה. הכח המשער מאפשר לאדם להצליח לא לתת להווה ולעבר לחסום לו את העתיד.
אינטואיציה – ידע שלא נובע משום דבר אחר, אלא פשוט רואים שזה נכון. לדוג', בין שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד. תחושת הוודאות הזאת היא האינטואיציה. דבר לא מוכח ממשהו חיצוני לא, אלא הוא מראה את עצמו. הוא סיבת עצמו. בסוף כל המדע ועולם ההוכחות נשענים על כמה משפטים שאינם ניתנים להוכחה, והם מוכחים באינטואיציה, אמת שמראה את עצמה. אינטואיציה אצל היוונים היא המקור לרציונליות, וזה בניגוד לשימוש היום במילה, שהוא חריגה מהרציונליות.
לפי הרמב"ם נביא לא רואה את העתיד באינטואיציה, הוא לא רואה את העתיד בצורה ישירה. הוא יודע מה יהיה העתיד ע"י תפישה מהירה. ההווה מיילד את העתיד. יש אינספור נסיבות שקיימות בהווה, נביא מסתכל על סך הסיבות ומבין את התוצאה. לדעת הרמב"ם הכח המשער הוא כח שיש לכל אדם, היכולת לזכור הרבה סיבות בבת אחת וליילד את התוצאה. אצל נביא הכח הזה חזק מאד. את כל הניתוח הזה המהיר עושה הנביא בלי לדעת בכלל בעצמו שהוא עושה את זה. לכן פתאום האדם רואה מה יקרה, מבלי לדעת שהוא הסיק את מה שיקרה. ידע שמופיע על העתיד ללא ניתוח מודע של תהליכים נחווית כאינטואיציה. נבואה היא חוייה כזו, אך מאד מאד מועצמת.
נביאי המקרא לא חוזים עתיד ספציפי כמעט אף פעם, אלא את המגמות הגדולות של ההיסטוריה. עמים לא מונותיאיסטים חייבים להכחד מתוך החוקיות של ההיסטוריה.
לפי הרמב"ם נבואה היא הרגע שבו אדם ששלם במידותיו, בכח המדמה שלו ובתבונתו נכנס מתוך פניות שלמה לפרדס ומנסה להבין את הסודות הגדולים של המציאות. מיד הכח המדמה מופיע ומראה לו את השגיו במחזה. זה יוצר ארוס פוליטי גדול, שמגובה ביכולת לפעול, כי הוא יודע מה יהיה העתיד ולכן יכול גם לתקן אותו לשנות אותו. יש לו גם את האומץ לפעול וגם את הכלים לפעול.
לפי הרמב"ם רגע הנבואה הוא רגע בו רוח האדם קמה מתרדמתה. זהו מימוש מלא של כל ה"אדם" שבו, על כל העושר של ה"אדם" שבו.
פרק ז' הלכה ג' (משנה תורה, ספר המדע). רוב הנבואות לא מספרות לנו את כל החזיון שהיה לנביא ואיך הוא פירש אותו, אלא רק את הפירוש של הנביא. יש מקרים בהם מספרים גם את החזיון, כמו אצל ירמיהו (מקל שקד). לפעמים מראים רק את החזיון, ואז הקורא נתבע להיות שותף בפעולה הנבואית, של פיענוח החזיון ע"י האינטלקט. הקורא נוטל חלק באותה הנבואה עצמה. האדם נהיה לא רק קורא של הטקסט אלא חלק מאותו הטקסט עצמו. כאן יהיו הסודות של התורה, אצל מי ששותף בפעולה האחרונה של הפעולה האלהית, של תבונה שמפענחת את החזיון שהוא שיקוף של התבונה של הנביא.
מכיוון שמודיעים לנביא משלים, ויש משל שאותו צריך להבין, אנחנו לא שמים לב לכך שיש הרבה סיפורים מקראיים שהם משלים נבואיים, אך לא תמיד אנחנו מודעים לכך. על פי הרמב"ם התורה לא באה לתאר סיפורים היסטוריים. אם הופכים את הסיפור מהיסטוריה למשל הוא לא הופך להיות פחות אמיתי אלא יותר אמיתי. אם זה היסטוריה זה סיפור עליהם, שקרה, עם זה משל זה סיפור עלינו, שכל הזמן קורא.
השאלה של הרמב"ם היא על האפקט של התופעה, ולא על המקור שלה. בדיחה היא בדיחה אם היא מצחיקה, לא אם היא באמת היתה. התורה ממלאת את הפונקציה שלה גם הם היא לא אמת היסטורית. נבואה היא אמת לא אם היא זרם מאלוהים, אלא אם הנביא ייצר אותה בדרך אמיתית.
