שיעור שני – פואטיקה של אפלטון
כללי
- השירה היא החלק המהותי ביותר בתרבות היוונית.
- ביוון העתיקה השירה (להבדיל מהיום) היא מאוד פומבית. הדינמיקה בין היוצר לבין האדם המקשיב לשירה היא ציבורית לגמרי. גם כי רב האוכלוסיה לא יודעת קרוא וכתוב.
ביקורת מבנית על השירה:
- הטענה של אפלטון – הקהל מגיב מבחינה רגשית בצורה קולקטיבית לשירה. עצם המחוייבות למה שאנחנו רואים על הבמה, גורם לנו לשכפל את הרגשות מהיצירה על עצמינו וזו בעיה מהותית רק מעצם טיב האינטראקציה של השירה עם הקהל בהיותה פומבית – במהותה היא פגומה, עוד לפני שעסקנו בתוכן.
- אפלטון נותן כדוג' הפוכה את האומנות הפלסטית, שדוחפת את המתבונן להסתכלות פנימית תוך חוויה של חוויה פרטית. האומנות הפלסטית היא אומנות ראוייה.
ביקורת תוכנית על השירה ספר המדינה של אפלטון:
א. החינוך:
- הספר השלישי עוסק בחינוך השומרים.
- בתרבות היוונית אמצעי החינוך הם בעיקר השירה והמיתוסים.
- ביקורת תוכנית (בחינת התוכן) על השירה והמיתוס – הטרגדיה מחנכת למעשים לא מוסריים => במיתוסים ובשירה היוונית יש תכנים מזעזעים וחולניים שאמנם מוצגים כשליליים, אך בעצם האפשרות לזה שקיימים פשעים כאלו שמתבצעים ע"י דמויות האל שמרשות לעצמם לבצע מעשים כאלו – החינוך גורם לילדים לחכות את התנהגות האלים ולמעשה בכך הוא נכשל. ברובד הלא מודע – שהוא הנורא ביותר.
- אפלטון הושבע מהמלחמה הקודמת שהייתה.
- טענת המרצה – הנטייה הטבעית של האדם היא לבצע את המעשים הלא מוסריים – כשנותנים לטונות הביוב שבתוך האדם להשתחרר דרך הקרום המוסרי הדק הוא כולו פורץ החוצה.
ב. ממה בנויה הנפש?
- החלק התחתון – חלק התאוות (מה שפרויד קרה לו האיד)
- החלק השני – התבוני – השואף לחכמה (מה שפרויד קרא לו אגו)
- החלק העליון –(thumos) השואף לכבוד (מה שפרויד קרא לו סופר אגו)
- החלק התחתון הוא החלק התיאטרלי של הנפש – כל דבר שיעודד אותו להתפתח הוא אינו ראוי. המיתוס והטרגדיות מלבים את החלק התיאטרלי בנפש. ובהכרח כל חינוך כזה יוביל לרוע.
- מכאן, שראוי לדכא את השירה והמיתוס, אפלטון טוען שאין להיחשף לטרגדיה ולמיתוס. אפלטון מציע לפתור את הבעיה בהתנזרות מוחלטת מצפייה בטרגדיות ובמיתוס ובתוך כך, הפסקת החשיפה לאמצעי החינוך הללו וכך, ליצור דיכוי מוחלט לרגשות ולתאוות (קצת מזכיר פשיזם). וזו היא הדרך להגשמה עצמית ולפנות את הנפש לעסוק בדברים הראוייה – ביטול הרגשות והשימוש רק בשכל.
ג. הקשר בין השירה לאמת:
- רובד האידאל הוא מטפיסי (שאינו קיים במציאות פיסית) הוא הפוטנציאל. (דוגמת הכסא המטפיסי הראוי ושאין כסא ברובד המציאות שדומה לו באיכותו, המציאות היא חיקוי)
- רובד המציאות (2)
- רובד האמנות (3) – חיקוי של המציאות. ולכן כל אמנות באשר היא אמנות רחוקה יותר מהטוב העליון. ולכן בבסיסה היא אינה ראויה.
- ביוון כל אמנות הציור לא הייתה מופשטת, היפה ביותר היה מה שהכי דמה למציאות.
- השירה היא מטעה – כביכול נראית ערכית, מחנכת ופועלת על אנשים נבונים (ולא כמו אמנויות אחרות שפועלות גם על הכסילים), אך למעשה היא רחוקה יותר מהאידיאל (כאן אפלטון יוצא בצורה קיצונית נגד הדעה הרווחת ביוון העתיקה) => בכך השירה מסוכנת יותר מכל אמנות אחרת.
טיעון לוגי של אפלטון בגנות השירה (מאחד את סעיפים ב' + ג')
- דוגמת המקל השבור במים – החושים צופים בהטעייה ובכל זאת ברור לנו שהמציאות שונה, כך, ראוי שהילד האבל על מות אביו, לא יביע רגשות אבל. המקל נראה שבור, מות האב נראה נוראי ועצוב אבל ראוי להעלות על זה. המקל ימשיך להראות שבור והאבל ימשיך 'למשוך' את הרגש אך ראוי להמשיך לחיות.
- הטרגדיה היא זו שמעודדת את הביוב באדם, היא מזמינה אותנו ל'חגיגה רגשית', היא זו גורמת לאבל להפך ולגבור על המחשבה.
- ועוד מוסיף אפלטון – החת הכפול של הטרגדיה הוא בכך שהחוויה התיאטרלית נותנת לגיטימציה להבעת רגשות פומבית.
סיכום דברי אפלטון על השירה: המשמעות להתמודד על הבעיה שהוא מציג היא לרסן את הרגשות, לדכא אותם לחלוטין. זו הדרך היחידה להתעלות על החלק התחתון של הנפש.
