אדוארד מאנה: בין ריאליזם לאימפרסיוניזם
אדוארד מאנה הוא אמן שנמצא בין הריאליזם לאימפרסיוניזם, הוא חוליה מקשרת בין שתי התקופות.
אדוארד מאנה, אולימפיה, 1863, שמן על בד, פריס– אולימפיה ה יא אישה בשם ויקטורין מורן והיא משמשת כמודל הציור. לכן ציור זה עוד שייך לריאליזם כי זו אישה בשר ודם, קיימת. היצירה פרובוקטיבית, הקהל התייחס אליה בזעם רב ואחד ממבקרי האמנות של התקופה כינה אותה "אולימפיה הרקובה של מאנה". למה?
בציור מתוארת אישה שוכבת על מיטה לבנה, סדין מקומט , פרחוני, היא ערומה למעט נעליה. זה לא עירום טהור. יש עליה גם תכשיטים, סרט על השיער, סרט על הצוואר (שאפיין זונות באותה תקופה). לידה יש משרתת עם זר פרחים שמיועדים לה. היא מביטה במבט ישיר החוצה (בצופים או בגב). יד אחת שלה מסתירה את איבר מינה, רקע כהה ואור עליה- זה מבליט אותה. אין מרחב בינינו לבינה- כאילו היא "קופצת" החוצה.
בהשוואה לאב טיפוס שלה יצירתו של טיציאן "ונוס מאורבינו", 1538, פירנצה– מאנה ניסה לצייר אותה מהזיכרון. אז למה זו יצירת מופת והיצירה של מאנה מעוררת כעס? כי ביצירה של טיציאן זו לא יצירה אמיתי, זו ונוס, היא מיתוס. מאנה לקח את דמותה ועשה ממנה דמות בשר ודם, זונה, מהמעמד החברתי הנמוך ביותר של פריס. הכלב שליד ונוס (סימן לנאמנות) הפך לחתול שחור בציור של מאנה. כל האלמנטים שצייר מאנה מסמלים מעמד. הפרחים שהביאה המשרתת זה כנראה ממאהב. הדמויות שליד ונוס הן בהקשר סיפורי. יש חלל תלת מימד, פרספקטיבה, הן רחוקות. הסגנון אצל מאנה קשור לריאליזם מבחינת הדמות. היא בשר ודם. כמו כן יש שימוש בקו מתאר שחור, בהשפעת האמנות היפנית (מה שאין באימפרסיוניזם). מצד שני האימפרסיוניזם שלו בא לידי ביטוי בזר הפרחים שבידי המשרתת, שהוא איננו מדוקדק לסוגי פרחים, אלא בנוי מכתמים של צבע המונחים זה לצד זה.
